למה טוויטר הכריזה מלחמה על הישראלי הזה?
אפליקציית "מירקט" מאפשרת לכל אחד להפוך בלחיצת כפתור לתחנת טלוויזיה שמשוחחת עם הצופה. אבל רגע אחרי ההשקה המוצלחת, הכריזה טוויטר על מלחמת חורמה בחברה הקטנה מישראל. בריאיון ראשון מסביר היזם בן רובין איך מנצחים את הרשת החברתית
לא פשוט להרגיז ענקית אינטרנט כמו טוויטר. עם 500 מיליון משתמשים רשומים והכנסות של יותר ממיליארד דולר בשנה, הרשת החברתית הפופולרית הזו היא סוג של גליית וירטואלי. אבל גם גליית, יודע כל דוד, יכול למצוא את עצמו מתנועע באי־נוחות כשמשהו מצליח לחדור מתחת לשריון הפלדה שלו. לדוד שלנו קוראים בן רובין, ולרוגטקה שלו קוראים "מירקט" - אפליקציה קטנה וחכמה שבשבועות האחרונים הצליחה לגרום לבכירי טוויטר להזיע לא מעט, ולצאת למלחמת חורמה נגדה.
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
חמוש בניסיון מקצועי מועט ובאפס תארים, רובין הוא אחד השמות המדוברים ביותר בעולם הסטארט־אפים: אחרי סדרת ריאיונות בגרדיאן הבריטי, ברדיו של רשת פוקס ניוז האמריקנית ובאתרי טכנולוגיה בינלאומיים, נראה שכל יזם, משקיע או מתכנת שמכבד את עצמו מכיר כבר את הישראלי מרעננה שפיתח אפליקציה בזמן שיא של שמונה שבועות, וזמן קצר אחר כך גייס 12 מיליון דולר מגריילוק, אחת מקרנות ההון־סיכון המובילות בעולם.
דווקא בישראל שמו של רובין מוכר הרבה פחות: זו הפעם הראשונה שהוא מתראיין לעיתון ישראלי. ההתעלמות היחסית מצד התקשורת בארץ קשורה, אולי, לעובדה שקשה לתפוס את רובין בישראל בימים אלה: הוא מבלה את רוב זמנו בסן־פרנסיסקו, בירת ההיי־טק העולמית, ומגיע לכאן רק לפגישות חטופות עם צוות הפיתוח של האפליקציה, במשרדי החברה ביפו. ייתכן שזה קרה מכיוון שמירקט, האפליקציה המדוברת, זמינה לשימוש רק למי שמחזיק בחשבון טוויטר: אמנם מדובר באחת מהרשתות החברתיות הגדולות בעולם, אבל כאן בארץ הגולשים מעדיפים לדבוק בפייסבוק הוותיקה. ואולי לא שמעתם על בן רובין פשוט כי אין נביא בעירו.
האפליקציה של רובין עושה דבר פשוט למדי: היא מאפשרת לכל אחד לשדר וידאו מהטלפון שלו, בשידור חי ובלחיצת כפתור בלבד, למעגל החברים והעוקבים שלו ברשת החברתית. בעזרת האפליקציה יכולים המשתמשים להעביר לכל מי שמתעניין את חוויותיהם ממסיבה, מאירוע משפחתי או מאזור מלחמה. אם הם מפורסמים, הם יכולים לקיים בעזרתה מסיבת עיתונאים לקהל המעריצים שלהם, ולענות על שאלותיהם בשידור חי. משתמשי מירקט יכולים לשדר לעולם גם את הצעד הראשון של הילד, את הבישולים לקראת החג או את הספונג'ה השבועית.
התוכן שישודר תלוי במשתמשים, את הקונספט קבעה מירקט: כל התכנים זמינים לצפייה בזמן אמת בלבד, וקיים ערוץ תקשורת פתוח בין האדם המשדר ובין קהל הצופים. רוצים לצפות באירוע שהתרחש לפני שבועיים? בשביל זה יש יוטיוב. רוצים לצפות בלי יכולת להגיב על המתרחש? בשביל זה יש טלוויזיה. "זה ההבדל בין מדיה שיתופית למדיה נצרכת", אומר רובין בריאיון למקור ראשון, שנערך במשרדי מירקט בארץ. "אנחנו רוצים להפוך את בטטות הכורסה שצופות בטלוויזיה לבטטות כורסה פעילות, שיכולות להביע דעה ולשאול שאלות בזמן השידור".
