ראשי » סגנון » מגזין

האיש הזה מחפש למי לתת 30 מיליון דולר

סנדי פרנקל, הממונה על קרן צדקה שהשאירה אחריה ליאונה הלמסלי, חייב לחלק מדי שנה עשרות מיליוני דולרים לצדקה. תתפלאו, אבל את עיקר הכסף הוא מבקש לחלק דווקא כאן, בישראל

לסנדי פרנקל יש בעיה. מדי שנה הוא צריך לתרום 30 מיליון דולר. אני יודע שכולכם מתנדבים לחסוך לו את כאבי הראש ולפתוח את ארנקכם לטובת אלפייה או רבבה. כל מי שעיניו שזפו את הכנת הכתבה הזו, גם אני, גילה מידה זהה של רוחב לב ונידב את חשבון הבנק של עצמו. אבל אחרי שלב הצחוקים מגיע העניין עצמו.

"אני אדם שהלך ברחוב. פתאום פגש אותו מישהו עם חבית מלאה בזהב ואמר לו 'קח את החבית ותן את הזהב הזה למי שתמצא לנכון. אני סומך עליך', ומיד אחר כך נעלם", מתמצת פרנקל את סיפורו, שבמציאות היה קצת פחות מקרי אבל בהחלט אגדתי למדי.

כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
 
בעלת חבית הזהב, אם להמשיך את המשל, לא הייתה זרה לפרנקל. שמה היה ליאונה הלמסלי, אשר יחד עם בעלה השלישי הארי החזיקה באימפריית נדל"ן אדירה בניו יורק וברשת המלונות הלמסלי ברחבי ארצות הברית.

"בוא נגיד שכמעט כל בניין שאתה רואה במנהטן עבר בשלב כזה או אחר תחת ידם", אומר פרנקל. כדי לסבר את הסיפור לאוזן הישראלית אפשר לומר שאחד הבניינים הללו היה האמפייר סטייט בילדינג. פרנקל היה במשך שנים רבות עורך דינה של ליאונה, ובעיקר האדם שהציל אותה ממאסר ממושך באשמת העלמת מיסים. בזכותו היא ריצתה "רק" שנה וחצי בכלא ולא יותר.

בחייה, איך נגיד בעדינות, ליאונה הלמסלי הייתה אישה לא קלה. מאוד לא קלה. עיתוני ארצות הברית אף קשרו לראשה את התואר המפוקפק "מלכת הרוע". בין היתר יוחסה לה האמירה, "רק אנשים קטנים משלמים מיסים" והיא גם נודעה בהתעמרות ארוכת שנים בעובדיה ובמשפחתה. כך למשל, מירושת הענק שהותירה אחריה, נישלה שניים מארבעת נכדיה, "מסיבות הידועות להם". השניים האחרים נהנו מעשרה מיליון דולר כל אחד — שני מיליון פחות מאשר החתול שלה.

פרנקל לא מנסה לייפות את דמותה של לקוחתו המפורסמת. ההסבר שלו הוא ש"אדם שצובר הון אדיר כמו שהיה לה, לומד במשך השנים להסתכל על העולם קצת אחרת ולחשוב, או לחשוד, שאדם הפוגש בך לא מעוניין בך אלא בכסף שלך. זה השפיע על האופן שבו היא שפטה אנשים. היא תהתה על המניע האמיתי שלהם בשמירת הקשר עמה".
   
בצד המורשת הבלתי מלבבת, ואולי כדי לתקן את הרושם שיצרה בעולם הזה, עשתה הלמסלי צעד בלתי שגרתי נוסף. שנים אחדות לפני מותה מינתה חמישה אנשים שבהם בטחה, לחלק מדי שנה מאות מיליוני דולרים מתוך קרן צדקה שכללה כמעט את כל הונה — חמישה מיליארד דולר. ומה שמדהים יותר, הלמסלי לא ציידה את הנאמנים ולו בבדל הנחיה לאן לנתב את הכסף. "באופן תיאורטי, נכסי הקרן גם לא יאזלו לעולם, כיוון שאנחנו ממשיכים להשקיע את הכסף כך שיניב תשואה שתאפשר את המשך הפעילות", מסביר פרנקל בעת פגישתנו במלון ירושלמי, ערב ראש השנה.

ליאונה הלמסלי, שלא כמו בעלה הארי, הייתה יהודייה. היא מעולם לא ביקרה בישראל ולא תרמה לישראל או לארגונים יהודיים. פרנקל, אחד מארבעת הנאמנים בקרן (החמישי נפטר לפני מספר שנים), יהודי הנשוי לישראלית, החליט בכל זאת להפנות את סכומי התרומה העומדים לרשותו לישראל. בחמש השנים האחרונות תרמה קרן הלמסלי באמצעותו כ–150 מיליון דולר לארגונים ומוסדות בישראל, מה שמחזיר אותנו לצרת העשירים המלווה את ביקוריו התכופים של פרנקל: מה עושים עם הכסף? מי שבא במגע עם עולם הפילנתרופיה יודע שהתשובות לשאלות האלה אינן פשוטות. מרבה נכסים, מרבה דאגה, אמרו חכמינו וידעו על מה הם מדברים. 

יום לפני פגישתנו נסעו פרנקל ורעייתו רותי לצפון הארץ. הם למדו בין היתר על מיעוט מיטות האשפוז בגליל ועל סאגת חדר המיון הסגור בקריית שמונה. מנגנון הקרן עובד כך שכל תרומה מאושרת על ידי שלושת הנאמנים. אף שהם מעניקים חופש פעולה האחד לרעהו, פרנקל לא רוצה לבשר על מימון טרם קבלת החלטה רשמית. ניכר עם זאת שהבעיה נגעה ללבו, וזו בעצם הבעיה שלו. הכול חשוב, הכול מוצדק, הכול נצרך.
 

