ראשי » סגנון » מגזין

פוליגמיה או קפה? הצצה אל עולמם של המורמונים

קריס בריי הסתדרה היטב עם האיסור על שתיית קפה, תה ואלכוהול. גם השרוולים הארוכים והשפה הנקייה לא ממש הפריעו לה, אבל החובה לוותר על חלומותיה היא שגרמה לה לנטוש את הדת המורמונית שעליה התחנכה

"כילדה וכנערה שאלו אותי, לא פעם ולא פעמיים, 'אז כמה נשים יש לאבא שלך?'", נזכרת הסופרת קֶריס בריי. "התשובה שלי כנראה אכזבה הרבה מהשואלים - כי יש לו, כמובן, אישה אחת ולא יותר".

התהייה החטטנית־משהו על מספר הנשים של אביה של בריי, נוצרי מורמוני אדוק, יכולה ללמד על העניין הגדול וגם על הבורות העמוקה שקיימים סביב הזרם הזה: הפוליגמיה אמנם הייתה נהוגה בראשית דרכה של הכנסייה המורמונית, במחצית הראשונה של המאה ה־19, אך הוצאה מחוץ לתקנון לפני יותר ממאה שנה. המעטים שממשיכים במנהג מוקעים על ידי מנהיגי הזרם המרכזי של המורמונים, אך ממשיכים למקד אליהם תשומת לב גדולה, שמשפיעה על תדמיתה של הקהילה כולה.

כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
 
בספרה "שיר לאיזי ברדלי", שבימים אלה רואה אור בעברית (הוצאת סנדיק ספרים), מנסה בריי להציג תמונה מציאותית יותר של הזרם שבו צמחה ואותו עזבה. הספר, שעורר עניין רב בזכות הרקע יוצא הדופן של המחברת, זכה לביקורות אוהדות וקטף כמה פרסים ספרותיים. בריי מספרת שלמרות הנימה הביקורתית של ספרה כלפי אורח החיים המורמוני, ראשי הכנסייה לא דחו אותו על הסף. "כתבו עליו בעיתון מורמוני רשמי, הוא היה מועמד לפרס שמוענק מטעם גוף מורמוני ליצירות אמנות שעוסקות בקהילה, ואפילו הגיע לשלבים מתקדמים בתחרות הזו. יש לי עד היום חברים מורמונים אדוקים מאוד, והם אמרו לי שקראו את הספר ואהבו אותו. קיימת בו ביקורת, אבל זה נעשה באהבה ועם הרבה הזדהות. השתדלתי מאוד לא להציג באור שלילי את כל מה שקורה בתוך הכנסייה, אבל כן היה לי חשוב להצביע על הנקודות המורכבות".

גם בסאות'פורט, עיר הנמל האנגלית שבה חלפו שנות ילדותה, רק מעטים הכירו מקרוב את אורח החיים המורמוני המודרני. "הייתי המורמונית היחידה בבית הספר שלי", היא מספרת. "מצד אחד הרקע שלי גרם לי להרגיש שונה מאוד, ומצד שני הבית העניק תחושה של מקלט בטוח. כמורמוני אתה מרגיש שאתה מיוחד, שנבחרת על ידי האל ושיש לקיום שלך משמעות. הייתי צריכה לנווט כל הזמן בין העולם הזה לעולם שבחוץ".

הפערים בין העולמות היו גדולים למדי: עיקרי התיאולוגיה המורמונית כוללים אמונה בנביאים שזה מקרוב באו, החל ממייסד הקהילה, האמריקני ג'וזף סמית' הבן (1805־1844), ועד לנשיא הקהילה שבכל דור ודור - שנחשב גם הוא למי שחווה התגלויות כעניין שבשגרה. אל ארון הספרים הנוצרי הוותיק צירפו המורמונים כתב־קודש נוסף, "ספר מורמון", שעל פי האמונה נמסר למייסד סמית' על ידי מלאך. הספר מגולל את סיפורם של שבטים עבריים קדומים שהגיעו לחופי צפון אמריקה, וזכו בה להתגלות מלאה של ישו בכבודו ובעצמו. אותם שבטים הם שהקימו, כך על פי סמית', את הדת המורמונית - המונה כיום כ־15 מיליון מאמינים, 6 מיליון מתוכם מתגוררים בארה"ב (לשם השוואה, על פי האומדן המקובל יש כיום בעולם כ־13 מיליון יהודים). מרכז הקהילה נמצא במדינת יוטה, לשם הגיעו המורמונים במהלך המאה ה־19, בעקבות רדיפתם ברחבי ארצות הברית.
 
אורח החיים המורמוני מבוסס על תקנון נוקשה למדי, הכולל איסור על צריכת אלכוהול, קפה, תה וטבק. יום ראשון, יום המנוחה הנוצרי, נחשב למקודש במיוחד עבור המורמונים - שנמנעים בו ממלאכות יומיומיות רבות. זוהי דת משפחתית מאוד: המשפחה נתפסת כיחידה מקודשת, שכל חבריה קשורים זה בזה לנצח, בעולם הזה וגם בעולם הבא, שם ימשיכו לחיות יחד כאלים. התקנון המורמוני כולל תפילות משפחתיות משותפות, והמאמינים מתבקשים להקדיש ערב אחד בשבוע, לרוב בימי שני, לפעילות בחיק המשפחה - הכוללת שיחה, תפילה ולימוד. חתונה כדת נחשבת לצעד מקודש והכרחי, וגיל הנישואין בקרב חברי הקהילה נמוך בהתאם: בעוד האמריקני הממוצע נישא בגיל 26־28, בחברה המורמונית בארה"ב מקובל להתחתן בגיל 22־24.

בריי (40) גדלה כאמור באנגליה, הרחק מהמרכז התוסס של הקהילה המורמונית ביוטה שבארה"ב. הוריה לא נולדו כמורמונים, אך הצטרפו לקהילה בצעירותם. היא עצמה נישאה בגיל צעיר, וביום הולדתה ה־21 גילתה שהיא בהריון ראשון. בגיל 27 כבר הייתה אם לארבעה ילדים. בת נוספת נפטרה ממחלה כמה ימים לאחר לידתה. "לפני שהתחתנתי, חשבתי שחיי משפחה הם הדבר הכי נפלא שיכול להיות", מספרת בריי. "הייתי בטוחה שאהיה מאוד שמחה בחיים האלה. אבל כשהגעתי לשם, גיליתי שזה הרבה יותר קשה ממה שדמיינתי. משהו לא עבד".

באותו שלב, הקשיים עדיין לא הבשילו לכדי מחשבות על עזיבת הכנסייה, שמעודדת הקמת משפחות גדולות. "חשבתי שהבעיה בי, שאולי אני לא בסדר. הקונפליקטים לא היו בשלב הזה מול הדת, אלא בעיקר מול עצמי". הסדקים החלו להופיע רק כעבור שנים אחדות, כשהילדים גדלו. "פתאום הבנתי שהם לא יספגו מעצמם את האמונה המורמונית, ושאני צריכה להיות זו שמחנכת אותם לאורח החיים הזה. אני הייתי ילדה צייתנית, אבל הילדים שלי היו אחרים - הם תמיד שאלו שאלות וניסו למרוד. הבנתי שאם אני רוצה שהם יישארו דתיים, אני צריכה להתעקש על זה. ואז התחלתי לחשוב: האם זה באמת חשוב לי? האם ההתעקשות הזו מוצדקת? היו הרבה דברים בכנסייה שקיבלתי על עצמי בלי בעיה, אבל לא באמת רציתי לכפות אותם על הילדים שלי".
 

בעלה היה מודע לתהליך הבירור הפנימי שעברה, אך לא היה שותף אליו. "באותן שנים ניל המשיך להיות מורמוני מאמין. היו לנו הרבה דברים אחרים במשותף, ולכן שמנו את הדיונים על הדת בצד והסכמנו שלא להסכים בנושא הזה. הסתירה הפנימית הזו הייתה אפשרית במקרה שלנו, כי שנינו גדלנו כמורמונים והכרנו היטב את הניואנסים הקטנים של הדת. לכן אני ידעתי כמה רחוק אני יכולה ללכת עם החילוניות שלי, וניל מצדו ידע באילו נקודות הוא יכול לוותר ולהתגמש. רק אחרי כמה שנים, גם משהו בו החל להשתנות - והוא הצטרף אליי לצד האפל", היא אומרת בקריצה.

לאחר שניל הבין כי ברצונו לעזוב את הכנסייה, עברו בני הזוג תהליך משותף וארוך, שבסופו הודיעו לארבעת ילדיהם על הצעד המשמעותי. "בתחילת הדרך עוד ניסינו להישאר עם רגל אחת בתוך הכנסייה, ובמקביל התחלנו לקיים אורח חיים ליברלי יותר. היה לנו חשוב שהשינוי יהיה הדרגתי וזהיר, כדי לא לטלטל את המשפחה יותר מדי. רק אחרי תקופה מסוימת ישבנו עם הילדים וסיפרנו להם שאנחנו מפסיקים ללכת לכנסייה. אמרנו שאם הם רוצים להמשיך ללכת - נשמח להסיע אותם בכל יום ראשון. אחד הילדים אמר 'כן, אני רוצה ללכת לכנסייה', וזו הייתה בשבילי הפתעה גדולה, כי דווקא הוא היה הילד הכי מרדן, שתמיד היינו צריכים להתעקש איתו בנושאים דתיים. אמרתי: 'בסדר גמור, אני אסיע אותך ותוכל לשבת בתפילה ליד החברים שלנו'. אז הוא אמר: 'לא, אני רוצה שתיקחו אותי לשם בסוף התפילה, כדי שאוכל להחליף קלפי כדורגל עם החברים שלי'. כמובן שלא הסכמנו לסידור הזה", היא מחייכת.

איך הקהילה קיבלה את הצעד שלכם?
"אולי זה עניין מורמוני ואולי עניין בריטי, אבל אנשים סביבנו היו מאוד מנומסים. אף אחד לא אמר שום דבר על העזיבה שלנו. גם המשפחה הקרובה הגיבה בסובלנות מרשימה, ולשנינו יש היום מערכת יחסים טובה מאוד עם ההורים".

בריי זוכרת היטב את לגימת הקפה הראשונה שלה, לאחר עזיבת הכנסייה. "תמיד אהבתי ריח של קפה, והייתי בטוחה שהטעם יהיה נהדר. כשניסיתי לשתות קפה לראשונה, גיליתי שהטעם נוראי. לא הבנתי למה אנשים אוהבים את זה. מאז התרגלתי ואני שותה קפה לפעמים, כנראה זה טעם נרכש. אני זוכרת גם את הפעם הראשונה ששתיתי אלכוהול. זה קרה בשנות השלושים של חיי, וגם במקרה הזה, לא הפכתי לצרכנית אלכוהול גדולה. האמת היא שניל ואני לא שונים מאוד ממה שהיינו כמורמונים; כנראה החינוך שקיבלנו נצרב בנו בצורה שקשה למחוק. ניל, כמו מורמוני טוב, מעולם לא אמר מילה גסה או קללה, וקשה לי להאמין שהוא יעשה את זה אי פעם. הוא גם לא אוהב קפה ותה".

את אחת ממצוותיו המרכזיות של הזרם המורמוני הם ממשיכים לקיים בדבקות - בדרכם שלהם. "כל המורמונים מפרישים עשירית מההכנסות שלהם למוסדות הכנסייה. אחרי שעזבנו את הקהילה, החלטנו שנמשיך לתרום סכומים משמעותיים לגופים ולאנשים שזקוקים לכך".

רק אחרי שהתנתקה מהדת ומהכנסייה באופן רשמי, התפנתה בריי לחשב מחדש את מסלול חייה. "עד אז הרגשתי שבתור מורמונית טובה אני צריכה להקדיש את כל־כולי לבית ולמשפחה. לא הצלחתי לחשוב על החלומות של עצמי", היא מסבירה. וכך, בגיל שלושים ומשהו, החלה ללמוד לתואר ראשון באוניברסיטה הפתוחה של בריטניה - המאפשרת, בדומה למוסד המקביל בישראל, למידה מרחוק. בהמשך השלימה באוניברסיטה אחרת לימודי תואר שני ודוקטורט בכתיבה יוצרת.

במקביל החלה בריי להגשים את החלום הגדול של חייה - להפוך לסופרת. לפני כשלוש שנים יצא לאור ספר סיפורים פרי עטה, ולפני כשנה השלימה את כתיבת הרומאן הראשון שלה, "שיר לאיזי ברדלי".
 

 
הספר כבר תורגם לדנית, לנורבגית ולאיטלקית, ובימים אלה נמצאת בריי בארץ לרגל צאת המהדורה העברית. משפחת ברדלי, גיבורת ספרה, היא משפחה מורמונית בריטית מן המניין. איאן, האב, מכהן כבישוף המקומי, תפקיד שבקהילה המורמונית מבוצע בהתנדבות ואינו דורש הכשרה דתית מיוחדת. אשתו קלייר גדלה במשפחה חילונית, והצטרפה לכנסייה בעקבותיו. בני הזוג מגדלים ארבעה ילדים ומנהלים שגרת חיים מאושרת ושמחה בדרך כלל, עד שמותה הפתאומי של בת הזקונים איזי מטלטל את הספינה המשפחתית המוגנת ומעורר קונפליקטים קשים מנשוא. ההתמודדות המורכבת ממילא עם האבל מקבלת אצל משפחת ברדלי ממד נוסף של קושי, בעקבות השאלות האמוניות שמעורר מותה של ילדה בת ארבע, כמו גם ההתנגשות בין תפקידו הקהילתי המחייב של האב לבין הצורך של בני משפחתו בתשומת לב אישית.

ספרה של בריי קיבל כאמור חיבוק מבני הקהילה - ככל הנראה בשל העובדה שרבות מהיצירות הפופולריות העוסקות בכנסייה המורמונית, מציגות אותה באור חיובי הרבה פחות. הופעת הבכורה של הבלש שרלוק הולמס, בספר "חקירה בשני", כוללת תיאור בלתי מחמיא בעליל של הקהילה המורמונית ביוטה – מה שגרר ביקורת מצד ראשי הכנסייה כלפי הסופר ארתור קונן דויל. יותר ממאה שנה אחר כך פרסמה הכנסייה גינוי רשמי לסדרת הטלוויזיה המצליחה "אהבה גדולה", שגוללה את קורותיהם של גבר ושלוש נשותיו, חברי כת שפרשה מהזרם המורמוני המרכזי. ראשי הכנסייה תקפו את החלטת יוצרי הסדרה, ששודרה בעשור הקודם, למקם את המשפחה יוצאת הדופן דווקא ביוטה - מה שעלול ליצור את הרושם כי הפוליגמיה היא עניין נפוץ בקהילה המורמונית כולה.
 
בשנים האחרונות נדמה שהכנסייה החליטה לשנות אסטרטגיה: במקום לתקוף את היצירות שאינן מוצאות חן בעיניה, היא מנסה לרתום את הסקרנות הציבורית לצרכיה שלה. "לפני כמה שנים עלה בברודווי ובלונדון מחזמר מצליח, 'ספר מורמון', שמציג את הכנסייה באור די מגוחך", מספרת בריי. "ההנהגה החליטה לא למחות נגדו, ובמקום זאת יצאה בקמפיין של שלטי חוצות שבהם נכתב: 'המחזמר ספר מורמון יספק לך בידור לכמה שעות, אבל ספר מורמון האמיתי יכול לשנות את חייך לתמיד'. הם השתמשו ביחסי הציבור של המחזמר כדי לעשות יחסי ציבור לעצמם, וזו הייתה בחירה חכמה מאוד מבחינתם".

קווי המתאר של הקהילה המורמונית, כפי שהם מוצגים בספרה של בריי, יישמעו בוודאי מוכרים למי שחי בקהילה יהודית־דתית בישראל, גם אם לא פגש מאמין מורמוני מימיו. בני משפחת ברדלי מתגוררים ועובדים בסביבה חילונית ברובה, אבל במעגל החברתי הקרוב שלהם נמצאים בעיקר מורמונים כמוהם. הקהילה מקפידה על זהות מובחנת מזו של הסביבה החילונית - דבר המתבטא בעיקר בשמירה על לשון נקייה, בתשומת לב יתרה לאופי הסרטים, הספרים והמוזיקה שאליהם נחשפים הילדים, בהקפדה על לבוש צנוע מצדן של הילדות והנשים, ובחיבה מוגזמת לחליפות מצדם של הגברים.
 

סוגיית הלבוש, מספרת בריי, היא מאתגרת במיוחד. "התפיסה המורמונית, שמתוארת גם בספר, גורסת שזו אחריותה של האישה להתלבש באופן שלא יפתה או יסיח את דעתם של הגברים. הביקורת שהופנתה אליי מצד מורמונים שקראו את הספר, אמרה בין היתר שבשנים האחרונות השיח השתנה, וכבר לא מחנכים ילדות בצורה הזו. אבל את התיאורים שמופיעים ב'שיר לאיזי ברדלי' - על הציפייה מהנערות לבחון במראה את ההופעה שלהן, ולבדוק דברים כמו אורך החצאית כשהן יושבות או מידת השקיפות של הבגד באור השמש - לקחתי ממגזין מורמוני עדכני שמיועד לצעירות.

"בכלל, הלבוש הוא עניין לא פשוט. באנגליה לא קל למצוא בגדי קיץ עם שרוול, ואני זוכרת שחיפוש בגדים תמיד היה מסובך עבורי. הצעירות המורמוניות גם מתקשות למצוא שמלת כלה שעונה על הקריטריונים של הכנסייה, ובדרך כלל נאלצות להזמין שמלה במיוחד מיוטה".

הקהילה המורמונית מתוארת בספר כמגובשת ומסורה, כזו שבה ממהרים להתגייס לעזרתו של כל מי שמצוי במשבר - אבל גם יודעים היטב מה מתרחש מאחורי כל דלת סגורה, ולא שוכחים להרים גבה כשמישהו סוטה מהמסלול המקובל. בריי אינה מכחישה גם היום את היתרונות הגדולים שמספקת ההשתייכות לכנסייה. "המאמינים מקבלים הרבה מאוד תמיכה ותחושה של קהילתיות. אתה מרגיש שבכל מקום שאליו תגיע - יש לך משפחה מורחבת שתקבל אותך. לפני שעזבנו את הכנסייה, עברנו דירה לעיר שלא הכרנו בה אף אחד, חוץ מהיכרות שטחית עם כמה מחברי הקהילה המורמונית שם. הגענו עם המשאית השכורה בשעת בוקר מוקדמת, ולהפתעתנו ליד הבית שלנו חיכו כל חברי הקהילה המקומית. הם עזרו לנו לפרוק את כל המשאית תוך פחות משעה, עוד לפני שהגיע הזמן ללכת לעבודה.

"בפעם אחרת, כשהייתי בהריון מתקדם, התעוררה אצלנו בבית בעיה בחיבור לגז, ולא יכולתי לבשל שום דבר לחג המולד המתקרב. ברגע שמישהו מהקהילה גילה מה המצב אצלנו, הארוחות המבושלות התחילו לזרום אלינו הביתה. לא היינו צריכים לבקש, זה פשוט קרה מאליו. יש בכל זה משהו מנחם ומעצים, אבל כמובן לא לכל אחד זה מתאים".

היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...