מירקט עלתה לאוויר לפני כחודשיים, ומאז זכתה לגרף עולה בהתמדה של משתמשים נלהבים, לתשומת לב תקשורתית נרחבת, וכאמור גם להשקעה כספית גדולה. רובין וחבריו לא ידעו שזמן קצר קודם לכן רכשה טוויטר פיתוח דומה מאוד, "פריסקופ" שמו, שגם הוא מאפשר לקיים שידורים חיים לכל מאן דבעי. טוויטר, ששילמה תמורת פריסקופ לא פחות מ־100 מיליון דולר, לא ממש שמחה לשמוע על הצלחתו של הסטארט־אפ הישראלי המקביל, שעושה בדיוק את אותו הדבר בהרבה פחות כסף.
כדי לעצור את מירקט, החליטו בטוויטר לכבול את ידיהם של המשתמשים באפליקציה הישראלית באמצעות חסימת רשימת העוקבים שלהם. כך, במקום לשדר את עצמם באופן אוטומטי לכל עוקבי הטוויטר שלהם, נאלצים המשתמשים במירקט להזין את רשימת הצופים הפוטנציאלים שלהם אל תוך האפליקציה באופן ידני. מיותר לציין שמשתמשי פריסקופ נהנים מגישה חופשית לרשימת חברי הטוויטר שלהם.
זה לא הצעד היחיד שנקטה טוויטר כדי לגבור על הפיתוח החדש של רובין: התקשורת העולמית מדווחת שטוויטר פונה לידוענים ומשכנעת אותם לעבור לשדר דרך האפליקציה שלה, בתקווה למשוך כך עוד ועוד משתמשים. רשימת הסלבס המשתמשים בפריסקופ כוללת, נכון להיום, את הפוליטיקאי בדימוס, השרירן והשחקן ארנולד שוורצנגר, יוצרת הטלוויזיה שונדה ריימס ("האנטומיה של גריי"), השף ג'יימי אוליבר ("השף העירום"), השחקן אהרון פול ("שובר שורות") ואחרים. גם מירקט נהנית מרשימת ידוענים לא קטנה המשתמשת בשירותיה - מהמועמד (כנראה) לנשיאות ארה"ב ג'ב בוש, דרך השחקנים אשטון קוצ'ר וג'וליה לואי־דרייפוס, ועד לקומיקאי ומנחה ה"טונייט שואו" ג'ימי פאלון.
אחד ממשתמשיה הבולטים של מירקט כאן בארץ הוא יעקב אילון, שנוהג לשדר בעזרתה את מהדורת "מבט" בהגשתו. בעוד צופי ערוץ 1 נחשפים למהדורת החדשות הרשמית והמעונבת, הצופים של מירקט זוכים להציץ מאחורי הקלעים של השידור, דרך הטלפון החכם של אילון.
"האמת, אני לא חושב שיעקב אילון הבין מה צריך לעשות עם מירקט", אומר רובין במשיכת כתף. "מירקט לא אמורה לתת לצופים עוד נקודת מבט, מהצד. אתה לא אמור 'לדחוף' בעזרתה עוד תוכן לצריכה פסיבית. הרעיון הוא לקיים דיאלוג, לאפשר לקהל להגיב ולהשתתף במה שקורה".
לדבריו, אין לו עניין בקרב על הידוענים שמנהלת נגדו טוויטר. "אין לזה משמעות מבחינתנו, ולא פנינו לאף ידוען מיוזמתנו. בכלל, אנחנו לא מודדים את עצמנו לפי מספר האנשים שמדברים עלינו או בכמה באזז יש סביבנו. מה שחשוב באמת הוא מספר המשתמשים באפליקציה, ושום דבר אחר לא משנה מבחינתנו. אני כבר לא עוקב אחרי הדיווחים בחדשות, ולא קורא את כל הכתבות שעוסקות ב'קרב' מול טוויטר. זה סתם מתסכל ומוציא מריכוז".
אתה נשמע רגוע, בהתחשב בעובדה שאתה מנהל מלחמת הישרדות מול אחת מענקיות האינטרנט בעולם.