אז איך מחליטים?
"זו באמת שאלה קשה. בהתחלה, כשקיבלנו לידינו את המושכות, היינו כמו לוח חלק, כי ליאונה הלמסלי סמכה עלינו לחלוטין. היה מי שחשב שבמסמכי היסוד של הקרן יהיו הנחיות לאילו כיוונים ללכת, אך לא היו כאלה. היינו צריכים להתחיל מהתחלה, לגבש תוכניות, לקבוע נוהלי עבודה. הוחלט שכל אחד מאיתנו יהיה אחראי על תחום או שניים. אני אחראי על תחום ישראל".

למה בחרת בישראל?
"הלמסלי הייתה יהודייה ומודעת לזהות הזו שלה. היא לא הנחתה אותנו לפעול בישראל וגם לא תרמה למוסדות יהודיים. אך למען האמת, כל אחד מהנאמנים יכול היה לפעול עבור תחומים שיש לו זיקה אליהם, וישראל היא תחום שאני חש קרוב אליו".

אתה אמריקאי. מדוע ישראל חשובה לך?
"ישראל היא המולדת של העם היהודי והיא חיונית לשרידות העם היהודי, ולטעמי חיונית לעולם כי נעשים כאן דברים שתורמים לעולם כולו. ישראל מתבססת על אותם עקרונות שארצות הברית מאמינה בהם. יש כאן דמוקרטיה תוססת וצונאמי של אנרגיה. האם יש מקום טוב יותר להשקיע בו כסף?"

פועל יוצא של תפיסתו זו הביא את פרנקל להקצות לא מעט תרומות למוסדות, ארגונים ופרויקטים התורמים לשיפור תדמיתה של ישראל בעולם כגון מועדון העיתונות בירושלים, פרויקט דוד, חילופי סטודנטים, ועידת הנשיאים ובני ברית. ככלל, הוא מאמין, "הדרך הטובה ביותר להראות לעולם מהי ישראל היא להראות את המציאות ואת העובדות כפי שהן. חלק מהאנשים אולי לא ישנו את דעותיהם הקדומות, אבל מי שיבואו הנה יבינו את המהות של המדינה הזו. אנשים יידעו על מה הם מדברים. הדרך הטובה ביותר לעזור לקשרי ישראל–ארצות הברית היא פשוט להראות מהי ישראל".

אירוע מכונן מבחינתו בהקשר זה הוא שיחה עם בכיר בשדולת ג'יי סטריט, שמתח באוזניו ביקורת חריפה מאוד על ישראל. "שאלתי אותו מתי היה לאחרונה כאן והוא השיב שמעולם לא היה". עבור פרנקל הייתה זו הוכחה ניצחת. "לדעתי המדינה היא הדובר הטוב ביותר של עצמה. פשוט צריך להיות כאן".

אז בוא נחזור לשאלה כיצד מחליטים למי ולמה לתרום.
"זו קומבינציה של דברים. אין נוסחה. יש כושר שיפוט. בוחרים מטרות שהן בוודאות טובות, במוסדות שידוע בעולם שהם טובים. אחר כך משתמשים ביכולת השיפוט. יש לנו עיקרון שאיננו מגיבים לבקשות שמופנות אלינו אלא יוזמים את הפנייה. בפועל, איננו עומדים בזה. אם מישהו בא עם רעיון טוב, נלך איתו. יש לנו כללים, אבל זה בעיקר יכולת שיפוט".

השיפוט של פרנקל הוביל אותו להפנות חלק ניכר מתרומותיו לתחום הבריאות והמחקר הרפואי. שמונה מיליון דולר למד"א, שמונה נוספים לקופת חולים כללית, עשרה מיליון לבתי החולים רמב"ם וברזילי כל אחד, ארבעה מיליון לחקר הסרטן באוניברסיטת בר– אילן, ומיליונים נוספים לאיחוד הצלה ועזרה למרפא, וזה רק חלק קטן מהרשימה.

תחום בולט נוסף היא האקדמיה הישראלית. 12 מיליון למכון ויצמן ואותו סכום לטכניון. מכללת הדסה, האוניברסיטה העברית, מכון לב ועוד רבים קיבלו גם הם דולרים רבים. "יש באמת מספר עצום של אפשרויות. למעשה, קשה לפספס תרומה כי יש כל כך הרבה שניתן לעשות פה. לעתים שואלים אותי היכן טעיתי בבחירת ההשקעות. התשובה שלי היא שאם טעינו זה רק בכך שלא השקענו יותר כסף באותם מוסדות שתרמנו להם".
   
ומה חושב פרנקל כיום על לקוחתו המפורסמת? "לפעמים היא עשתה דברים טובים לאנשים, ולפעמים דברים לא טובים, אבל העיתונים כתבו רק על הרעים. את הקרן היא הקימה מספר שנים לפני מותה, ובכל זאת העיתונים כתבו רק על הדברים האחרים ולא על התרומות שהיא העבירה עוד בחייה. בעיניי המורשת שלה היא אחת מקרנות הצדקה הגדולות בארצות הברית, ולא בהכרח הסיפורים שהיו בחייה. אליי, על כל פנים, היא תמיד התנהגה יפה".

***
הכתבה התפרסמה במגזין מוצש

היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...