ראשי » סגנון » מגזין

בפאב, בטורקיה, עם סבתא והריאות: החג הכי הזוי

חגיגות ראש השנה נראות פחות או יותר אותו דבר בכל שנה. תפוח בדבש, ראש דג והדודה. מיטב כתבינו התגייסו כדי לשתף אתכם בראש שנה אחד בחייהם שהיה אחר, מוזר, מצחיק, מטריד, אלוהי או מעורר בחילה

כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו

10.10, בטח יש אנשים שממש מנסים להתחתן בתאריך כזה, אבל אנחנו – מה לעשות – קבענו את התאריך בשנת 2000. כלומר, אוקטובר 2000, רינגס א בל? שרון עולה להר הבית, מהומות, אינתיפאדה, והכרטיס לירח דבש בהרי האטלס במרוקו לא שווה כלום. השערים ננעלו.
 

 
אז טסנו לאילת, למרבה הזוועה, ולקח לנו ארבע שנים בדיוק עד שהצלחנו לצאת לירח דבש מאוחר – והפעם להרי הקצ'קר בטורקיה. הרים מושלגים, נופים ירוקים, לגונות בצבע טורקיז. טבעי פראי ונהדר, וגם תרבות אחרת.

הימים הם ימי אלול-תשרי, ולכבוד ראש השנה התארחנו אצל משפחה יהודית באיסטנבול, כולל כל החבילה: תפילות בבית הכנסת המאובטח, עלייה לתורה בתור "האורח מישראל" וסעודות החג כמובן בבית המארחים, עם המנהגים והמאכלים הייחודיים להם: קפה טורקי אמיתי, ובורקס טורקי, כמו שצריך.

על השולחן הונחו מטעמי החג אחד אחרי השני. כל "סימני החג" הוכנסו לבורקס-הטורקי-באמת שהוגש. אחד במילוי קרע (היא הדלעת, שיקרע רוע גזר דיננו), שני במילוי כרישה (נקראת "כרתי", שייכרתו אויבנו), שלישי במילוי סלק (שיסתלקו אויבנו), ועוד אחד במילוי תמרים (שייתמו אויבנו). 
 

היה טעים. מאוד אפילו. תקענו בורקסים בלי ברקסים, אבל מתישהו שמנו לב שאין כוסות על השולחן. גם לא קנקן מים, שלא לדבר על משקאות אחרים. בקיצור, המון-המון בצק ואין איך להוריד אותו. מה עושים? במורד הגרון הייתה מתחלקת מועקה, אבל גם היא תקועה.

"סליחה, יש אולי משהו לשתות", אני שואל בעדינות ובקול חנוק.
"אה, בטח", משיבה המארחת ומגישה קערה עם אבטיח חתוך שהייתה על השולחן, "תתכבד, שיהיה לרוויה".
הייתי בולע את הרוק, אבל לא הצלחתי. אמרתי יפה תודה, ונעצתי מזלג באחת החתיכות (ראבאק, שיחנקו אויבנו).

זו הייתה הפעם הראשונה שעשינו את החג אצל סבתא, והפעם הראשונה שנתקלתי בצדדים הפחות, איך נאמר, סימפטיים- של המסורת התוניסאית. התיישבתי לשולחן החג בשנה ההיא תמים ומשוכנז מדי, לא הייתי מוכן.

בבית הספר מלמדים על תפוח בדבש, על גרגירי רימון ובמקרה הכי גרוע גם יזכירו שאוכלים ראש של דג. אבל בין המסורת החביבה הזו לבין מה שנגלה לי בקערת החג של סבתא פעורה תהום מעוררת קבס. בחיוך חגיגי במיוחד הניחה סבתא בצלחת שלי  ערימה נדיבה של חלקי כבש. לא הייתי מוכן, כבר אמרתי?
 

"באמת סבתא? ריאה? זה מה שאני צריך לאכול?" נזעקתי.
"מה זאת אומרת" היא השיבה, "שתהיה שנה חלקה כריאה".
"ממתי ריאה חלקה?", אני עונה. "היא לא מלאה בנאדיות?".
 חלקה או לא, חלק הריאה הזו לא תעבור לי בגרון. מחשבות על עוף מכובס ופירה מעוך נראו לי נוגות ומפתות מתמיד באותו רגע.

"סבתא, אולי נעבור למנה העיקרית?", ספק שאלתי ספק רמזתי שזה לגמרי לא לעניין ושבחיים לא דמיינתי לפתוח את השנה החדשה ככה.
"מנה עיקרית? השתגעת"? היא ענתה לי. "תכף אוכלים גם לב".
לקחתי נשימה, נפל לי הלב.
 

ואז הבנתי. אחרי שלושים שנה נפל לי האסימון, לא חייבים לסבול בראש השנה, נחמה הגננת לא אמרה מילה אחת על סבל. תפילות כן, שופר כן, תפוח, דבש, עין מגזר על גפילטע, הכל נרשם וסוכם בספר דברי הפולנים, אבל מי אמר שמצוות החג היא לסבול?
 

מרגע שהחלטתי לא לסבול, לפחות לשנה אחת בחיי, החלטתי לוותר גם על שאר סממני החג והראשון שבהם היה ההתכנסות המשפחתית. להחלטה היו השלכות קשות, הרבה ויתורים היו צריכים להיעשות והראשון שבהם ויתור על הירושה. גמרתי אומר בליבי לחגוג את ראש השנה, שני הימים שלו, לא בבית.

לאמא שלי לא היה בדיוק אכפת איפה תכננתי לשמוע קול שופר, העובדה שזה לא קרוב לצלחת הגפילטע שלה הייתה בשורה קשה. היא, ראוי לציין, קיבלה אותה בגבורה, למרות שהייתה מעדיפה לשמוע ממני שאני טרנסג'נדריות ולא שאני נעדרת משולחן החג. אצלנו בפולניה, אם סובלים אז כולם סובלים, אין כרטיסי יציאה.

בתקווה שבמקום שאינו הבית אליו אני נוסעת אולי יהיה איזה מישהו שיסכים להתחתן איתי, הסכימה אמא שלי הטובה לשחרר אותי. ואני השתחררתי. על שפת ים כנרת. מצאנו חוף קטן ולא מוכר, החברה הקיבוצניקית הביאה מגשים מלאים באוכל טוב של חדר אוכל, לקחנו בגד ים, קרם הגנה, מחזור תפילה וחיכינו לשנה החדשה.

והיא באה השנה החדשה, כל כך טובה אלינו. השמש שקעה, המים היו נעימים, נפש חיה לא הייתה איתנו, כולם ישבו בבתים ואיחלו אחד לשני "שנה טובה" אבל שלנו הייתה באמת טובה. הלכנו לטייל על החוף, ראינו ציפורים, שרנו, התפללנו, לא דפקנו חשבון לאף אחד, גם לא חשבון נפש. אכלנו, שתינו, צחקנו, נזכרנו בשנה שחלפה, קיווינו לשנה החדשה, התעוררנו לחיים, בלי שופר, לבד.
   
היומיים האלה היו ראש השנה הטוב בחיי, אחד הבודדים שבהם באמת הרגשתי קרובה לאלוהים. אני יכולה להתערב איתכם שגם הוא היה קרוב אלי, הוא אלוהים הגיוני, גם הוא העדיף לבלות את החג בכנרת.

לאחרונה אובחנתי כסובל מחגופוביה. אולי זה בגלל שאני ירושלמי. העיר הזאת, שכבר יש לה מחלת נפש משל עצמה, חוטפת פסיכוזה מיוחדת לקראת חודש תשרי. נחלאות מתמלאת בסיורי סליחות מדכאים ובתיירים אמריקאים שמתעלפים מהחום ומה"קדושה המדהים הזה", אין אוכל בסופרים, הכבישים פקוקים וכולם עסוקים ב"הכנות לחג" – כינוי למסכת מייגעת של הצטיידות במצרכים ותכנוני ארוחות שמתאימה מאוד למדינה שנערכת להשמדתה מאז שהוקמה.
 

 
אבל האמת היא שאני לא פוחד מהחגים, אני פשוט שונא אותם. אני שונא את העובדה שתחילת השנה, שאמורה להיות פסטיבל של התחדשות, מוגדרת אצלנו כ"ימים נוראים". אני שונא את זה שראש השנה הוא יום הדין, על כל המשמעויות האנתרופולוגיות המזעזעות שנגזרות מכך (היסטריית איחולי שרידה ואנשים שמפזמים "מי בשריפה ומי בחנק"). אני מתעב את העובדה שמפסוק אחד זניח בתורה, החג הזה הפך ל-48 שעות של תפילות, ארוחות, הקאות, תקיעות ותשליך אחד לרפואה.

זה כנראה לא מקרה שכמות ההתאבדויות גדלה בעונות המעבר – כלומר בתקופות החגים. לא מספיק שגם ככה מזג האוויר גורם לנו לחשוב מחדש על הצורך לחיות, אנחנו צריכים גם להתקשר למאות אנשים, לענות למאות אנשים, לדחוף לפה תפוח בדבש, ראש של דג, סלק נא, כרשה, לוביה, רוביה, צ'יה, חבושיה וגזר.

ובקיצור, חג הוא מלשון חגיגה, פסטיבל. תקופה שבה צריך לשמוח בפשטות ומבלי להתאמץ. איך? ככה למשל. לפני מספר שנים הצלחתי לחמוק מכל החובות החברתיות של החג ומצאתי את עצמי בפאב ירושלמי דלוח במיוחד, אחד היחידים שפתוחים בליל יום הדין. הברמן, לקוח נוסף (אזרח פינלנד שעובד באיחוד האירופי) ואני שוחחנו במשך ערב שלם מבלי שאף לקוח יפריע לנו. בחוץ הרחובות היו שקטים, ריקים מאדם – תחושה של אפוקליפסה. שלושתנו היינו כמו ניצולים מספינה טרופה, נמלטים מפני האסון שהתרגש עלינו – ראש השנה. זה אולי נשמע מוזר, אבל אני חושב שזה החג הכי טוב שהיה לי בחיים.

בשביל מי שגדל בסביבה דתית, ראש השנה הוא רצף אחד ארוך של תפילה, אוכל, שינה וחוזר חלילה, במשך יומיים. התחושה היא של שבת רצופה אחת – מערב עד בוקר ובחזרה. אבל פעם אחת הצלחתי להפוך את החג הזה לשני חגים שונים מאוד, כשהתארחתי אצל שתי ידידות ממשפחות שונות מאוד.

שני ערבי החג מתבלבלים אצלי עכשיו: אני לא זוכר אם הראשון היה אצל ע' והשני אצל ר' או להפך. ע' לא אירחה אותי בעצמה, אלא לקחה אותי איתה לאחות של סבתא שלה. זה היה ערב ראש השנה מאוד רשמי ומעונב. היו מתנות בפתיחה (שמפו מהודר בשקיות קטנות), וכולנו הלכנו לחדר השינה להתפעל מהמנה האחרונה שהונחה שם – מראת קיר ועליה מגוון פירות ערוכים כקישוט.

במהלך הארוחה סיפר כל אחד מה הוא השיג השנה ואיך התקדם. זה נשמע נחמד, אבל במשפחה ישראלית הישגית – סבתא של ע' הייתה שופטת (זמנית) בבית המשפט העליון, חברה בטריבונל בינלאומי וכתבה ספרים – האווירה הייתה קצת מלחיצה. איך אני התקדמתי? אם אני זוכר נכון באותה שנה הלכתי לים פעמיים בשבוע ובעיקר התבטלתי להנאתי.

האוכל היה נפלא, ושמחתי שאני ליד ע' כדי לעודד אותה בכך שיש עוד מישהו ליד השולחן שלא ממש מנסה להשיג את עצמו ואת האחרים כל הזמן. והמשפחה הייתה חמודה, בכל זאת. אבל כל זה עמד בניגוד מוחלט לערב החג השני (או הראשון?) שעשיתי עם המשפחה של ר'.

שם השתתפתי בהכנת הסלטים, שרתי את השירים, אכלתי את הסימנים, ואחר כך יצאנו לגינה כולנו לשמוע מוזיקה, לרקוד קצת, ולעשן – כנראה הפעם הראשונה שעישנתי קצת ירוק. זה היה ערב חג משוחרר, עם כל האחיות והאחים של ר', עם השכנים שנכנסו והצטרפו, עם האוויר הפתוח מעל הגינה. במקום ששני ערבי החג יהיו אותו הדבר בדיוק, שחזור חביב אך חדגוני של אותו אירוע עם אותם אנשים, הייתי בחג מובחן ומדויק, מפוצל לשניים, לשתי חוויות שונות לחלוטין.

היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...