"טוויטר מנסה לעשות הכול כדי להצדיק את ההשקעה שלה בפריסקופ, אבל אנחנו בטוחים בעצמנו ומאמינים שאנחנו מיוחדים מספיק כדי להצליח. יש לנו מספיק ניסיון כדי לעצב לעצמנו קול עצמאי, שיצליח בלי קשר לטוויטר ולפריסקופ. כשאתה נמצא בעולם הסטארט־אפים, אתה רואה הרבה חברות באות והולכות, הרבה מיזמים שכולם דיברו עליהם ויום אחד הם נעלמו. אז אתה לומד לקחת הכול בפרופורציה".
רובין מודה שאין הבדל בולט לעין בין מירקט לפריסקופ, אבל מתעקש בכל זאת ששני המוצרים שונים לחלוטין, ושמירקט מציעה למשתמשיה ערך מוסף שלא קיים באפליקציה המתחרה. "אנחנו מאמינים בכאן ובעכשיו, בניגוד לפריסקופ שמאפשרת גם צפייה רטרואקטיבית בשידורים. ההבדל השני הוא שאנחנו פלטפורמה פתוחה, כלומר כזו שמאפשרת לכל מי שמעוניין לפתח תוספים שמבוססים על הקוד שלנו. ההבדל השלישי הוא שבניגוד לפריסקופ, אנחנו לא מחויבים לפעול רק במסגרת טוויטר. יש שוק ענק של משתמשים מחוץ לרשת החברתית הזו, ואפשר לעשות איתו המון".
רובין בן ה־27 נולד בתל־אביב וגדל ברעננה, בכור בין ארבעה אחים. בצבא שירת ביחידת הכלבנים "עוקץ". את המיזם העסקי הראשון שלו, ייבוא שעונים, השיק מיד לאחר השחרור. "זה לא כל כך הצליח", הוא מודה. "אמנם מכרנו שעונים, אבל לא ידענו לבנות מודל עסקי חכם ולא הצלחנו לגרוף רווחים". משם המשיך ללימודי ארכיטקטורה בטכניון, אבל חשוב לו לציין שכבר מהרגע הראשון ידע שאדריכל הוא לא יהיה. "נהניתי מאוד דווקא בזכות העובדה שידעתי שאני לא באמת רוצה לעסוק בזה", הוא אומר. "זה עזר לי לקחת את הלימודים בקלות".
לדבריו, הבחירה במסלול הלימודים הזה נבעה מרצון למצוא אתגרים חדשים. "ארכיטקטורה היא ממקצועות הלימוד היחידים שדורשים ממך לפתור בעיות בצורה מקורית, ליצור תוצר פיזי ולהעמיד אותו לדיון ולביקורת של הכיתה. הלימודים הם בעצם סדנת מוצר שבה אתה נדרש להתייחס לתחומים מגוונים, הרבה מעבר להנדסה. כשחושבים על בניית בית מתייחסים גם לתרבות, לאמנות, למוזיקה, לפסיכולוגיה. מתוך זה אתה יכול לגדול ולפתח לעצמך 'אני מאמין'. הייתה לי חוויית לימודים טובה מאוד".
הרעיון לפתח אפליקציה שמאפשרת שידורים חיים צץ אצלו במהלך השנה השלישית ללימודים. "ראיתי את אינסטגרם, וחשבתי לעצמי שהיה מגניב אם יכולנו לשתף תמונות וסרטונים בזמן אמת. דיברתי על זה עם חברים, בהתחלה בתור רעיון די שטחי ובהמשך באופן עמוק יותר. התחלנו לחשוב איך אפשר ליצור תוכן שיתבע מהצופים להיות שותפים במה שקורה".
בשלב הזה הרגיש רובין שמיצה את הלימודים, והחליט לעזוב את האקדמיה שנתיים לפני סיום התואר. "את הסמסטר האחרון של השנה ההיא עברתי רק בזכות חברים שסגרו לי את הפינות עם העבודות וההגשות", הוא נזכר. אף שעזב את הלימודים בלי תוכנית מוגדרת ובלי אופק כלכלי ברור, רובין מספר שלא היסס לרגע לפני שהפנה עורף לחיי הסטודנט. "זה לא היה הימור. ההימור הכי גדול שצעירים עושים היום הוא ללכת ללמוד. אנחנו לומדים כדי להשיג תעודה, אבל אין לה ערך ברגע שלכולם מסביב יש אותה תעודה. המודל הזה, של לימודים־עבודה־מרדף אחרי בית ומשכנתא, פשוט לא עובד.
"השאלה האמיתית היא איך קורה שאנשים צעירים וחכמים ממשיכים לבזבז את הזמן שלהם, ועדיין הולכים ללמוד דברים כמו 'מנהל עסקים ופסיכולוגיה'. קשה לי לראות איך המודל הזה עובד. נגיד שאחרי התואר תמצא עבודה - מה אז? הרי אי אפשר לקנות בית ולגדל ילדים עם המשכורות שמקובלות כיום במשק. צריך לשבור את תקרת הזכוכית הזו, אבל אנשים פשוט לא עושים את זה".
אבל לא כל מי שעוזב את הלימודים מוצא את עצמו עם השקעה של מיליוני דולרים. המקרה שלך יוצא דופן.
"נכון. אני לא שופט את מי שהחליט להישאר בלימודים, רק מבקר את תרבות העדר של המירוץ אחרי תואר ודירה. מה יקרה אם מחר בבוקר נפסיק לחשוב שבית בבעלותנו הוא הדבר הכי חשוב בעולם? נשכיר ונשכור, לא יקרה כלום. בכלל, אנחנו מונעים מתפיסה של 'באים עלינו לכלותנו', וחושבים שכולם רוצים לדפוק אותנו כל הזמן. בואו נשתחרר מזה, ונפסיק לחשוב שאנחנו חייבים לעשות תואר ולקנות דירה לפני שאנחנו מתים".
גם על מוסדות ההשכלה הגבוהה יש לו הרבה מה לומר. "בעולם שבו כל הידע שרק תרצה נמצא בכף ידך, ההשכלה הגבוהה די מיותרת. הלימודים אמורים לספק מסגרת מאתגרת ולאפשר סביבה של דיון וסיעור מוחות, אבל רוב המוסדות שאני מכיר מחטיאים את המטרה הזאת. אין דיון אמיתי בין התלמידים, והעברת הידע נעשית בצורה תבניתית מאוד: עבודה, שיעורי בית, מבחן. אין מודל אמיתי של חשיבה ביקורתית, אלא רק האבסה בעוד ועוד חומר. הלימודים אמורים לפתח אותך כאדם חושב, לא לוודא שיש לך ידע. בקיצור, הבנתי שאין טעם לשבת ללמוד".
עם המסקנה הזו חבר רובין לאיתי דנינו, שאיתו הקים עוד קודם לכן אתר אינטרנט המאפשר לסטודנטים לרכוש חומרי גלם ישירות מהיבואן. יחד עם שותף נוסף הם החלו לפתח את אפליקציית השידורים, בדירת הסטודנטים שלהם בחיפה. לפני כשנתיים השיקו השלושה את המוצר שפיתחו, תחת השם "יבו" (Yevvo). האפליקציה, המבוססת על רעיון דומה לזה שהוליד את מירקט, החלה לצבור משתמשים, גייסה סכום ראשוני שאפשר השקעה בפיתוח המוצר, ולפני כשנתיים אף הצליחה לגייס קרוב ל־4 מיליון דולר. אלא שרובין הרגיש שהאפליקציה לא צוברת תאוצה בקצב הנדרש, והחליט לסגור את יבו ולפתוח דף חדש - יחד עם דנינו ושותף אחר, אורי הרמתי.
"היו לנו 400 אלף משתמשים, אבל לא הרגשנו שהצלחנו ליצור קהילה חיה ובועטת", הוא מספר. "הלכנו למשקיעים שלנו ואמרנו שאנחנו רוצים לסגור את המיזם, ובעזרת הכסף שנותר מההשקעה ננסה ללמוד מההצלחות ומהכישלונות כדי לפתח משהו טוב יותר. הרעיון היה לנתח את כל מה שקרה ב'יבו' כדי לפתח סדרה של אפליקציות פשוטות מאוד, שכל אחת מהן תדע לעשות דבר אחד ויחיד, אבל באופן מושלם. מתוך הניסיון הזה קיווינו לעלות בסופו של דבר על דרך המלך".
דרך המלך נפתחה בפני החבורה מוקדם מהצפוי. "כל אחד מאיתנו עבד על אפליקציה קצת שונה. איתי עבד על כפתור של שידור חי שפועל על הפלטפורמה של טוויטר. לגמרי במקרה זה היה הדבר הראשון שעלינו איתו לאוויר, בתוך שמונה שבועות מרגע שיצאנו לדרך החדשה, וזה פשוט תפס".
"מירקט", השם שבחרו לאפליקציה, הוא שמה האנגלי של הסוריקטה. "הסוריקטות תמיד נעות בקבוצות, והראש שלהן תמיד זקוף כדי לקלוט מה קורה מסביב", הסביר רובין לכתב טכנולוגיה אמריקני. ומהרגע שמירקט עלתה לאוויר, העניינים התגלגלו מהר מאוד. המשתמשים הנלהבים הצביעו בסמארטפונים, אתרי הטכנולוגיה פרגנו, ותוך זמן קצר הגיעה גם ההצעה להשקעה. שבוע וחצי מאוחר יותר ייצא רובין ממשרדי קרן ההשקעות גריילוק כשבחשבון הבנק של החברה שלו 12 מיליון דולר שלא היו שם קודם לכן.
"אם אתה עושה את זה נכון, אתה עושה את זה נכון", אומר רובין כשאני שואלת על קצב האירועים המסחרר, שהפך אותו לבעליה של חברה ששוויה מוערך ב־40 מיליון דולר. "האמת היא שלא היינו צריכים לפנות לאף משקיע מיוזמתנו, כי אחרי שמירקט עלתה לאוויר יכולנו לקבל כסף מכל מי שרצינו".
ההצהרה הזו של רובין עלולה להישמע זחוחה למדי, אבל מפגש פנים אל פנים עם האיש מבהיר שגאוותנות היא לא מתכונותיו החזקות. כשהוא שרוע על ספה בחלל העבודה המינימליסטי של מירקט ברחוב דרור ביפו, רובין מדבר בטון רגוע מאוד, לעתים אפילו אדיש. ההתנהלות נטולת הפוזה שלו היא שהובילה אותו ואת חבריו למקם את משרדי החברה בפריפריה של תל־אביב, לא רחוק מבת־ים, במקום בשדרות רוטשילד האופנתיות - מקום מושבם של רבים מהסטארט־אפים בישראל, כמו גם של פייסבוק בכבודה ובעצמה. "כשאתה מוציא את הראש שלך מהביצה אתה מבין שהעולם לא מתחיל ונגמר ברוטשילד", אומר רובין. "גם ביפו נחמד, יש לנו כאן אפילו גינה, ועדיין כשקובעים פגישה אפשר לומר שאנחנו יושבים בתל־אביב. זה חשוב לאנשים, ואני מבין את זה".
מירקט נמצאת היום בנקודה שבה רבים מהסטארט־אפים הישראליים בוחרים להעתיק את פעילותם לעמק הסיליקון בארה"ב, אבל רובין מצהיר שישמור על הלב הפועם של החברה בישראל. "אני חושב שהמודל הזה, של עבודה במקביל מישראל ומארה"ב, יכול להצליח. הפנים של החברה יהיו אמריקניות, אבל המוח, הפיתוח, יהיה יהודי וישראלי".
מה הרגשת אחרי שקיבלת את כספי ההשקעה?
"בעיקר הרבה אחריות. לא הייתה תחושת ניצחון, כי היה לי ברור שמהרגע הזה מתחילה העבודה האמיתית. על מה יש לי לשמוח, על זה שלקחתי כסף ממישהו? זה כמו שאין מה לשמוח כשנבחרת לראשות הממשלה: עכשיו רק מתחילה העבודה".
אז אני מבינה שלא מיהרת לקנות פרארי חדשה.
"לא! הרי זה לא באמת הכסף שלי. חוץ מזה, אין לי מושג מה קורה בחשבון הבנק האישי שלי. זה לא מעניין אותי. אני חושב שכולנו, כל השותפים והעובדים בחברה, פועלים מתוך תחושת שליחות. אחרי שקיבלנו את ההשקעה אפילו לא סיפרתי על זה מיד לצוות, כי הם היו צריכים להיות מפוקסים בעבודה. גם ההורים שלי שמעו על זה בדיעבד, מהחדשות".
הוא מתעקש שלא יצא לחגוג אחרי ההשקעה, וששום בקבוק שמפניה לא נפתח. "אנחת הרווחה והשמחה תגיע כשמישהו במירקט יתחתן, או כשמישהו ילמד משהו חדש. השקעה רק מוסיפה עוד לחץ, ובעיקר יוצרת תחושה שיש לנו הרבה מה להוכיח. הדבר היחיד שהשתנה הוא שקנינו עוד פינת ישיבה למשרדים, שיהיה איפה לשבת. זהו".
מרגע שנחתמה ההשקעה, וביתר שאת כשהחל קרב ראש בראש מול טוויטר, הפך רובין ליקיר התקשורת האמריקנית. מי שעקב אחר אתרי הטכנולוגיה המובילים היה יכול לראות אותו מדלג בקלילות בין שיחה בת שעה על בימת כנס של ענקית האינטרנט "יאהו!" לריאיונות וידאו מזדמנים. כשאני שואלת על המעבר החד בין האנונימיות של גוש דן לסלבריטאיות של סן־פרנסיסקו, הוא עונה בפשטות שמבחינתו שום דבר לא השתנה: "אני במגרש שלי. מי שרוצה לשחק - שיבוא לשחק".
רובין מספר גם שלמד לא מעט מהמפגש עם האמריקנים. "בתחילת הדרך היו פערי מנטליות, אבל אל תשכחי שאנחנו בעסק הזה כבר שלוש שנים. הלימוד הכי משמעותי שלי היה האמפתיה. לאמריקנים יש אמפתיה למי שנמצא מולם, ובניגוד למה שאנחנו אוהבים לומר, היא לא מזויפת. גיליתי שיש אצלם גם הרבה כבוד בשיחה. כשאומרים לך משהו, גם אם אומרים לך 'לא', חושבים טוב־טוב על הניסוח, על איך שזה נשמע בצד השני.
"בחרתי לסגל לעצמי את המנטליות הזו. למשל, לא אשאל אותך לגילך, מה את עושה או כמה את מרוויחה - דברים שכישראלים אנחנו משום מה מרשים לעצמנו לשאול. כשננהל משא ומתן אנסה להבין את הצד שלך, ואשאל את עצמי אם אני צריך להתנצל או לוודא שלא עשיתי משהו גס רוח. אנחנו צריכים ללמוד לראות את נקודת המבט של הצד השני. בישראל מחנכים אותנו שיש מטרה, וקדימה להסתער. בארה"ב למדתי לשאול את עצמי אם כולם רוצים להסתער כמוני, ולהתאים את עצמי למי שעובד איתי".
העובדה שאתם ישראלים השפיעה על המשא ומתן מול המשקיעים האמריקנים?
"לא נראה לי. אנחנו מקפידים להזכיר בתחילת כל פגישה שאנחנו מגיעים מישראל, אבל אין לזה הרבה משמעות. איכשהו, הזרות שלי מצליחה לעבור מסך בארה"ב. אני נתפס שם כזר, אבל במובן הטוב של המילה. אני יודע שזה היה יכול להיות אחרת, ושהישראליות שלי הייתה עלולה להיתפס כאיוּם. למזלי זה לא קרה".
לפני כשלושה שבועות הכריזה התקשורת העולמית על רגע מכונן בחייה של מירקט: מדונה, הזמרת והאגדה, הודיעה שתציג את הקליפ החדש שלה למעריצים בשידור בכורה שיועבר בלעדית דרך האפליקציה של רובין וחבריו. אלא שביום המיועד מדונה לא נראתה על המסך, והגולשים המאוכזבים נותרו מול הודעה לקונית שסיפרה שהשידור מבוטל. הכותרות המספידות, במיוחד בתקשורת בארץ, לא איחרו להופיע: "הסרטון של מדונה קרס בגלל אפליקציה ישראלית", נכתב באתר אחד, ואחרים מיהרו להכריז על "מבוכה". "לא הייתה שום תקלה", מסביר רובין. "מדונה פשוט ביטלה את השידור כי הייתה לה בעיה עם זכויות היוצרים של הקליפ. בסוף היה שידור למחרת, והוא עבר מצוין".
