פצוע הקרב: "חשבתי שנגמר, ואז נולדתי מחדש"
בגיל עשרים הפך חנוך בודין מלוחם בריא וחסון לנכה קטוע יד ימין, אבל החליט שזה לא מה שיעצור אותו. מאז הספיק לרשום לזכותו שמונה מדליות בברכת השחייה האולימפית, קריירה בשוק ההון והופעה ב"הישרדות". כך גם הנקודה הכי נמוכה יכולה להיות נקודת זינוק
כשחנוך בודין עלה על פודיום המנצחים של המשחקים הפאראלימפיים שנערכו בניו־יורק ב־1984, הוא רצה פשוט לצרוח מאושר. זו הייתה הפעם הראשונה שבה הוא נמנה עם הסגל הפאראלימפי של ישראל; למעשה, כשהתקיימה אולימפיאדת הנכים הקודמת הוא היה עדיין שלם בגופו, בעל שתי ידיים, ולא התעניין בשחייה באופן מיוחד. אבל מאז חייו השתנו מן הקצה אל הקצה, והובילו אותו לרגע שבו הוענקה לו מדליית ארד במקצה ל־100 מטר בסגנון חופשי.
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
"את המשחה סיימתי תוך שאני מקדים את המדורגים במקומות הרביעי והחמישי בכמה מאיות השנייה", מספר בודין. "התחבקתי עם כל מי שעבר לידי, ולא הורדתי את המדליה מהחזה. תחרות בינלאומית גדולה ראשונה ומדליה ראשונה. הייתי כל כך גאה בעצמי, אבל המחשבות שלי נדדו משם בחזרה לחדר מספר שבע במחלקת השיקום של בית החולים בתל־השומר".
שמו ופניו של בודין זכורים לרבים בישראל לא בגלל המדליה ההיא, או שבע המדליות האחרות שקטף בהמשך, אלא בעיקר בזכות השתתפותו בריאליטי "הישרדות" לפני כשש שנים. לקראת כל אחת מהמשימות הפיזיות שנכללו בתוכנית תהו הצופים איך "חנוך בלי היד" יצליח לעבור אותה. אבל כשפוגשים את בודין (53), את תשומת הלב לא לוכדת נכותו אלא זוג עיניים תכולות עמוקות ומראה שלא היה מבייש נער צעיר. כל עוד הוא לא מושיט את ידו התותבת ללחיצת יד, אפשר לא להבחין בה. מצד שני, היא זו ששינתה את מציאות חייו, ולדבריו אף שיפרה אותם בדרכים רבות.
בשנים האחרונות הוא מעביר הרצאות תחת הכותרת "להפוך חיסרון ליתרון", כשמו של הספר שהוציא לאור ב־2012, ובו הציג את המציאות הבלתי מתפשרת של פצוע קרב. לא תמצאו בין עמודי הספר בקשת רחמים, השתופפות או רמזים לכניעה; בודין מכיר אפשרות אחת ויחידה – לקחת את המצב הנתון, קשה ככל שיהיה, לחדד אותו, לגבש אותו ולהתאים אותו למציאות. כך בהתמודדות שלו עם הפציעה, וכך בהתייחסות שלו לכל פרק מאתגר המזדמן לו.
קהל הרצאותיו - עובדי חברות, חיילים בסדיר ובמילואים, סטודנטים, תלמידים ועוד – שומע ממנו לצד סיפורו האישי גם על יציאה ממשברים, העצמת היכולת האישית, פיתוח מנהיגות והגעה להישגים. "דרך העיניים שלי", כך אומר להם בודין בהרצאתו, "אקח אתכם למקום הכי גרוע שנדמה שאפשר להגיע אליו. אראה את הדרך לצאת ממצבים קשים, ומתוכם להגיע למקומות הכי גבוהים שיש".
חייו של בודין, כיום גרוש ואב לשניים, מורכבים מסדרת התמודדויות לא פשוטות. בגיל 3 עלה ארצה מקנדה עם הוריו, שבחרו לגור בבאר־שבע. הוא זוכר ילדות בעיר נוקשה והטרוגנית, כשההורים עובדים מחוץ לבית שעות ארוכות כדי לפרנס את ארבעת הילדים, ובכל זאת אינם מצליחים להגיע לאיזון כלכלי. ואז הגיע השירות הצבאי, ובו הפציעה שהבהירה לו שקשיי האתמול יכולים להיראות זניחים, אפילו להפוך לנוסטלגיה.
