ראשי » סגנון » הורות

הילדים שלך מעצבנים? הם לא אשמים - את אשמה

את יושבת באוטו, וכמו בכל בוקר טורפת את הכריך במהירות, לפני שיתחלף הרמזור מאדום לירוק. תגידי, חשבת פעם לעצור לרגע כדי לתת דקה אחת לעצמך?

ואז הרמתי את העיניים ובמראה האחורית ראיתי אותה, יד אחת על ההגה והשנייה על הסנדביץ'. אוכלת מהר–מהר לפני שהרמזור יתחלף לאדום. הסתכלתי עליה מזועזעת. הייתי מזועזעת כי זו הייתה תמונת מראה שלי. הורדתי את המבט לעבר היד שלי. כל כך עצוב שהרגע הכי משמח בשמונה בבוקר הוא שהרמזור ביציאה מהמושב בדיוק התחלף לאדום ואפשר לאכול בנחת. והכוונה בנחת היא רק בקצב של עשרה ביסים בדקה ולא 20, תוך סיכון חיים בנהיגה ביד אחת בכביש 6. שהרי מילא לשים לב לרכבים מסביב, למהירות ולבלימות הפתאומיות, נסו לעשות את כל זה תוך כדי מאמץ שלא תטפטף עליכם העגבנייה.

כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
 
מדהימים אותי סדרי העדיפויות של אמהות העולם (אולי גם של האבות, אז שיכתבו טור לעצמם). מתחלפת עונה, שבת שלמה את מקדישה לסידור מחדש של ארונות הילדים. מכינה רשימה של חוסרים, חוץ מהאובייס — גרביים, נעליים, חולצות בית ספר וטייצים. ואי אפשר חלילה להאשים את איכות המותג, שהרי בחורבן הנעליים אשם המושב, בחורים שבטייצים אשמה האמא שלא מפנימה שהילדה שעוד–רגע–עולה–לחטיבה כבר מזמן לא מידה 4-5.

בחולצות בית הספר אשם המנהג שהורשתי לילדיי: לעיסת שרוולים (תגידו, מה הסיפור עם הרומן הלא ברור של ילדים עם לעיסה של בגדים. שרוולים, שרוכים או חגורות ג'ודו. ילדים זה צחנה). הגרביים או נעלמים או מזווגים לא נכון או מחוררים בדיוק מאותה סיבה של הטייצים — ההדחקה שהבן שלך כבר בן ארבע ואולי אם נשדרג אותו ממידה 12-18 — זה יקטין את הסיכוי שהבוהן תבצבץ לו באופן קבוע מהחור.

אז את שמה נפשך בכפך ויוצאת לקניון. עומדת בתורים, מממשת זיכויים, לראשונה אשכרה מסתכלת ברבבות ההודעות שקיבלת ממיליון המועדונים שאת רשומה אליהם. שהרי סיימת למיין את מה שכבר לא מתאים ותרמת שלוש שקיות גדולות, אז את חייבת לחזור הביתה לפחות עם שש. שלב מדידות הרכש צפוי מראש להיות התרסקות משפחתית. מה שמתאים סבבה. אבל מה עם מה שקטן? חמצן לא מגיע לראשה של הילדה כי השמלה שולבקת לה את הצלעות, אבל הילדה לא מוכנה להיפרד. את מתחילה למשוך בכוח כי את יודעת שבכל רגע יפקעו כל הכפתורים ולא ייתנו לך להחליף. למרות הפתק הכי חשוב וחמוד שאת הולכת איתו, מידות הנעליים של הילדים, כשאת חוזרת, לא בטוח אם מה שהילד מודד הם סנדלים או סנפירים.

ואיך כל זה קשור לכריך? כי אתם יודעים איפה לא מחליפים עונות, איפה לא מעיפים זוגות גרביים מחוררים, ואיפה הכול בבלגן תהומי? בארון של אמא. אתם יודעים מי אף פעם לא מסתובבת בקניון בנחת, מחפשת משהו לעצמה? אמא. מי תמיד מקום אחרון? כן, כן, אמא.

כי את יודעת שאת תתקתקי את הסופר, אז את עושה אותו. תתלי הכי מהר את הכביסה, אז את תולה אותה. את גם היחידה שיודעת לפזר נכון, אז את גם מקפלת ומפזרת. חצי מהזמן שייקח לו או למישהו אחר. איזה חצי, רבע.
 

 
את תנקי הכי ביעילות וביסודיות, אז את מנקה. תבשלי הכי טעים, אז את כבר מבשלת. את היחידה שיודעת למיין את הבגדים ושיודעת מה צריך לקנות חדש. אז את כבר תקני, ותחליפי ותקני אחר. את לא מתייחסת לדופק הזה שאת מרגישה בכתפיים, החשמל בגב התחתון. מתעלמת מהחתכים הקטנים באצבעות, מהמפרקים השורפים.

כולם יודעים שעוד שנייה זה יתפוצץ. עליו. על הילדים, על אמא שלך. אבל את לא לומדת. ולא משחררת. זה כאילו שזה הכול בגללם, אבל זה הכול בגללך.

תגידי, את הזמן של מי בדיוק את כל הזמן חוסכת? איזה מחיר את משלמת? הכול מהר מהר, הכול עלייך. שום דבר לא בנחת. שום דבר לא בקצב שלו. ואחר כך אנחנו מתפלאות למה הילדים שלנו טורפים את האוכל, למה הם תמיד מלחיצים אותנו ולמה אי אפשר לשבת פעם אחת בשולחן שבת בכיף. למה? כי כמו שכבר אמרתי לכם, המילה הראשונה שהילדים שלי אומרים היא: יאללה.

תגידי, את מוכנה לעצור? את מוכנה עכשיו חמש דקות לשבת ולאכול רגע בטוב? בנחת. לא תשכנעי אותי שחבל על הזמן, שמחכים לך בעבודה, שהפקקים, שתכננת להספיק להפעיל עוד מכונת כביסה. את מוכנה לעצור? רק בשבילך. את מוכנה?

***
הטור התפרסם במגזין מוצש

היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...