הדיבור על הפרשה מצליח להוציא את רובין משלוותו. הוא כועס על התקשורת שמיהרה להספיד את האפליקציה, ובעיקר מאוכזב מהעיתונות כאן בארץ. "קרה למשל שעיתונאית ישראלית ביקשה ממני תגובה לסיפור עם מדונה, ועניתי לה באיחור של כמה שעות בגלל הבדלי הזמנים בין תל־אביב לסן־פרנסיסקו. אחרי שחזרתי אליה, היא כתבה לי: 'טוב, אני מבינה מה אתה אומר, אבל החלטנו להישאר עם הכותרת 'הנסיקה וההתרסקות' למרות הדברים שאמרת'.
"לפעמים מתחשק לי לפרסם את ההתכתבויות ההזויות שיש לי עם עיתונאים, ולומר: אלה הפנים של העיתונות. כאב לי בעיקר לראות התנהלות כזו בישראל. קיוויתי שהדברים כאן נעשים קצת אחרת, באופן אנושי יותר. אבל גם כאן אף עיתונאי לא טרח ליצור קשר ולברר מה באמת קרה עם מדונה, וכולם העדיפו פשוט לכתוב שקרים".
איך בעצם נוצר הקשר עם מדונה?
"אני לא יכול להרחיב על זה. לי אישית לא יצא לדבר איתה אפילו פעם אחת".
כשלא מדובר בסלב, מה גורם למשתמשים של מירקט לרצות לשדר את עצמם לעולם? צריך להיות בעל אופי די מוחצן כדי לעשות דבר כזה, לא?
"ולפרסם תמונה בפייסבוק זה לא לשדר את עצמך לעולם? כולנו עושים את זה. כולנו משתפים את העולם בתוכן שייצרנו. החידוש הוא שמירקט רוצה לשנות את התוכן הזה מהיסוד, אחרי שלא השתנה במשך עשרות שנים: פעם אנשים צילמו דברים ושיתפו אותם על מסך הקולנוע, אחר כך בטלוויזיה והיום ביוטיוב. המהות נשארה אותה מהות - בואו נצפה באופן פסיבי בתוכן שאנשים אחרים צילמו. אנחנו רוצים ליצור עולם חדש, שבו הקהל יכול לקחת חלק פעיל במציאות בזמן שהיא מתרחשת, ולהוביל לשינוי. תחשבי מה יקרה כאן כשראש הממשלה יתחיל לשתף את סדר היום שלו בשידור חי, והציבור יוכל לראות מה קורה ולהגיב לדברים בזמן אמת. הקונספט הזה פותח לנו אינספור אפשרויות חדשות בפוליטיקה, בחינוך ובעיתונות".
איך שולטים בתכנים שאנשים בוחרים להעלות? בשידור חי הכול יכול לקרות, בלי שתהיה יכולת לפקח ולסנן את הדברים.
"נכון, אנשים יכולים לשדר מה שהם רוצים, אבל צריך לזכור שהחיבור למירקט נעשה דרך שם המשתמש והפרופיל בטוויטר. אם תשדר משהו גס או אלים זה יפגע בשם הטוב שלך, ואנשים לא ירצו להמשיך להיות חברים שלך. יש אפליקציות שמאפשרות למשתמשים להישאר אנונימיים, כמו 'סיקרט' או 'סנאפצ'ט', והן באמת עלולות לעורר את הצד האפל יותר באישיות של אנשים. אנחנו לא כאלה".
מיהו המשתמש הממוצע במירקט?
"טווח הגילאים מבוגר יחסית למה שמקובל באפליקציות חדשות - אצלנו אלה גילאי 20־30, ולא בני נוער. עדיין לא עשינו פילוח מדויק של המשתמשים, אבל כבר עכשיו אנחנו רואים שהאפליקציה משמשת לצרכים מגוונים מאוד - החל בסוכני נדל"ן שעושים בעזרתה סיורים וירטואליים בדירות למכירה, עבור בדי־ג'ייז שמאפשרים לצפות בתהליך העבודה שלהם, וכלה באנשי דת נוצרים שעורכים בעזרתה טקסי מיסה לאנשים שלא יכולים להגיע באופן פיזי לתפילה".
נשמע שימושי מאוד. מפתיע שאין לכם עוד אלף מתחרים.
"בטח שיש. תמיד היו ותמיד יהיו. אם אתה עובד על משהו ואין לך עשרה מתחרים מעולים שעובדים על אותו רעיון, עדיף שתוותר כי כנראה הוא לא מעניין מספיק. אני באמת מאמין בזה".
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם