איפה הם? ההתחלות החדשות של כוכבי העבר
הם כיכבו בכל כלי תקשורת אפשרי, ולא יכלו לצאת מהרחוב מבלי שיסתערו עליהם ויבקשו חתימה או תמונה למזכרת. איפה הם היום? טוב ששאלתם
מוטי ארואסטי
אז: מגדולי שחקני מכבי תל אביב
היום: עובד בחברת לוגיסטיקה
לצעירים שבינינו השם "מוטי ארואסטי" אולי לא ממש מוכר, אבל עבור בני ה–35 ומעלה מדובר ללא ספק באחד משחקני העבר הגדולים בכדורסל הישראלי. שם קוד למצוינות, יצירתיות ובעיקר נשמה.
ארואסטי, שהחל את דרכו במכבי תל אביב כשהיה בן 15, הספיק עד סוף הקריירה שלו לזכות ב–17 אליפויות, ב–13 גביעי מדינה, בשני גביעי אירופה ובגביע בין–יבשתי אחד.
כיום מוטי ארואסטי הוא אב לשלושה ילדים וסב לשני נכדים, והוא עובד בחברת הלוגיסטיקה "פליינג קרגו". "עד היום אנשים שמכירים את השם שלי נעצרים ומדברים איתי בגעגוע גדול על מדינת ישראל של פעם", הוא מספר. "מדובר בעיקר באנשים שחוו כמוני את המעבר ממדינה של ערוץ טלוויזיה אחד לעולם של המון ערוצי תוכן ורשתות חברתיות. האנשים מתגעגעים לתמימות של פעם, והשם שלי מעורר אצלם נוסטלגיה רבה. הם מציינים בדרך כלל שאז הייתה שמחה אמיתית והכול היה שונה ופחות ציני. הם גם מתגעגעים למכבי תל אביב ההיא, שייצגה מבחינתם את המדינה. אני מאוד שמח לשמוע את הדברים האלו מאנשים. זה מחמם את הלב, וגם אני כמותם מסתכל על העבר בנוסטלגיה".
מה ההישג הכי גדול שלך בקריירה?
"אני חושב שעובדת היותי שחקן בקבוצת צמרת במשך 15 שנים. היום שחקנים לא משחקים בקבוצת צמרת אחת כל כך הרבה זמן. אני זכיתי לשחק באותה קבוצה במשךרוב הקריירה שלי, וזה מבחינתי ההישג הכי גדול. לא באתי ממשפחה של שחקני כדורסל אלא ממשפחה של אנשים עובדים, ולכן היכולת להשתלב בצמרת הכדורסל בקבוצה ווינרית כזו שתמיד רצתה לנצח היא ההישג הכי גדול מבחינתי.
"כמובן שגם הזכייה הראשונה בגביע אירופה והניצחון על הרוסים נמצאת ב'רגעים הגדולים' שהיו לי בקריירה. הייתי אז בן 23 וזו הייתה זכייה ענקית, פעם ראשונה במפעל כזה חשוב, וכל המדינה שמחה אז בזכייתנו. זו פסגה גדולה מאוד. אבל מבחינה אישית, היכולת לשחק ברמה הכי גבוהה ולהיות ווינר בנשמה 15 שנים זה בעיניי הישג גדול יותר".
ציפי מור
אז: גילמה את "רגע" של דודלי
היום: סטנדאפיסטית ומעצבת בלונים
מי שגדל פה בימים שעוד הייתה טלוויזיה בשחור–לבן, בוודאי לא שכח מעולם את התוכנית המיתולוגית "רגע עם דודלי" והמשכה "הבית של פיסטוק". או, אם תרצו, את פרקי המופת "מוקי הכלב של דנה אבד" ו"לא לוקחים מפתח של חביתוש בלי רשות של רגע ודודלי".
עבור רוב ילדי הערוץ האחד בטלוויזיה, "רגע עם דודלי" הייתה ה–תוכנית, בה"א הידיעה, וציפי מור, שגילמה את "רגע", הייתה סלבריטאית עם סרבל וחולצה חלקה. מאז חלפו שנים רבות ומור נעלמה קצת ממסכי הטלוויזיה, אך לאחרונה היא מפציעה בשידורים חוזרים שמצליחים להדביק אל המסך גם את הצעירים של היום.
שיחה עם מור מגלה את אותה האישה שזכרנו, בלי פגעי השנים. "כיום אני מפסלת, כותבת שירה ומופיעה בהצגות ילדים ("סבא אליעזר והגזר", "הבית של יעל", "פיטר פן", "עוץ לי גוץ לי")", היא מספרת. "בנוסף, יש לי מופע קטן יותר עם בחור בשם חצוצרפי וציפי צליל, מופע סטנדאפ שלי ואני גם מעצבת עם בן זוגי בלונים לבריתות, חתונות, בר–מצוות וימי הולדת".
שואלים אותך עדיין איפה המפתח של חביתוש?
"הסדרה הזו הייתה הצלחה גדולה, ואני נתקלת לשמחתי עד היום במבוגרים שגדלו עליה ובאים להגיד לי תודה. הם מספרים לא פעם שהילדים שלהם רואים אותה גם כן, וזה משמח אותי מאוד. המון אנשים גם שואלים אותי למה לא עושים תוכניות כאלו כיום. אין יום שבו לא נעצרים לידי בהתרגשות ואומרים לי 'גדלתי עלייך'. זה מרגש אותי מאוד. אגב, גם אנשים בני גילי ומבוגרים ממני אומרים לי דברים דומים.
יוסי בנאי ז"ל אמר לי פעם שהוא צפה עם הילדים ועם הנכדים שלו בתוכנית, והוא יודע את כל השורות שלי בעל פה. השחקנית ליא קניג ואני נפגשנו בהלוויה של אורנה פורת ומישהו שאל אותה אם היא מכירה אותי. ליא ענתה: 'בטח, גדלתי עליה', וצחקה. היא אמרה לי שאפילו בני גילה אומרים לה תמיד שהם גדלו עליה, ולכן גם היא אומרת ככה".
מהו מבחינתך שיא הקריירה?
"בקריירה שלי היו לדעתי שני שיאים. הראשון והפחות מוכר הוא השירות שלי בלהקת פיקוד דרום. התגייסתי בגיל 17 וישר נפלתי על מלחמת יום הכיפורים. זו הייתה מלחמה עקובה מדם, ראיתי שם מראות קשים מאוד והדבר השפיע עליי לאורך שנים. הופענו אז בפני כל סוגי הקהלים, בכל מצב אפשרי, וזה היה טראומתי אבל חשוב מאוד וגם נתן לי הרבה להמשך חיי. אחר כך הגעתי לטלוויזיה וגם זה נחשב לשיא מבחינתי. אגב, לאחרונה ראיתי תוכנית בכיכובי. תמיד מעניין אותי לראות איך הייתי, והאם הייתי משנה משהו. לדעתי, לא הייתי משנה כלום בעצמי". אגב, במסגרת פעילותה צילמה מור תוכניות גם לערוץ החרדי "הידברות". רגע עם אחדות.
דליה איציק
אז: יו"ר הכנסת
היום: פעילה במיזמים ציבוריים וכותבת אוטוביוגרפיה
יו"ר הכנסת והשרה לשעבר דליה איציק רצה לפני שנתיים לנשיאות המדינה. למרות פרישתה הסופית מהחיים הפוליטיים, היא ממשיכה לעסוק במיזמים ציבוריים משמעותיים. "לאחרונה סיימתי כתיבת ספר על חיי האישיים והציבוריים. הספר חייב אותי להסתכל ולבחון את עשייתי בעבר, על כל הפעילות הרבה שבה", היא מספרת. "מעבר לכתיבת הספר, אני מקדישה חלק גדול מפעילותי למלחמה בתנועת ה–BDS, תנועת החרם נגד ישראל. אני נאבקת בה בכל מקום ונוסעת רבות בעולם. שכנעתי את אלן דרשוביץ לשבת איתי בוועדה שתעניק פרס של מיליון שקלים למי שייצור עבורנו סרטון או פעילות אחרת שתעזור להיאבק בחרם שפושה כאש בשדה קוצים בקמפוסים ברחבי העולם. מבחינתי ומבחינת מדינת ישראל מדובר בחרם לא צודק בשום צורה, שנובע מאנטישמיות. זה מאוד מרגיז".
מאיפה מגיע הכסף למאבק?
"בין היתר, מתרומה של ד"ר אלדד פרי".
איציק נראית נהדר. היא פעילה בוועדת ההיגוי העליונה של מיזם "סיסמה לכל תלמיד", שמטרתו היא "צמצום הפערים החברתיים בחינוך על ידי קידום, פיתוח והטמעת תחום התקשוב במוסדות חינוך בפריפריה. המיזם מאוד חשוב לי. אנחנו שולחים סטודנטים לפעול עם התלמידים בכיתות במשך שלוש שנים במשולש של הורה, מחנך ותלמיד, וכל הפעילות מתוקשבת". היא גם חברת הנהלת "הדסה" וחברת חבר הנאמנים של בית החולים, ו"פעילה מאוד בבית החולים בתחומים שונים".
מה אומרים לך אנשים שפוגשים אותך ברחוב?
"האמת, רבים עוד חושבים שאני בפוליטיקה. הם אומרים לי בזהירות 'כבוד השרה'. זה מצחיק אותי וגם מלמד ענווה, כי אני מבינה שהציבור לא ממש זוכר את הפוליטיקאים ולא כל כך מתייחס אל התהפוכות הללו שאנחנו מחשיבים כל כך. אלו שכן זוכרים שפרשתי מגיבים אליי בחיבוק ובחום רב, ומנסים לשכנע אותי לחזור לכנסת. אני מחייכת, אבל לא מתחילה להסביר לכל אחד את השיקולים שלי ואת הסיבות לפרישתי".
כשהיא מביטה לאחור, על הנקודה שמבחינתה היא שיא הפעילות הציבורית שלה, אומרת איציק: "אין נקודה אחת בלבד, זו עשייה ארוכה ושקטה שלא תמיד עומדת באור הזרקורים. הכנסתי לכנסת, למשל, 22 עובדים עם מוגבלויות. האנשים האלו עובדים עד היום ומקבלים שכר, ובעקבות הכנסת הלכו גופים נוספים. יש בכך משהו שמחמם מאוד את הלב.
"אני זוכרת גם את החוק של יתומים משני ההורים, שתיקן את הליקויים שהיו קיימים וקבע כי המדינה תסייע למי שאיבדו את שני הוריהם בפיגועי טרור. אי אפשר להחזיר אמנם להחזיר ליתומים את ההורים ואת המשפחה שהייתה להם ואבדה, אבל לפחות הצלחנו לסייע להם כלכלית, וזה דבר שמרחיב את הלב. אני גאה גם בהחלטה להעביר את פי גלילות לדרום הארץ. פי גלילות סיכן שכונות רבות בגוש דן, והוא היה איום. ההצלחה להעביר מתחם ענק כזה היא דבר מספק".
הרב יצחק לוי
אז: יו"ר המפד"ל
היום: דיקן הסטודנטים במכללת חמדת הדרום
חבר הכנסת והשר לשעבר הרב יצחק לוי, בלט במשך שנים במרכז העשייה הישראלית. הוא היה איש המפד"ל ויו"ר המפלגה במשך שנים רבות, בשיא פעילותו הציבורית כיהן כשר החינוך והדתות ובהמשך גם כשר השיכון בממשלת ישראל.
לאחר פרישתו מהחיים הפוליטיים חזר הרב לוי לכפר מימון, ובשנים האחרונות הוא מתמקד בעשייה חינוכית. "חזרתי לאהבת נעוריי — החינוך", הוא מספר השבוע למוצש. "כיום אני דיקאן הסטודנטים במכללת חמדת הדרום, וגם מוסר הרצאות במכללה. אני מעביר שיעורים ברחבי הארץ בכל מיני מסגרות, בעיקר לגמלאים, וגם לומד בעצמי ובחברותא. בנוסף, אני חבר בכמה ועדות וגופים ציבוריים. אבל עיקר הפעילות שלי כיום היא ההשקעה בלימוד ובחינוך, וכן בסיוע לצורכי כפר מימון".
אתה עוד פוגש אנשים שזוכרים את ימיך בפוליטיקה ומצטערים על עזיבתך?
"אנשים רבים פונים אליי. אני אדם די מוכר, ומגיבים אליי בחום. אנשים אומרים לי: 'חבל שעזבת וחבל שאין היום את המפד"ל שאתה ייצגת'. אני מקבל את התגובות האלו בכל מקום, מכל שכבות האוכלוסייה".
יש נקודות מהעשייה שלך שאתה זוכר לטובה?
"קודם כול חייבים להבין שעשייה ציבורית היא עשייה יום–יומית וקטנה. רק כעבור זמן ניתן לראות שהיא הפכה למשהו לאומי ורחב. אני זוכר את הדרך שבה יישבתי את המאבק סביב בעיית כביש בר–אילן בירושלים. היו שם הפגנות ענק בכל שבת. החרדים סירבו לאפשר נסיעה בכביש במהלך השבת, ורשויות החוק דרשו לפתוח את הכביש לכולם. מאות שוטרים שהו שם כל שבת. זה היה פצע מדמם שכל החברה הישראלית עסקה בו, והיו הרבה כישלונות במציאת פתרון. בשיחות עם הצדדים הצלחתי למצוא פשרה שגם עמדה כמה פעמים במבחן בג"ץ. מאז אין שם מאבקים והשקט נשמר. אני גאה בכך מאוד.
"בנוסף, כשר החינוך העברתי החלטה שהגרעינים התורניים יתוקצבו בתקנה מסודרת. ההחלטה הזו גרמה לדחיפה גדולה ואפשרה לגרעינים לפרוח ולעשות את הפעילות החשובה שלהם, שאת פירותיה רואים בשטח עד היום. בנוסף לשני הדברים הללו, אני גאה בכך שמנענו מאהוד ברק להעביר את הכפר אבו–דיס בירושלים לרשות הפלסטינית. הפלסטינים תכננו לפתוח שם את הפרלמנט שלהם והיה כבר בניין מוכן. ברק כראש ממשלה היה מוכן לוותר על הכפר, ואנחנו פרשנו בשל העניין הזה מהממשלה. עד היום הכפר נחשב לשטח סי, בשליטה ישראלית, ואני מאוד גאה בכך!"
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם