"איש לא יגיע, הבנתי שאולי אמות בג'ונגל"
יותר מפעם אחת במהלך 24 ימי המסע בג'ונגל של בוליביה השלים ניב דרוקר עם מותו המתקרב. כך היה כשמצא את עצמו תלוי בתוך מפל גועש, כשהמדריכים המקומיים נטשו אותו בלב הג'ונגל, וכשנאבק בנחיל צרעות עד אפיסת כוחות. עכשיו הוא חוזר לרגעי האימה ההם, ומקווה שאחרים יפיקו לקחים מעשיים מסיפורו
"שני ישראלים נעדרים בבוליביה", דיווחו בדרמטיות עמודי החדשות ב־14 בדצמבר 2011. המהדרין שבהם נהנו להלעיט את הקורא בפרטים שוודאי היו חוסכים ממנו אילו נעדר מישהו ברחובות בת־ים: מדובר ביוצאי יחידות קרביות בשנות העשרים לחייהם, תושבי המרכז, הפעם האחרונה שבה נשמע קולם הייתה לפני כשלושה שבועות, צוותי חילוץ ישראליים ומקומיים מחרפים נפשם בגשם כבד כדי לחלץ את המטיילים ממעבה הג'ונגל. את הידיעות ליוו תמונות של יערות גשם – בדרך כלל מארצות אחרות על הגלובוס - והטוקבקיסטים כהרגלם נעו בין תפילה לשלומם של השניים לבין צקצוק על חוסר אחריותם.
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
בינתיים, בצדו האחר של העולם, שפשף ניב דרוקר את העיניים – אחת מהן עוד חצי־סגורה בגלל צרעה שעשתה בה כרצונה – ולא האמין. אחרי 22 ימים בתוך סבך לח ובלתי אפשרי לצליחה, ללא שני המדריכים המקומיים שנטשו אותם בדרך, מינוס 11 קילו שאיבד ממשקלו ועם התייבשות שמראה אותותיה, נגלה לפניו גן עדן בכבודו ובעצמו. "זה היה אושר מטורף: רצועת חול נקי, כזו שנדירה ממש בנוף שהכרנו, ומי נהר כחולים וזכים", משחזר דרוקר, כמעט ארבע שנים אחרי. "מולי ניצב קיר של קניון, צמחים מטפסים יורדים מלמעלה עם פרחים סגלגלים. ודגים! - אחרי שהתרגלנו לחיות על כף קינואה לא מבושלת ביום. זה היה כמו פאטה־מורגנה, אבל זה היה אמיתי.
"לא יכולתי לשתות, כי כשניסיתי, הופעל אצלי רפלקס הקאה. פשוט נשכבתי ושתיתי בכל פעם קצת דרך הצינורית של שקית השתייה. זה היה חוף קריבי מושלם, ואתה לא מבין איך רגע אחד אתה בבור תחתיות, ורגע אחר כך אתה בפסגת העולם".
דרוקר ועידן רוש, חברו למסע, החליטו להתבשם עוד מנהר המניקי. הם הפכו כילה לרשת דייגים, אבל הדגים אכלו את הפיתיון - עור קשה שגורד במצ'טה מכף הרגל של דרוקר – והצליחו להימלט. מדי פעם הקפיצו רעשי מפלים רחוקים את המטיילים התשושים מרבצם; לרגע חשבו שהנה מסוק מתקרב ובא להושיע. את יתר הזמן כילו בשינה.
שלושה ימים אחרי שהגיעו לרצועת החוף, התחיל הג'ונגל לרעוד. העצים השתוללו, רעש תופים החריד את הרוגע. מסוק כתום הופיע בשמיים וחג במעגלים, מסמן את הישורת האחרונה באחד המבצעים הדרמטיים בהיסטוריית חילוץ התרמילאים הישראלים בעולם. באותו ערב גייסה יונית לוי את מיטב תנועות הגבות כדי לבשר לאומה ש"רגע לפני שאבדה התקווה אותרו המטיילים".
זמן לא רב אחר כך, בבית החולים בלה־פאס בירת בוליביה, הצטייד דרוקר במחברת וכתב בקדחתנות, בנקודות, את כל קורותיו במסע שהסתבך. אלה התקבצו ל"עד הקצה", ספר שראה אור לאחרונה (ספריית מעריב). לרגל האירוע אנחנו מתיישבים בג'ונגל מסוג אחר, מדרחוב בכפר־סבא. שנינו ילידי העיר, שנינו בחרנו כיעד את דרום אמריקה, ושנינו גם עברנו מסע הישרדות מטורף בג'ונגל - חוץ ממני.
"המראות משם חוזרים אליך לפעמים? בכל זאת היית קרוב למוות", אני מתעניינת. "לפעמים אני חולם על זה ונזכר בתמונות או ברגעים, אבל אלה לא סיוטים", משיב דרוקר. "זה פשוט אירוע מאוד משמעותי שקרה לי. אני לא מתעורר עם זיעה קרה באמצע הלילה, ואין לי בעיה לחזור לישון".