שנת 82', מלחמת שלום הגליל. בודין וחבריו ליחידה בגולני נכנסים לשטח לבנון, בעקבות סוף שבוע של ירי ארטילרי מאסיבי על יישובים ישראליים. "כששהינו בעמדות על גבול לבנון היינו עדים לרצף בלתי פוסק של טילים מעל ראשינו", הוא מספר. "ידענו מה המטרה שלהם, וגם ידענו מה צפוי כעת. היה ברור שהממשלה לא תבליג על האירועים האחרונים, ושאנו, חיילי גולני, נוביל את הלחימה.
"בשבת עוד הצלחתי ליצור קשר עם הבית ולעדכן את הוריי שקורס הקצינים שהייתי אמור לצאת אליו נדחה, ושלא אגיע לחופשה ביום ראשון, כפי שתוכנן. להורים, שטעמו בעצמם את טעם המלחמה, החדשות היו ברורות ולא נשאלו שאלות".
הפקודה מגיעה, והכוח מתחיל לנוע במהירות כדי להצטרף לשאר הגדוד, שכבר חצה את הגבול. בודין, מפקד כיתת מרגמות 81 מ"מ בפלוגה המסייעת של גדוד 13, מוביל קבוצת לוחמים צעירים. "לא יכולנו להתעלם מההתלהבות, העליצות ואפילו האופוריה של החיילים. כולם רצו כבר להיכנס ללחימה ולהכות באויב, שמפגיז כך את יישובי הצפון. לא הצלחתי להצטרף לחגיגות. העדפתי להתרכז בהכנת הציוד והחיילים, כשאני מנסה להתנתק מהמחשבות הקודרות על משמעות המלחמה - מבחינתי, מבחינת החברים שלי, ובעיקר מבחינת משפחתי. לא חששתי, אבל הייתה תחושה מעיקה שאין פעילות כזו ללא נפגעים".
למחרת בצהריים הם נתקלים לראשונה בגופה. "חלפנו על פני רכב אויב שעליו היה שרוע אדם מת, כשרגליו נוגעות־לא־נוגעות בקרקע. יש מין שמחה קלה על כך שאינו מכוחותינו, אבל הממד המשמעותי של המציאות מכה בנו חזק. תחושת הביטחון מתערערת. אני מודע היטב למה שקורה סביבי. אני מחזיק את המפות, מעורב במפגשי העדכון של המפקדים ולוקח חלק פעיל מאוד בלחימה. אני רואה את האש, את הפצועים ואת ההרוגים. טיל נגד טנקים חולף כמטר מעל ראשי ופוגע בתל עפר ממש מאחוריי. המתח והפחד עצומים. אני מגלה שאני לא כל כך חושב על עצמי, והמחשבות שלי נתונות בעיקר להורים שלי. אני לא יכול להפסיק לחשוב על התמונה שלהם מקבלים איזו ידיעה מרה".
ואז נורה לעברם הפגז הקטלני, שמסב לכוח אבדות בנפש. רסיס ממנו פוגע בידו הימנית של בודין, והוא מתחיל לדמם קשות. "בגלל הירי הרב והכוחות הסוריים שהיו באזור, רק לאחר כשלוש שעות הצליחו להנחית מסוק פינוי בלי להסתכן בכך שיפילו אותו. הפינוי עצמו נמשך זמן רב. לכן איבדתי המון דם, ומצבי הידרדר עד להגדרה של פצוע קשה ולסכנת חיים של ממש".
כשהכרתו שבה אליו בבית החולים, מכה בו המציאות החדשה. "התעוררתי בחדר לבן. יד ימין שלי - או יותר נכון, מה שנשאר ממנה - עטופה בתחבושת לבנה ענקית והכול כואב ונפוח. הפנים שלי מכוסים במין רשת ותחבושת כדי לתת לכוויות ולפצעי הרסיסים להגליד. רוב הרסיסים הוצאו מגופי בחדר הניתוח. מסביב כולם מתרוצצים כדי לנסות להקל על הלוחמים הפצועים שהגיעו לבית החולים, מנסים לפנק אותנו כמה שרק אפשר.
"העולם החדש הזה מוזר לי מאוד. קודם כול, איבדתי יותר מעשרה ק"ג תוך יום. שנית, אני לא יכול לעשות שום דבר בעצמי, במיוחד כשהיד היחידה שלי היא זו שאני לא מתורגל בה, והמוח גורם לי שוב ושוב לנסות להפעיל את ימיני שאיננה. בשנייה הפכתי לחסר ביטחון עצמי לחלוטין, לא עצמאי, תלותי כמו תינוק, סובל מכאבים שחודרים בגלים לתוך המוח. בגיל עשרים אתה במצב הכי טוב שיכול להיות מבחינה גופנית - ודווקא אז הפכתי בבת אחת לשבר כלי מוחלט. הייתי מוצף בתחושה שהכול נגמר, שאין עתיד יותר. ומהנקודה הבלתי אפשרית הזו, אתה למעשה נולד מחדש".
"מילים כמו: כוח, חוזק, שלמות, ביטחון, יופי והצלחה, פינו את מקומן והוחלפו באחרות: פציעה, כאב, נכות, שיקום, תותבת. הפגז שקוטע את ידי במקום, קוטע גם את מהלך חיי והופך אותם על פניהם. אני חייל צעיר, מש"ק מרגמות בגולני, על סף קורס קצינים, יפה, חזק, מלא ביטחון עצמי, מוצא את עצמי זרוק על האדמה הרותחת, מלא בדם, ללא יד ימין ופנים בוערות. זעקות הכאב שלי מפלחות את האוויר ואני יודע שחיי לא יהיו עוד כפי שהיו" (מתוך "להפוך את החיסרון ליתרון")
בערב הגיעו הוריו לבית החולים. "העובדת הסוציאלית עצרה אותם לפני הכניסה לחדר, כדי להכין אותם לקראת מה שהם הולכים לראות. אמא שלי חשבה שקרה משהו חמור יותר מאז שהודיעו לה על הפציעה, ומיד התמוטטה והתעלפה. בהמשך מתחיל זרם מבקרים בלתי פוסק. חברים מהיחידה, מהמחלקה, מהפלוגה, מהגדוד, מהתיכון, מהשכונה ומאיפה לא.
"משהו בלתי מוסבר גורם לי להתחיל להעתיק ביד שמאל פרקים שלמים מתוך ספר. אני מתחיל לעבוד על עצמי, עדיין בלי לדעת למה וכמה תועלת יכולה לצמוח לי מזה. אחרי חמישה ימים משחררים אותי מעמוד האינפוזיה, וסוף־סוף אני יכול להסתובב קצת יותר בחופשיות. בערבים מגיע איזה חבר שגר באזור, אני מתחמק החוצה ואנחנו יוצאים קצת 'לבלות'. בין לבין מכניסים אותי לחדר ניתוח לכמה תיקונים. בשלב הזה אני עדיין לא יודע איך זה נראה מתחת לתחבושת, רק מרגיש שהיד התנפחה לגודל בלתי סביר. אגב, במשך שנים לא הצלחתי להגיד 'גדם', זה נשמע לי נורא".
כל פעולה שנדמתה עד אז מובנת מאליה, הפכה בעקבות הקטיעה לאתגר מורכב. "אתה לומד ללכת שוב, ואז להתקלח, להתגלח, לכתוב ביד שמאל, לעשות הכול ביד אחת שאינה היד הדומיננטית שלך. לגרוב גרביים זו משימה לא פשוטה, שלא לדבר על קשירת שרוכי הנעליים. אגף הריפוי בעיסוק הוא אגף ההמצאות: העובדים ממציאים כל מיני מתקנים ורעיונות שאמורים לתרגל אותי ולעזור לי להסתגל. האחות עוקבת אחריי לכל מקום ואפילו לשירותים ולמקלחת. איך מתנגבים, מה עושים, צריך לתרגל עוד ועוד. את הציפורניים ביד הבריאה גוזזים בעזרת מכשיר גזיזה שמוחזק במלחציים, ואותם צריך ללחוץ עם הגדם. זה אחד הדברים היחידים שאני מוותר עליהם, ועובר להשתמש בשיניים. למדתי לעשות עבודה לא רעה והיום כבר הגעתי לשלמות".
כבחור צעיר שחייו לפניו, גזיזת ציפורניים לא הייתה בין הדאגות הגדולות שלו. "עולות מחשבות על אינטימיות, על נשים. אני לא בטוח שמישהי תתלהב יותר מדי לראות את הגוף השבור והקטוע שלי. זה מתסכל. בסוף גם את זה פותרים איכשהו".
לאחר שהשתחרר מבית החולים, החליט בודין לעזוב את בית הוריו ולגור לבד. "הבנתי שכדי להתחיל לבנות את חיי אני צריך לעבור שינוי מהותי. בשלב הראשון עברתי לדירה בבאר־שבע, ואחרי כמה חודשים לתל־אביב. השינוי הזה היה הכרחי מבחינתי. לא הייתה לי שום כוונה להתנתק מהמשפחה, אבל היה רצון לבחון את העצמאות שלי ולראות לאן היא תוביל אותי. המעבר לאזור מגורים שונה ולעיר אחרת הפגיש אותי עם סביבה חדשה וזרה לחלוטין, עם אנשים חדשים שלא מכירים אותי מהחיים הקודמים. כשאני פוגש היום את חבריי מימי הילדות והנערות, אני מרגיש כל כך שונה ורחוק מהם. למעשה אני כמעט לא שומר על קשר עם החברים מהשירות הצבאי".
את העיקשות שגילה בתוכו ואת הנחישות לא לוותר אלא להתחזק ולהתחשל ניתב בודין לאימוני שחייה מפרכים. "עוד בזמן תהליך השיקום הגיעו לבקר אותי חברים מתל־אביב, פצועים 'ותיקים', שהציעו לי להצטרף ולשחות איתם בבית הלוחם. התחלתי לשחות והתמכרתי. הייתי נוסע מבאר־שבע לתל־אביב כדי להתאמן. מאחר שגם בילדותי הייתי ספורטאי וכל חיי שיחקתי כדורסל וכדורגל, המשך העיסוק בספורט בא לי באופן טבעי.
"שחייה היא ספורט קשה, ושחייה ביד אחת היא בכלל מאתגרת, אבל לא ויתרתי. פיציתי על החוסר באמצעות הרגליים, ובהדרגה השתפרתי. בעודי מתאמן ותופס ביטחון, כבר קבעתי להשתתף במשחקים הפאראלימפיים של ניו־יורק 1984".
הברכה בניו־יורק הניבה לו כאמור מדליית ארד. באולימפיאדת הנכים הבאה, סיאול 1988, זכה בודין בחמש מדליות, מהן שתי מדליות זהב, תוך שהוא קובע שני שיאי עולם. במשחקים הפאראלימפיים בברצלונה 1992 עוטר בשתי מדליות נוספות, והיה חבר גם בנבחרת הכדורעף הישראלית. בסך הכול השתתף בודין בשש אולימפיאדות כמתחרה; באחרונה שבהן, אתונה 2004, הוא נשא את דגל המשלחת הישראלית בטקס.
"התחרויות היו מאתגרות, וכנראה הייתי טוב אם הצלחתי לזכות", מספר בודין בהצטנעות. "המשפחה התרגשה מאוד כשזכיתי, וגם אני הרגשתי נהדר". בעקבות הצלחותיו הספורטיביות הוא הוזמן להדליק את הלפיד במכבייה ה־13, והיה לספורטאי הנכה הראשון שזוכה בכבוד הזה באירוע תחרותי בינלאומי שאינו משלב מקצים לנכים.
במקביל לאימונים ולתחרויות למד בודין הוראה ואימון גופני במכון וינגייט, ואף עסק בכך כמה שנים, עד שהחליט שאת פרנסתו כדאי לו למצוא בתחומים אחרים. הוא סיים תואר בניהול עסקי בכיר ושימש כמנהל קרן הפנסיה "שילוב" וכן כמנהל פיתוח עסקי ב־AIG ישראל. בהמשך ניהל את מערך המכירות הארצי של "מגדל שוקי הון", ואחר כך את מערך ההפצה של "כלל פיננסים".
"לא ממש התחברתי לתחומי הביטוח ושוק ההון, אבל בחרתי בהם מכיוון שהכסף היה טוב. הספורט לא יכול להגיע לאותה רמת הכנסה", אומר בודין. "בהתחלה פחדו להעסיק אותי, בגלל היד שלי. אנשים לא מבינים שכאשר מעסיקים בעלי מוגבלויות, החברה מקבלת הרבה יותר, כי הם מעריכים את מקום העבודה שלהם הרבה יותר מאחרים. בנוסף לכך, כשמחזירים אותם לשוק העבודה, זה חוסך למדינה קצבאות".
לעונה השלישית של תוכנית הריאליטי "הישרדות", ששודרה בשנת 2009, הגיע בודין בלי שהתכוון. "קיבלתי טלפון מההפקה, ושאלו אם אני מוכן להשתתף", הוא מספר. "בהתחלה השבתי שלא, אך אז שכנעתי את עצמי שזה דווקא רעיון טוב, כי אני יכול לנסות ולהשפיע דרך התוכנית: באמצעות החשיפה אוכל להביא למודעות של הצופים דברים שלא ידעו על בעלי מוגבלויות".
36 ימים שרד בודין על האי הקטן בפיליפינים, בין דקלי נוי ודקלי קוקוס. "זו תוכנית קשה פיזית ונפשית, וזו לא חוויה כיפית", הוא מספר. "החשכה שם יורדת במהירות, כך שלא מתאפשרת תנועה רבה בלילה. הטמפרטורה צונחת בבת אחת, ההבדלים בין היום ללילה גדולים ביותר, וגם ירד גשם טורדני. קרה שעמדנו עייפים, רטובים ורועדים מול אי חשוך ומפחיד, בלי לדעת איך נעבור את הלילה. פעמים רבות הצטופפנו יחד מתחת לעצי קוקוס, שמספקים מעט הגנה מהגשם. צוותי הצילום ואנשי ההפקה הסתובבו לידנו כל הזמן, רושמים כל תנועה וכל מילה, מתעדים במצלמות הכול, כך שאין לך שקט.
"המשימות בתוכנית קשות, ויש גם המון עבודה בין לבין - לייצר כלים שישמשו כקערות אוכל ושתייה, למצוא מזון ועוד. אנשים ניגשו אליי בעדינות וביחידות, והציעו עזרה במקרה שאני, האיש ללא היד, אצטרך אותה. צחקתי, הודיתי על ההצעות והבטחתי שלא אהסס לפנות אליהם בעת הצורך".
ידעת לקראת מה אתה הולך?
"כמעט לא הכרתי את אופי המשחק, וכמעט לא צפיתי בעונות הקודמות. החלטתי שקודם אתרשם מאופי המשתתפים, ורק אחר כך אחליט עם מי יהיה לי נוח יותר ליצור קשר. גיליתי שם שאנשים כמוני, שיש להם ילדים, מבינים יותר זה את זה".
בודין היה המודח התשיעי מהתוכנית, מלבד קבוצה שנופתה כבר בפתיחה. "היה ברור לי מהשנייה הראשונה שהסיכוי שלי לזכות בפרס הוא כמעט אפסי. ידעתי שגם אם אצליח לנצח במשימות, אתקשה עם השקרים והתככים. בסך הכול זו הייתה חוויה מעצימה ומעשירה מאוד".
לדבריו, כדי לצלוח את התוכנית ולהתקדם בה, משתתף חייב להציב לעצמו יעדים. "המטרה שלי הייתה קודם כול להראות, גם לחברים על האי וגם לצופים, שזה טבעי שיש בעלי מוגבלויות. זה לא מכוער ולא רע. רציתי גם להראות שבעלי מוגבלויות מסוגלים לעשות הכול, ודברים מסוימים אפילו טוב יותר מאנשים רגילים, מכיוון שהנכים יותר חזקים מנטלית.
"בקרב ציבור בעלי המוגבלויות יש הרבה יותר ספורטאי עילית, בשל המוטיבציה הגבוהה יותר וההתמודדות המשמעותית בהרבה. נכים עוברים דברים קשים מאוד, ואלו שהתגברו על הקושי - הדברים האחרים נראים להם בדרך כלל הרבה יותר קלים".
אתה חושב שהחברה הישראלית של היום יודעת להכיל בעלי מוגבלויות?
"היא לא. זה נכון שיש הרבה חמלה, נתינה ונכונות לעזור, אך זה רחוק מאוד משוויון. יש המון בורות, ולרוב התמיכה והסיוע באים מתוך רחמים ולא מתוך הבנה וקבלה של השונה, שאמור להיות טבעי ולא חריג בכל חברה מודרנית בריאה".
שני בניו בחרו לשרת ביחידות קרביות, הבכור באגוז והצעיר בנח"ל. "הם גדלו במציאות שבה יש לאבא נכות, ובעיניהם אין בזה שום דבר חריג", אומר בודין. "יש אצלם קבלה טבעית שזהו המצב, ויחד עם זה הם יודעים שאבא עשה בחייו יותר מהרבה אנשים בעלי שתי ידיים".
ואחרי כל זה, מה השאיפות להמשך?
"את הספר שלי, שלאחרונה ראה אור במהדורה אנגלית, אני רוצה לפרסם בשפות נוספות. אני מקווה גם לפריצה משמעותית בתחום ההרצאות לחו"ל, ולהמשיך להיות מעורב בספורט ברמה הבינלאומית, כפי שאני עושה גם היום".
אקו"ם