אז אחרי שווידאנו היעדר סימנים פוסט־טראומטיים, אפשר לחזור אחורה בזמן, לחודש נובמבר של שנת 2011.
כמו את "הלובו", "דרך המוות" או ה"סלאר", כל מי שביקר בבוליביה מכיר את שאול. שאול עומד בראש סוכנות טיולים שנודעת בטרקים הבלתי שגרתיים שלה, אקספדישנים בעגה מקצועית. האגדות מספרות ששאול הוא יוצא סיירת מטכ"ל, נשוי לבוליביאנית ולא מחזיק באזרחות מקומית, אבל לך תסמוך על ישראלים ועל מה שהם עישנו קודם.
דרוקר, עם ותק של חודשיים וחצי ביבשת וכמה סימוני וי על אתרים מתוירים, התחיל להגות במסע אל ג'ונגלים נידחים. מאז "בחזרה מטואיצ'י", כמעט כל מוצ'ילר חולם להגיע למקום שכף רגל אדם לא דרכה בו, אפילו לא זו של יוסי גינסברג שכתב את הספר ההוא. שאול לא רק הבטיח להגשים לו את החלום, אלא גם שידך בינו לבין עידן רוש, בוגר חמישה אקספדישנים. הם ערכו היכרות ראשונית, סיכמו שהם חוברים האחד לשני, וחזרו אל שאול. אחרי כמה אפשרויות שנזרקו לחלל המשרד, הציע שאול את נהר המניקי. על מפה הראה להם מה בתוכנית - חציית רכס בשם סרניה־מרימונוס תוך הליכה לא פשוטה בג'ונגל פראי שצריך לפלס, הגעה לנהר, בניית רפסודה ושיט נינוח של 30־40 ק"מ ביום, כדי להגיע לגולת הכותרת: שפך הנהר.
אחרי הכנת מפות, לימוד השטח והצטיידות, כל שנותר הוא לגייס מדריך טוב ששולט באזור. אחד כזה, הוסבר לדרוקר ולרוש, אפשר למצוא רק בכפר נידח בשם קובנדו. בכפר פגשו השניים בהוגו, מקומי צנום שהציג את עצמו כמדריך מנוסה שמכיר את המניקי כמו את כף ידו. למעשה, סיפר, הוא עצמו הגיע לכפר לפני שנים דרך הנהר הזה ממש. המסע שהם מתכננים, הסביר להם, צפוי להימשך שבועיים - שבוע עד לנהר, ועוד שבוע לאורכו.
אחרי תחקור קל וחיבור חזק החליטו שני הישראלים שזה האיש, והלכו לישון בחדר מטונף שהוצע להם בכפר. ההתרגשות חיפתה על הלכלוך: אחרי הכול, לא בכל יום אתה עומד לעשות משהו שלא עשה אף אדם לבן לפניך. למחרת העמיסו את הציוד על רכב מיצובישי ישן, שבו חיכה להם הוגו כשלידו יושב נער. אחרי שבהו בו הסביר להם הנער, הוב שמו, שהוא מצטרף למסע. החשדנות התחילה כבר אז, לפחות מצד רוש, שציין כי הנער לא חוּשב בכמות המזון והציוד שהכינו. אחרי שהוב הבהיר כי הביא הרבה אורז לעצמו, מפלס הבהלה ירד.
ב־23 בנובמבר נכנסו הארבעה לפרדס. "אתה נכנס לג'ונגל בנקודה כאילו אקראית", מספר דרוקר, "אבל לא התווכחנו, בשביל זה יש מדריך. ואז אתה בעולם אחר לגמרי. אנחנו יורדים במדרון, הרגליים לא מחזיקות, מתחילים להחליק. אני זוכר שעל השנייה הראשונה המוצ'ילה (תרמיל) נתפסה לי בסבך, ואני הולך ומחליק. אתה מניח יד על עץ, והכול מלא נמלים, אתה פשוט לא יודע מה לעשות. ואלה שניהם - תוך שנייה מדלגים למטה.
"תוואי השטח משתנה מרגע לרגע. יש מקומות שבהם העצים מרווחים ויש אור, ובאזורים אחרים העצים צפופים והכול חשוך. אתה לא יכול ללכת מטר בלי המצ'טה - הכול קוצים וגבעולים, וגם אחרי שפילסת דרך במשך שעה, מאחוריך הכול חוזר למקום כאילו לא עשית כלום. האדמה היא תיבת הפתעות. אין לך קרקע יציבה, אתה לא יודע על מה אתה דורך. לפעמים הרגל שוקעת בתוך האדמה או שעולות עליך המון נמלים. הכול חי, כל דבר שאתה נוגע בו זה חיים. מאוד קשה להתקדם, כי זה אזור הררי, ויש קטעים של מצוקים וקניונים. אבל הרגשתי שאני בידיים הכי טובות. הייתה תחושה שהוגו יודע מה נכון לעשות, והוב היה ילד ג'ונגל כזה. אמרתי לעצמי שמדריך מסוכנות מורשית ומסודרת, בחיים לא היה יודע להסתדר בג'ונגל ברמה שהם ידעו".
כישורי ההישרדות של שני המדריכים הוכחו שוב ושוב. "גשם ביערות האלה הוא פסיכי, הכול שוחה במים. אתה חושב לעצמך, איך נדליק אש? ואז פתאום הוגו שולף מהאדמה צרור של גבעולים, מושך אותם ויוצא מין גוש אדמה, כדור מלא חורים, שאחר כך הבנתי שזה קן טרמיטים. הוא מדליק בפנים להבה בעזרת מצת, והאש נכבית. ואז הוא נושף בפנים, ותוך שנייה הכדור הופך לכדור אש. זה היה מדהים. הכול הם ידעו - להוריד עצי דקל כדי לאכול את הלבבות שלהם, להרוג נחשים, להשתמש בכל מיני טכניקות אינדיאניות".
הוב היה אז בן 17. הוגו, לפחות בעיניים של שוכריו הישראלים, היה בן 50. לקח זמן עד שהבינו שהוא בסך הכול בן 28, ושהשניים הם בני דודים. בסוף היום הראשון הגיעה החבורה לנחל קטן, ארויו קוגוטאי שמו, והחליטה להתמקם. בדרך הקשה הבינו שני הישראלים שגם כדי להניח ראש בלילה, צריך לעבוד קשה. שעה או שעתיים עמלו רק כדי לפנות את הצמחייה הפראית שלא סרה למרותם. בסוף פרשו יריעה אחת על הקרקע ואחת למעלה כגג. כדי להימנע ממפגש בלתי צפוי עם נחשים, החיות הכי מסוכנות בג'ונגל, פרס הוגו שִני שום ופיזר מסביב.
בימים הבאים הלכו בטור ופילסו דרך במצ'טות - הוגו והוב מקדימה, דרוקר ורוש משתרכים מאחור. בלילות הקשיבו למוזיקה בוליביאנית מהרדיו המצ'וקמק שהביא איתו הוגו, בימים הלכו ולמדו להכיר את השטח. "עד שהכול הסתבך זו הייתה חוויה מדהימה. יש איזו התנקות, אין לך טלפון, אין הסחות, אתה רואה את הג'ונגל כמו שהוא. כל רגע יש מחסום שנראה בלתי אפשרי, יש שיחים קוצניים שצריך לחשוב איך אני מקיף אותם, יש מצוק שצריך למצוא איך להתמודד איתו. לא משעמם, כל הזמן קורים דברים. זה קצת כמו פעם, כמו להשתתף במשלחת שיוצאת לנהר אבוד. ככל שהזמן עובר, אתה הופך לפחות מערבי ומסורבל. לאט־לאט אתה לומד איך להניח את הרגל ובאיזו זווית להשתמש במצ'טה כדי שלא תסתובב לא נכון. אתה הופך בעצמך לילד ג'ונגל".
כבר ביום השני אירע מה שיכול להיחשב רמז אפי מקדים. באחד הניסיונות לעבור סלע חלקלק, החליק רוש ונפל על המצ'טה. זו, שרק זמן קצר קודם לכן עברה השחזה, לא חסה על הבשר. דרוקר ניסה לחטא את הפצע של חברו, אבל לא הצליח לעצור את זרימת הדם מהחתך העמוק. בדיוק אז גם החליטו השמיים לפתוח שעריהם, וגשם עז התחיל לרדת. רוש ביקש את ערכת העזרה הראשונה, וניסה לתפור את עצמו. בהמשך ייאלץ דרוקר להמשיך את המשימה. "זה היה נורא, מראה מזעזע. את יכולה לשאול את אמא שלי - אם יש משהו שאני לא אהיה, זה רופא. אני שונא את כל ההתעסקות בדם, וכשהייתי צריך לתפור את עידן במחט תפירה לבגדים... זה לא עבד והיה כרוך בסבל אדיר. אני חשבתי שנחבוש אותו ונחזור לכפר, אבל עידן היה להוט להמשיך, ואני בטח לא התכוונתי לעצור אותו. בדיעבד, אם הייתה נקודה שהייתי יכול להסתובב בה, זה שם. אז עוד היה סביר לחזור".
עוד לא תם פרק הפציעה, ומלך חדש קם בממלכת האויבים: דבורים. בזמן הקמת המחנה הן ניצלו את הסייסטה שלהן, בהמשך יצאו להוכיח שהן עדיין בעלות הבית. "השתגעתי מהדבורים", מספר דרוקר. "כל יום נעקצתי שלוש־ארבע פעמים. בהתחלה לא הוצאתי את הארס, והייתי מסתובב עם הכאב הזה כל היום. כשהוב ראה אותי מתפתל, הוא צחק והראה לי איך להוציא. גם הזמזום הטריף אותי. זה סביבך כל היום, פשוט עושה אותך פרנואיד. מחמש בבוקר עד הצהריים - זמן זמזום. עננים שלמים של דבורים מסביב לאוזן. אמרתי לעצמי שאני אעשה איתן עסק: תנו לי עשר עקיצות עכשיו, ותעזבו אותי לכל היום. הוגו והוב לא נעקצו. עידן ואני ישנו מתחת כילה, ושני אלה ישנים חופשי. אחרי שהדבורים נכנסו לכילה, התחלנו לישון בלעדיה. לומדים להתעלם מהכול. הולכים עליי בלילה יצורים, מדרחוב ירושלים על הגוף שלי, ולא מפריע לי".
בבוקר היום השביעי הציצה כיפת השמיים והחליפה את האפלה המחניקה של היער: הצעידה בערוץ הביאה אותם לנקודה שבה הוא נשפך אל הנהר רחב הידיים, ריו מניקי. אחרי שהתהפנטו מהנוף ומהידיעה שאולי הם היחידים שזכו לראות את המקום אי פעם, ציין רוש שהנהר רדוד ומסולע מדי עבור רפסודה. הוגו פטר את העניין באמירה שבעוד יומיים הליכה יגיעו למקום שבו יוכלו לשייט.
"הייתה תחושה שהם יודעים את הדרך, אבל לא יודעים לקרוא מפה", נזכר דרוקר. "אבל אמרתי לעצמי, הרי הם הביאו אותנו עד לכאן, ועכשיו רק צריך ללכת עם הנהר. אחרי כמה ימים הגענו למקום שלא הכרנו ולא הופיע במפות. אני זוכר ששאלתי את הוגו איפה אנחנו, הוא מצביע על נקודה במפה, ולי זה לא מסתדר. אני שואל אותו איך הוא יודע שזו הנקודה, והוא נותן לי הסבר בלי שום קשר למציאות. אבל חשבתי - הרי הם איתנו, מה שיקרה להם יקרה לנו".
עד אותו רגע היו לנהר שתי גדות. פתאום הפכו הגדות לקירות מפלצתיים, שסגרו על הארבעה שהולכים למטה. המים שצפו וגעשו, הרוח הייתה עזה. רעש חזק בישר להם שהגיעו למפל גבוה, אבל הזווית לא אפשרה לראות מה קורה בתחתיתו. "אנחנו מסתכלים אחד על השני ולא יודעים מה לעשות. על שפת המפל היה סלע, וחשבתי שכדאי להסתכן, לנסות להגיע אליו ולהציץ כדי לראות מה יש למטה ואיך ממשיכים מכאן. אגב, בשלב מסוים קלטנו שהוגו והוב לא יודעים לשחות. הוב הסתדר עד אז עם שחיית כלב, והוגו היה לוקח בולי עץ, מגלף אותם בצדדים ושט עליהם. הוא היה נראה כמו בונה, שט עם המצ'טה בפה על גזע".
הוב כרך חבל סביב דרוקר, שליפף את קצהו סביב כף היד והחל לשחות לכיוון הסלע. "כשנגעתי בו הבנתי שהוא מלא ירוקת ואי אפשר להישען עליו. החלקתי ממנו והמפל פשוט שאב אותי במלוא העוצמה בלי שהספקתי לראות מה יש למטה. נשארתי תלוי בין שמיים וארץ, באמת חשבתי שאני נפרד מהחיים. החבל משך אותי, הרגשתי שהיד שלי נעקרת, ושזרימת הדם נעצרת. כשהחבל התרופף, התחלתי לשקוע עם הראש מתחת למים, ואין לי אוויר ואני לא מרגיש את היד. כבר הייתי בטוח שאני מת. פולסים מתחת למים הבהירו לי שלא: הוב הצליח למשוך אותי ונזרקתי על הגדה. השתעלתי בלי הפסקה. הוב בא אליי עם חופן של חול ואמר לי 'תאכל'. נגד הטראומה, הוא הסביר. וזה מה שעשיתי".
רק אחרי כמה שעות הרגיש דרוקר נימול בקצה האצבעות, ובהדרגה הצליח להניע את ידו. הצעידה בקניון, אם כן, לא הייתה אפשרות סבירה. הם הקיפו את הערוץ מלמעלה, ואיכשהו חברו להמשך הנהר, הודות לידע מוקדם של המדריכים או לכוח עליון. "אז הבנתי שאנחנו בסוג של צרה. עברו שבועיים, היינו כבר אמורים לסיים את המסע, ואפילו לא הגענו לשלב של בניית רפסודה. התחלנו להפחית מכמות האוכל, לוותר על ארוחת הצהריים. המכשול הבא היה קניון נוסף, שהראשון אפילו לא מתקרב לרמה שלו. עוצמה מטורפת, קירות גבוהים, ואנחנו אומרים לעצמנו מראש - את זה נקיף, אין טעם לנסות אפילו".
החברים חזרו לאחור והתחילו לטפס במדרון תלול. המוצ'ילות על הגב הקשו להתקדם. הוחלט שהוגו והוב ייצאו לפלס דרך, ורוש ודרוקר יחכו עם הציוד. כעבור שלוש־ארבע שעות התחיל לרדת גשם בגרסת יערות הגשם, מבול ששוטף את הג'ונגל. "להוגו והוב היה קטע עם גשם, הם ממש פחדו ממנו, וידענו שהם לא ימשיכו ללכת. פרשנו יריעה, נהיה מין לחץ. כבר הרגשתי שהיחסים איתם התערערו. הם חזרו בוכים. אני רואה את הוגו, איש מבוגר - מבחינתי בן חמישים, כן? - מייבב וחוזר על המילים 'נו ויאה, נו ויאה' ("אין דרך"). והוב בצד, לא מדבר.
"הזמנתי אותם להיכנס מתחת ליריעה, להירגע, אבל הם היו בטירוף. הבנו שהם כבר גיבשו לעצמם משהו. ואז הוגו מודיע לי בפתאומיות 'הוב ואני הולכים'. אמרתי לו 'אם תלכו, אנחנו נמות', והוא בוכה ואומר 'אני יודע, אבל אני רוצה לחיות'. ידעתי שהם הולכים מהר יותר מאיתנו, ואנחנו מעכבים אותם. זה לא שהיינו בכושר גרוע, אבל היינו מסורבלים, והם היו קטנים ומהירים שזה יתרון גדול בג'ונגל. הוגו חיבק אותי. הוב עדיין לא דיבר, רק רץ לתוך הסבך ונעלם". הוגו לקח את המוצ'ילה והתחיל לחלק את הציוד. כשהגיע לשתי חבילות הקינואה, האוכל המועט שנשאר, הוא הושיט אותן לדרוקר ואז נעלם.
"הייתי בהלם מוחלט. הרגשתי שאני קשור אליהם ברמה של חברות, לא הבנתי איך הם יכולים לנטוש אותי, אבל כנראה יש להם אמות מידה אחרות כשזה מגיע להישרדות. אני לא רואה מצב שהייתי אי־פעם נוטש מישהו שנמצא באחריותי, אבל אני גדלתי אחרת. הם פגשו אותי לפני שבועיים, הם בני דודים והם לא צריכים אותי. עידן, שהיה חשדן כלפיהם כל הזמן, לא הופתע. הוא אמר שגם אנחנו לא צריכים אותם, ושנעקוב אחרי הנהר. ואני? הייתי בשוק".
במשך כל זמן שיחתנו לא נשמע בקולו של דרוקר שביב של כעס כלפי המדריכים שנטשו. אולי זה הסוף הטוב, אולי הזמן שעבר, ואולי הראש של דרוקר כבר שקוע בהכנות ללימודי תואר שני בפיזיקה וכימיה (שמנפץ את סטריאוטיפ הטייל ארוך השיער, השש אלי־טרק). "את יודעת, כששכבתי בבית חולים בלה־פאס, הוגו הגיע וביקש כסף. ועדיין אני חושב שהוא בן־אדם טוב. כנראה כשאתה שובר מוסכמה מוסרית כזאת, הדברים הבאים כבר נהיים כשרים. עד לרגע הנטישה הם היו אנשים מסוג אחד, ומהרגע שהם עשו את המהלך – ועשו אותו בצורה אנושית, הם לא ברחו בלילה – הם הפכו לאנשים אחרים. ככה הרגשתי", הוא אומר ובוהה במדרחוב.
הוא ממשש את פרק ידו ונזכר בתולעת שמצאה לה בפנים בית חם. היום היא כבר ז"ל, אגב. 12 מאחיותיה יצאו מהראש עצמונית, אחת אחרת נשלפה במהלך נסיעה באוטובוס חודש אחרי המסע, והיא שמורה במבחנה בחדרו של דרוקר. "זאת שביד קטנה, בגודל של שעועית, עוד שנייה אני אמצא לך אותה. שלושה שבועות אחרי שיצאתי מהג'ונגל הרגשתי כאבים מטורפים. התולעים האלה אוכלות אותך מבפנים. בבית החולים לא האמינו לי, אמרו שזו רק עקיצה. הסברתי להם שמשהו הולך בתוכי. כשאחת הגיחה בתחתית הבטן הוצאתי אותה לבד, במאבק די גדול".
ובחזרה אל סבך הג'ונגל. "אחרי שהוגו והוב עזבו, התחלנו לפלס דרך במצ'טה, אבל הידיים שלי רעדו", מספר דרוקר. "עידן לקח את התפקיד, ואני הלכתי אחריו. החלטנו ללכת בתוואי הנהר כדי שלא נאבד את הדרך. ואז עידן נכנס לתוך המים, נסחף לתוך הקניון, נעצר על סלע - וזהו, אי אפשר להחזיר אותו בניגוד לזרם. עוד מעט מחשיך, ואני מחוץ לקניון. לא הייתה לי ברירה, נכנסתי אחריו והתקדמנו מסלע לסלע במים. ושוב, על שפת מפל ישב סלע גדול משופע. הזרימה הייתה משוגעת. אתה עוזב את הסלע, אתה נסחף עם הזרם.
"שוב מצאנו את עצמנו תקועים מעל מפל עצום, בלי לראות מה יש למטה. זה לא היהודיה פה, אי אפשר לקפוץ. עידן שאל אותי 'אתה קופץ?'. הסתכלתי עליו ואמרתי לו 'אתה הכנסת אותנו לזה בלילה, אתה קופץ ראשון'. הוא ישב על הקצה ופשוט רעד בכל הגוף, לא היה מסוגל".
שעה ארוכה ישבו השניים על הסלע בזווית שתמנע מהם ליפול, עד שדרוקר הושיט לרוש יד ועזר לו להיעמד לקראת קפיצה. תחילה נזרקה המוצ'ילה, ונעלמה מבלי שיידעו לאן. עכשיו הגיע תורו של רוש. "שמעתי את השיניים שלו נוקשות, אני שומע את זה גם עכשיו. אמרתי לו 'שלוש, ארבע ו־' והוא עדיין עומד. הוא לא לגמרי החליט שהוא קופץ. בסוף הוא קפץ בחצי כוח. מבחינתי זה היה נצח עד ששמעתי אותו במים. ראיתי אותו נסחף ימינה, לכיוון הקיר של הקניון, אבל מערבולת משכה אותו לקרקעית, ואני רואה אותו מלמעלה ואין לי מה לעשות עם זה.
"עידן צועק 'זרוק לי חבל', אבל מה אני אעשה עם חבל מלמעלה? החבל היה בעומק של המוצ'ילה שלי, ששכבה בתוך שק מיוחד למים. נאבקתי בשיניים לפתוח את הקשר של השק, ואז ניסיתי להגיע לחבל בתחתית. הסלע מדרדר למטה כל דבר שנמצא עליו, ולכן צריך להניח הכול בסופר־זהירות. אני מוציא את המצת ויודע שאם הוא נופל, אין אש. מוציא יריעת ניילון ומתיישב עליה, כי אין לי גג בלעדיה, ואז הקינואה - אין לי אוכל אחר. קשרתי שני חבלים ביחד ושילחתי אותם כמו כדור צמר של חתולים. הכדור הזה נפתח באוויר ובאמצע הדרך נפל לאנשהו. אני מושך את החבל שמתנגד לי, ואז הוא משתחרר, אני שומע משהו נופל ורואה את המוצ'ילה של עידן נסחפת אחריו באותו מסלול. בעזרתה ובעזרת הקיר הוא הצליח לחלץ את עצמו.
"הגיע תורי, ואני מת מפחד. הייתי מכופף על הסלע, רעדתי, ואני זוכר את המחשבות שרצו לי: איך הם נטשו אותנו? מרגע שהוגו והוב הלכו, הרגשתי שזה מסע הישרדות. רק בקפיצה הזו, הסיכוי שלי להישאר בחיים הוא חמישים־חמישים. חלצתי את הנעליים כי במים הן כמו שתי משקולות, הורדתי גם חולצה ומכנסיים ונשארתי בתחתונים כדי שאוכל לשחות בקלות. ואז אני חושב, מה לעשות עם המוצ'ילה? הרי אין לנו חיים בלעדיה. המצ'טה, שהיא הדבר הכי חשוב בג'ונגל, נמצאת בתוכה. זרקתי את המוצ'ילה כמה שיותר רחוק, והיא הצטרפה לסיבוב המערבולת. ואז קפצתי, הכי רחוק שיכולתי. נחַתי במים ובשנייה נפלטתי קדימה, ואז אני שומע את עידן קורא לי, ומרגיש שהוא מושך אותי. התיישבנו בכוך בקיר, וחיכינו".
לילה ללא שינה עבר עליהם, בציפייה לגשם שישחרר את המוצ'ילות ממחול המערבולת. פתאום זיהה רוש את התרמילים, קפץ למים לאסוף אותם ונעלם. "התחלתי לצעוק ואחרי כמה שניות הוא עולה מתוך המים ומשחרר בהיסטריה אוויר מהריאות. הוא נקלע למערבולת, ידע לעשות מה שצריך, והשתחרר ממנה. הוא היה באפיסת כוחות, אבל המשכנו. פתאום נהייתה תחושה כזאת שדברים מתחילים להסתדר - שרדנו את הקניון, מצאנו את המוצ'ילות, אולי בכל זאת נצא מפה".
יומיים המשיכו ללכת. בלילות דאגו לעצמם למאהל מושקע בהרבה מזה שהקימו עם המדריכים, נקמה פורתא. בבוקר התעוררו לשמע רעשים ורחשים של חיות שלא הכירו. השניים הצטיידו במצ'טות, קפצו החוצה מהאוהל וחזו בעצים זזים בחוסר שקט. "16 יום אני בג'ונגל והוא כבר חלק ממני, אין הרבה חדש, אני מכיר את הקולות", מספר דרוקר. "השיח מהעבר השני של הנהר נפתח, ופתאום אנחנו רואים בני אדם. הוגו והוב. אנחנו מסתכלים עליהם, הם עלינו, וכולנו בהלם, עומדים כמו פסלים. התחלתי לצעוק 'בן אקי' – 'בואו לפה', שרתי 'בן אקי רפידו' מרוב שמחה.
"הוב שחה אלינו, הוגו שט על גזע. הם התחילו להגיד כמה הם מצטערים ולא מאמינים שהם ברחו, והציעו שנאכל יחד כמה כפות קינואה ונמשיך הלאה. התחושה הייתה לרגע כל כך טובה, הנה הכול חזר למקום. גם עם הרעב למדתי להסתדר, הוא מתפוגג. אתה לומד שאתה לא צריך אוכל. יש לך מלא כוח, ואתה לא מבין מאיפה. הלכנו ביחד חצי יום, ואז הוגו ציין שאמורה להיות באזור בקתה שאפשר להצטייד בה, והם רוצים לאתר אותה. הם אמרו שחבל שנסתובב כולנו עם הציוד, וביקשו כסף כדי שיוכלו לקנות כל מיני דברים – סירים, קילו בננות".
ולא חשבת שהם חזרו כדי לנצל אתכם?
"ידעתי שהאפשרות שהם עובדים עלינו קיימת, אבל אמרתי - מה אכפת לי, שייקחו את כל הכסף. הרי אם הם ירצו לעזוב אותנו, הם יעשו את זה בכל מקרה. גם כשאנחנו הולכים איתם יחד, אנחנו מאבדים אותם".
גשם מטורף החל לרדת ופסק רק למחרת, היום ה־17 למסע. הוגו והוב לא חזרו. בבוקר יצא דרוקר מהאוהל בבגדי השינה שלו. בגדי הטיול, שתלה ביום הקודם, נרטבו עם הנהר שהגביה. הנעליים שלו התפרקו והוא התחיל לצעוד יחף. "זו הייתה תחושת עצמאות אדירה. כשהזדקף מולי נחש, לא הרגשתי פחד. הלכתי אחורה והקפתי אותו. כשהשטח הוביל אותנו להתרחק מהנהר עשינו את זה, אבל ידענו שאנחנו איתו".
באחד הניסיונות לעקוף קניון הגיעו לדרך תלולה במיוחד. כדי לטפס נאלץ דרוקר להיאחז ביד אחת בשורש שיוצא מהקיר אחרי שבדק שהוא יציב, להעלות את היד השנייה לנקודת אחיזה אחרת וחוזר חלילה. הסבך היה קשה מאוד למעבר, אולי הקשה ביותר במסע. כשניסה להיאחז באחד השורשים, הגיח מתוכו ענן של צרעות. "הן מכסות את כולי ואני זורק הכול, מדרדר את עצמי, מועך אותן ומנסה להרוג אותן. דבורה שעוקצת מתה, אבל הצרעות האלה, או מה שהן היו, חוזרות ועוקצות עד שהורגים אותן. נתקלתי בדברים בכוונה, ובסוף הן עזבו. הייתי מסוחרר ולא הבנתי מה קורה. עידן מסתכל עליי ואומר 'יש לך עוד אחת בגבה'. אפילו לא הרגשתי אותה. הרגתי אותה, אבל היא הספיקה לתת שם הרבה עבודה, והעין התנפחה ונסגרה".
לא זו בלבד, בלי ששמו לב התרחקו מהנהר. כשרצו לקחת שלוק משקית השתייה, גילו שמחכה להם שם רק ואקום. לא הייתה ברירה אלא לחזור לקיר הצרעות ולטפס. "עידן אמר לי שהוא רואה איפה הקן, וטיפסתי עוד פעם בניסיון להימנע ממנו. אני שם יד ועוד יד ועוד רגל, מתקדם, ושוב יוצא ענן של צרעות. כבר ידעתי איך למעוך אותן, ועברתי את המקום כשכולי מנופח".
עכשיו הגיע תורו של רוש. הצרעות לא פיתחו סנטימנטים לקורבן הראשון ופנו לחברו, שהמוצ'ילה שלו נתפסה בענף והוא לא הצליח לזוז. לרגע חשב דרוקר שיצטרך לצאת לסיבוב שלישי, אבל בסוף נשבר הענף ורוש הגיע למעלה. את הימים הבאים העבירו בלהחזיק את הראש מעל למים, לאו דווקא מטאפורית.
"איבדנו את הדרך. זאת הייתה הפעם היחידה שהבנתי שאין לי שום רשת ביטחון. עד אז האמנתי שבטח שרדו בג'ונגל לפניי, וגם אני אשרוד, אבל בלילה אחרי הצרעות חשבתי שאני הולך למות. הייתי באפיסת כוחות, מיובש. לא יכולתי להירדם בשום צורה, ושתביני, עד אותו לילה ישנתי מצוין. היה לי ברור שאם מחר אני מנסה ללכת, אני קורס. בנקודה הזאת היה לי זמן לעכל את מה שקרה ולהבין שאף אחד לא יגיע אליי לפה. הכנתי את עצמי לאפשרות שאמות, אבל מה יקרה להורים שלי, לאחים שלי? זה יגמור אותם".
הם המשיכו בתוך הסבך במטרה להגיע למקור מים. בשל המצב הרעוע קבעו שכל אחד בתורו ייצא לחיפוש, כשהשני שומר על הציוד. לרוש היה יותר כוח ולכן הוא יצא ראשון. "לא יודע כמה זמן עבר", מספר דרוקר. "התחלתי לבנות ארמונות מהבוץ, עשיתי פטרולים של שני מטר לכל צד, צעקתי לעידן וחזרתי לנקודה כי פחדתי על המוצ'ילות. כשהוא חזר, לא הסכמתי שיגיד לי מה הוא ראה, כי ידעתי שהתשובה הזו קובעת אם אני אחיה או אמות. ואז הוא אומר לי: 'ניב, הגעתי לחוף קריבי. הגעתי לגן עדן'.
"אם הוא היה אומר לי שראה שלולית, הייתי מאושר, אבל התיאור שלו היה טוב מדי. התחלנו לרדת בדרך שפילס. הוואדי הופך לזרזיף קטנטן מלא בבוץ, ואני אומר לעצמי: אני לא אשתה עכשיו, אני אשתה כמו מלך אחר כך. למטה, מול המניקי היפה הזה, הבנתי שהתיאור שלו לא היה מוגזם".
המסוק הכתום שאיתר אותם שם, 250 קילומטרים מצפון־מזרח לבירת בוליביה, נע מעליהם במעגלים. שקית שחורה גדולה, מוצ'ילה ותיק שעליו כתוב "בא"ח 35", נזרקו מטה. הבחור שישב במסוק – "המלאך", קורא לו דרוקר - סימן בתנועות ידיים שהוא עוד יחזור. במוצ'ילה מצא דרוקר לתדהמתו את הציוד של הוגו. בתיק השני היו ציוד אישי, סיגריות ומצלמה, שלא הבין מה לעשות בהם. בשקית חיכו להם ערמות של עוגות "נארנחה" - תפוז. ההסתערות החלה.
"אני מכיר את כל הסיפורים מהשואה על אנשים שאכלו יותר מדי ומתו, אבל אכלתי ואכלתי עד שהקאתי. טרפתי עוגות ואז חזרתי לקינואה, ללעוס גרגירים לא מבושלים. חיכיתי שעות על החוף שהמסוק יחזור, אבל בינתיים הוא לא הגיע. עידן הלך לישון ואני המשכתי לחכות בחושך. בבוקר חיכיתי עם המצלמה. התחלתי לשיר ולזמזם לעצמי 'שום דבר לא יפגע בי', שרתי בלוּפּים, בהתחלה חלש ואחר כך בצרחה. הרגשתי שהכול מתפרק, קשה להסביר. באותו לילה כבר לא שמנו מגן מנחשים, נזרקנו איך שאנחנו. ובצהריים הוא הגיע".
המלאך היה דותן לנגר, איש חברת החילוץ "סיטל", שנשלחה על ידי חברת הביטוח שבה היה מבוטח דרוקר. הוא עזר לשניים להיתלות על מגלשי המסוק ולהיכנס פנימה. "השאלה הראשונה ששאלתי הייתה כמה נשאר לנו לסוף המסע שתכננו. על המפה שלנו - שצילמנו והרכבנו אצל שאול ממפות של צבא בוליביה, ונעלמה לנו עם המדריכים - דותן הראה לנו שמדובר בחמישה ימים לפחות. מדי פעם אני חושב מה היה קורה אילו, והאם היינו מצליחים או לא. המומחים לעניין, אגב, אומרים שלא".
כוח החילוץ הגיע אליהם בזכות זקן שסיפר לדותן על שני מדריכים מקומיים שעברו אצלו ואמרו שהישראלים מתו ברעב. המחלצים חשבו שהם עוברים לחפש גופות. אחרי שאיתרו את הוגו והוב, הם השיגו אישור להטיס מסוק - הליך סבוך מאוד בבוליביה - העלו אליו את הוגו, וביקשו ממנו לקחת אותם למקום שבו ראה לאחרונה את דרוקר ורוש. כשאיתרו את השניים, דותן והוגו התכוונו תחילה לרדת לקרקע ולכן זרקו את הציוד, אבל בגלל מחסור בדלק טסו חזרה.
אחרי שמתנדנדים בין חיים למוות, יש תובנות?
"אני חושב שהחוויה השפיעה עליי מאוד לגבי איך שאני תופס את החיים. החלטתי למשל שאני לא סובל יותר ("אתה לומד פיזיקה", אני מציינת חרישית - י"א). בשנייה שלא בא לי לעשות משהו, אני לא עושה אותו. בסוף הרי הכול מסתדר. אני בכלל ממליץ שכל אחד יעשה מה שהלב שלו רוצה. מי שמחפש הרפתקאות וצריך אדרנלין, לא יעזור לו מה שאני אגיד.
"מה שאני כן רוצה שיעבור לאנשים זה עניין המודעות לסכנה, ההכנות אליה. לקחת טלפון לווייני, למשל. לו היה לי אחד כזה, ברגע שהסתבכנו הייתי נעצר במקום, מודיע איפה אני ומחכה לחילוץ. בואי נגיד שאם הספר של גינסברג עורר בי את הרצון לצאת לכזה מסע, אני מקווה שמהסיפור שלי אנשים לא יקבלו את התחושה הזאת"
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם