ראשי » סגנון » מגזין

בלי תעודת בגרות חוסך ללקוחותיו מיליונים

בגיל 16 הוא הקים סטודיו לצילום, בגיל 17 שיווק עסקים ברשתות החברתיות, ובגיל 18 גייס כסף למיזם חדש. היום, בגיל 19, ישי כהן הוא הבעלים הגאה של חברת סטארט־אפ שמתיימרת לשנות את עולם ההסעות בישראל

בניין מאובק וישן, אזור התעשייה תלפיות, ירושלים. קומה רביעית, סוף המסדרון ימינה. חלל גדול, כמעט סגפני: שתי תמונות, שלושה שולחנות, שבעה אנשים. כאן פועלת חברת הסטארט־אפ הקטנה והשאפתנית SmartBus, שמתכוונת לשנות את עולם ההסעות במדינת ישראל מהקצה אל הקצה.

כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו

הצעיר מבין שבעת חברי המיזם, ישי כהן, שילוב יוצא דופן של ביישנות וביטחון עצמי, חגג לאחרונה את יום הולדתו ה־19. ניסיון החיים והידע העסקי שהספיק לרכוש בגילו הצעיר יעוררו בוודאי קנאה גם אצל אנשים שגילם כפול משלו - במיוחד אם יגלו להם שאת "סמארטבאס" הוא הגה והקים כבר בגיל 18. סיפורו מעורר ההשראה של הינוקא הזה הוא סיפור עתידה הטכנולוגי והחינוכי של מדינת ישראל, ואם תרצו, סיפור ההווה היצירתי שלה.
 
ישי כהן גדל במשפחה מסורתית בשכונת אבו־תור (גבעת־חנניה) הירושלמית. הוא שני מבין ארבעה אחים, בן לרופא ילדים ולמרצָה לקולנוע. מגיל גן ועד כיתה ט' למד בבית הספר הניסויי בירושלים, ואחר כך בתיכון הישראלי למדעים ולאמנויות, שם בחר במגמת מדעי הרוח והתמקד בטקסטים מהפילוסופיה היהודית והיוונית. לא מסלול רגיל לצעיר ישראלי ממוצע, אבל כהן הוא כנראה לא כל כך רגיל ולא כל כך ממוצע.

אחרי המחאה החברתית ב־2011 החליט כהן בן ה־15 ללמוד משהו ברוח הזמן. "בהתחלה הכיוון היה לעשות בגרות בכלכלה, אבל לא הייתה אופציה כזאת בבית הספר. אז התחלתי לקחת קורסים בכלכלה באוניברסיטה הפתוחה, ואחרי זה בחרתי להמשיך לתואר בתחום".

בסוף כיתה י"א החליט לנטוש את בית הספר לטובת דברים שנראו בעיניו חשובים ומעניינים יותר. "האמת היא שחשבתי לעזוב עוד לפני כן, ולא העזתי. כשהגעתי להחלטה, הרגשתי שגם אם אני נפלט ממערכת החינוך זה לא אומר שאין לי עתיד. יש המון אפשרויות בחוץ".

מאיפה האומץ?
"זה באמת מפחיד, כי כולם אומרים לך שבלי תעודת בגרות לא יקבלו אותך לשום עבודה, ובלי 12 שנות לימוד לא יכניסו אותך לראיונות ולא תוכל לעשות שום דבר עם החיים שלך. אבל אז אתה רואה שהיכולת של התעודות הפורמליות לקבוע אם תתקדם בחיים הולכת ויורדת. העולם השתנה במשך השנים, והחינוך נשאר במקום. הרבה חבר'ה מרגישים, כמוני, שהם לא מקבלים מה שהם באמת צריכים לחיים. כל זה הצטבר אצלי לכדי החלטה שאולי אפשר לנתב את הזמן שלי לדברים אחרים".

ההורים לא התנגדו?
"בהתחלה היו שיחות סביב זה, מי תומך ומי לא, אבל בגדול הם מאוד תמכו. בסופו של דבר, ההורים רוצים שיהיה לך טוב. הם מעוניינים שלבן שלהם תהיה תעודת בגרות, אבל הם לא רוצים את זה רק לשם תעודת הבגרות. ואם הם ההורים שלי משתכנעים שאחרי שאעזוב את בית הספר לא אשב רגל על רגל, אלא אעשה מאמץ להתקדם - הם מפרגנים".

הורים יוצאי דופן.
"נכון. אני מכיר חבר'ה שלא היו מרוצים ממערכת החינוך והיו להם המון רעיונות לעשות דברים בחוץ, אבל הם לא יכלו לממש את זה, כי יש איזו תפיסה שבגרות זה 'מאסט'".

אתה מתכוון להשלים בגרות?
"לא, בזה אני בטוח. אני לומד באוניברסיטה הפתוחה, ממשיך מה שהתחלתי בתיכון - כלכלה ומדעי המדינה. תואר שני אפשר לעשות שם על סמך התואר הראשון. אם ארצה תעודת בגרות תמיד אוכל להשלים, אבל אני לא רואה תסריט כזה". 

הזמן שהתפנה לכהן לאחר שעזב את התיכון דחף אותו לחשוב בגדול. "ראיתי שיש לי שנה וקצת עד הצבא. זה שוֹק: בי"א אתה לומד מצאת החמה עד צאת הנשמה, ופתאום כל היום שלך פתוח, ואם לא תעשה איתו משהו פשוט לא יקרה כלום. אז החלטתי שאני רוצה להקים סטארט־אפ משמעותי שמייצר ערך".

צריך הרבה מאוד להט ואמונה כדי להרים משהו גדול כמו סטארט־אפ. מאיפה זה מגיע?
"אתה רואה מסביב חברות שקמות בכל העולם, ושאת השינויים הגדולים עושים אנשים מאוד צעירים. חבר'ה שמקימים חברות כמו פייסבוק, 'גט־טקסי', airbnb ו־UBER (אפליקציית הסעות אמריקנית, א"מ) – שיש להן ערך. רציתי לבנות מוצר טכנולוגי שיעשה טוב לאנשים. לפני שלושים שנה, נניח, אדם שרצה לפתוח חברה גלובלית משמעותית היה צריך הרבה כסף, קשרים ועזרה מהבנקים. אופרציה מטורפת. היום בשביל להקים חברה אתה זקוק להרבה פחות ניסיון, והרבה יותר עבודה קשה. החסמים שהיו בפני המגזר העסקי נעלמו בתחום הטכנולוגיה".
 

הרעיון הראשוני לסטארט־אפ הבריק במוחו של כהן תוך כדי נסיעה באוטובוס מרמת־גן לירושלים. "ראיתי שהאוטובוס כמעט ריק, וחשבתי שאם היה אפשר ליצור אפליקציה שבה אנשים יאמרו מתי בדיוק הם רוצים לנסוע ולאן, נוכל לשנות את פעילות התחבורה הציבורית לפי הצרכים המשתנים וכך להוזיל את עלויות הנסיעה לחברה ואת מחירי הכרטיסים לנוסעים".

כהן הנמרץ התחיל להתייעץ על הרעיון וגם הריץ פיילוט בן חצי שנה, אך התגובות שקיבל היו צוננות. "כולם אמרו לי שזה גרוע ובעייתי, כי חברות האוטובוסים כפופות למשרד התחבורה, והיכולת להתייעל ולשנות את הפעילות שלהן היא יחסית נמוכה".

אבל כהן לא הרים ידיים, והחליט לשנות כיוון ולפנות לתחום ההסעות הפרטיות, הגמיש יותר. הוא התחיל ללמוד את הנושא לעומק, וראה שבית הספר שבו למד מוציא כמה מאות אלפי שקלים בשנה על הסעות. "רציתי לראות איך אפשר להוזיל עלויות. בהתחלה זה היה פשוט: לקחתי רשימה של הסעות מבית הספר שלי ומשני בתי ספר אחרים, ועשיתי מכרז בין נהגים באמצעות הטלפון. את ההצעה הכי טובה הבאתי לבתי הספר, וככה הורדתי להם משמעותית את המחיר".
 

כהן ערך עוד כמה מכרזים כאלה בעבור בית הספר שלו ואחר כך לבתי ספר אחרים, וקיבל מהם אחוזים מהסכום שנחסך. כך התאפשר לו לשלם למתכנת שיְפתח אתר לחברה שעמד להקים, ולאדם נוסף שיגייס נהגים וידאג לתפעול האתר. במקביל השתתף כהן בתוכנית אקסלרטור (תוכנית האצה לסטארטאפיסטים), שליוותה את הרעיון בתחילת דרכו ונתנה כלים שאפשרו לו להפוך לטכנולוגי.

תחילת 2014, לאחר שלושה חודשי עבודה, עלה מיזם סמארטבאס לאוויר. הרעיון שלו פשוט ויעיל: לקוחות פרטיים וארגונים יכולים לבצע בעזרתו מכרז לנסיעה בכל מקום בארץ ולקבל מיידית כמה הצעות מחיר, שלרוב יהיו נמוכות בעשרות אחוזים ממחיר השוק. "אם תעשה מכרז טלפוני להסעה בכיוון אחד מבאר־שבע לתל־אביב, הצעת המחיר הכי נמוכה שתקבל תהיה, נניח, 1,500 שקל", מדגים כהן. "אבל אם אתה יודע למצוא נהג אוטובוס שכבר נסע מתל־אביב לבאר־שבע ועכשיו הוא צריך לחזור ריק הביתה, הוא יהיה מוכן לבצע את ההסעה במחיר נמוך הרבה יותר. אחרת, הוא פשוט מפסיד דלק וזמן.

"האתר יודע למצוא את הנהג או את החברה שהכי משתלם להם לבצע את הנסיעה מבחינת העומס, הלו"ז והמסלול. מערכת חכמה כזאת מורידה למינימום את הזמן שבו האוטובוס עומדים ריקים או חוזרים ריקים ומפסידים כסף. כך אתה מצמצם את העלויות שלהם, ויכול להוריד את מחירי הנסיעות ב־30 ואפילו 40 אחוז".

מה שהתחיל בטבלת אקסל פשוטה, הפך למערכת אינטרנטית שעובדת נכון להיום עם כ־1,200 נהגים המחוברים ישירות לאפליקציה של כהן, וכמה מאות חברות וארגונים. כל אלה מניידים דרכה כ־22 אלף איש מדי חודש. מחיר הנסיעה שמוצע באתר כולל כבר את התשלום לחברת סמארטבאס, שגוזרת אחוז מסוים מהחיסכון שהשיגה ללקוח. החברה, שגייסה בינתיים הון ממשקיעים פרטיים, מונה כיום עשרה עובדים, מתוכם שבעה במשרה מלאה, ומתרחבת מדי חודש. על פי הנתונים שהיא מפרסמת, החיסכון המצטבר של לקוחותיה הגיע עד כה לסכום של יותר ממיליון שקלים.
 

 
לכאורה, אחרי שהמיזם כבר עובד ומתפקד, כהן יכול להיות מעט יותר רגוע. אלא שמבחינתו, הדרך להצלחה עוד ארוכה. "זה המון־המון בלגן", הוא אומר. "בשביל אחראי טיולים בבית ספר, שרגיל במשך שנים להזמין הסעות בטלפון מול בן־אדם, המעבר להזמנה דרך אתר אינטרנט הוא לא פשוט. אנחנו עובדים עכשיו על הנגשת הטכנולוגיה, תהליך שכולל המון לוגיסטיקה, שיווק ותכנות. במקביל אנחנו גם בודקים את השוק בארה"ב, כדי לדעת איך התחום מתנהל במקומות אחרים למקרה שנרצה להתרחב".

הקמת הסטארט־אפ אילצה את כהן לאזור אומץ ולקפוץ ראש לתוך עולם שלא היה לו שום מושג לגביו. "לא באתי מרקע טכנולוגי, אני לא יודע לתכנת, ובחיים לא הקמתי סטארט־אפ או משהו כזה. אבל אתה פותח אינטרנט, רואה מה אנשים סביבך עושים, הולך אל מי שכן בנו סטארט־אפים וכן בנו אפליקציות, ואומר להם: היי, קוראים לי ישי, אני בן 18, ואני רוצה להקים סטארט־אפ. אשמח אם תוכלו לשבת איתי בבית קפה ולהסביר לי מה אני צריך לעשות".

פשוט מרימים טלפון?
"אתה פונה לאנשים דרך הפייסבוק, המייל, הטלפון או הווטסאפ, ושואל איך מקימים סטארט־אפ, איך בונים מוצר ראשוני, ואיך יוצרים מצגת שתראה שיש לך משהו בעל ערך. ואתה גם מבקש מהם שיחברו אותך לאנשים אחרים".

אנשי עסקים מוכנים להיפגש עם ילד בן 18?
"אנשים בתחום ההיי־טק מאוד פתוחים לדברים האלה. זה עולם עם המון כבוד לצעירים, ובישראל יש קהילה מדהימה שמאוד נכונה לעזור. זה אחד הדברים שמעצימים את ה'סטארט־אפ ניישן' הישראלי - העובדה שיש הרבה אנשים שמוכנים ללמד אותך. כמות הפרגון היא עצומה. אני חושב שאם הייתי מנסה לפתוח את הסטארט־אפ בארה"ב, היה לי הרבה יותר קשה. אמנם יש שם הרבה יותר משקיעים והרבה יותר מתכנתים, אבל למצוא אנשים שמוכנים לעזור ולהקדיש זמן רק לשם עשיית טוב, זה די נדיר. ההורים שלי הוציאו המון כסף ב־11 השנים שלמדתי במערכת החינוך, ובסופו של דבר את הידע הכי משמעותי ורלוונטי למה שאני עושה, ספגתי מאנשים שפניתי אליהם ולימדו אותי אחד על אחד".
 

עם זאת, כשביקש לשכור משרדים לחברה שלו, בעלי המקום נלחצו מגילו הצעיר. לכהן לא הייתה ברירה אלא להביא את אביו כדי לסגור חוזה. "ככה זה, כשאתה הולך למקומות שהם יותר אולד־סקול, אתה צריך לבוא עם מישהו מבוגר. כשאתה ניגש לאדם שעשה משהו בתחום הסטארט־אפ ומבקש ממנו שילמד אותך, זה אחרת".

אתה צריך להיפגש בין היתר גם עם משקיעים ועם מנהלי קרנות הון־סיכון. לא מפחיד?
"בטח שזה מפחיד. זה סיוט לגייס כסף ממשקיעים, במיוחד כשאתה אומר להם שעוד שנה וחצי אתה מתגייס לצה"ל. זה דורש גם יכולת לקבל המון 'לא'. אנשים לא הבינו מה הילד הזה רוצה מהם - שיתגייס לצבא ויבוא לדבר איתם כשיהיה גדול. הם לא רגילים לזה.

"לקרנות שמשקיעות בסטארט־אפים פונים אנשים עם פרופיל מאוד מסוים, מבחינת הגיל, הרקע והניסיון. אני זוכר שפעם הגעתי עם תיק גב לאיזו קרן השקעות במגדל משרדים בהרצליה. אחרי שצלצלתי באינטרקום פתחה לי את הדלת בחורה, הושיטה לי טיפ ושאלה 'איפה הפיצה?'. לא הבינו מה אני עושה שם. ועדיין, בסופו של דבר, אנשים יודעים להסתכל על המהות ולא על הצורה. כדי שיתייחסו אליך ברצינות אתה צריך לעשות עבודת הכנה טובה, ולגבות את עצמך במספרים ובמידע".

אני יושב מול כהן הצעיר, ותוהה מאיפה כל זה מתחיל. מה גורם לילד לחשוב בגיל כה מוקדם על הקמת סטארט־אפ - סקרנות? גאונות? "אני ממש לא גאון", הוא אומר, "יותר היפראקטיבי, ילד ריטלין. הייתי מאובחן ריטלין, ולקחתי לפני מבחנים. כילד אהבתי כדורגל, כדורסל, צפרות, טאקוונדו (אמנות לחימה קוריאנית). השתתפתי בהמון פעילויות מחוץ לבית הספר, ואלו היו מבחינתי הרבה יותר מעניינות ממה שלמדתי בתוכו. תמיד חיפשתי מה לעשות בזמן הפנוי שיש לי. למדתי גם ב'אופק', תוכנית למחוננים בכיתות ג'־ח', שמאפשרת לקחת כל מיני קורסים במקום בית ספר, יום אחד בשבוע. בחרתי קורסים בפסיכולוגיה חברתית, משפטים ותורת הנאום. זה היה מגניב".

הקורסים הללו דורשים לשבת וללמוד. איך כילד היפראקטיבי עשית את זה?
"כשמצאתי משהו שאני אוהב ללמוד – ישבתי ולמדתי. אבל בתיכון רוב הזמן הייתי סופר את הדקות להפסקה. אמנם למדתי בבית ספר טוב, ויש לי רק מילים טובות לומר עליו, אבל יכולת התמרון בתוך תוכנית הלימודים של משרד החינוך היא יחסית נמוכה. בסופו של דבר, בכיתות י"א־י"ב אתה כבול לשטף של בגרויות ומתכונות. גם אם החומר לבגרות לא מעניין אותך, נורא קשה להתחמק מזה".

אני מזכיר באוזני כהן את איש החינוך ד"ר קן רובינסון, שעוסק בספריו בבעיית חוסר העניין שמעורר חומר הלימוד בקרב התלמידים. הוא מגיב בהתלהבות: "אני חולה עליו. קראתי ספר שלו בעקבות הרצאה שלו ב'טד'. כשראיתי אותו, אמרתי: וואו, הנה עוד מישהו שחושב ככה. זה לא רק רעיונות הזויים של ילדים מתבגרים, אלא מישהו מבוגר שנותן תוקף לעמדות כאלה".
 

מעט לפני סמארטבאס הספיק כהן לפתח יוזמה עסקית נוספת, שנולדה בזכות אהבתו לצילום. "אחרי הבר־מצווה קיבלתי איזו מצלמה מצ'וקמקת וצילמתי בעיקר ציפורים. מאוחר יותר למדתי באינטרנט על צילום פורטרטים והתאמה לתאורה, וקצת התנסיתי בזה. קניתי מצלמה טיפה יותר טובה, והצטרפתי לחוג במוזיאון ישראל. בית הספר שלי היה במרכז העיר, לא רחוק משוק מחנה־יהודה, ובבקרים של ימי חמישי־שישי, העמוסים יותר, ביקרתי שם לפני הלימודים וצילמתי פורטרטים של אנשים. זו חוויה נחמדה, ללכת לצלם אנשים ברחוב ולראות את האינטראקציה שמתפתחת איתם.

"בחופשה שבין כיתה י' לי"א החלטתי לקחת את התחביב הזה ולעשות איתו משהו יותר רציני. דוד שלי בדיוק עבר לדירה חדשה, והיא עמדה ריקה עד שהוא אכלס אותה. אמרתי: אין לי כסף לשכור סטודיו, אז אני אקח את הדירה הזאת, אשים סדין ואצלם שם פורטרטים".

כולם הולכים לים בחופשה, ואתה הולך לצלם?
"בירושלים אין ים, אז החופש הגדול הרבה פחות קוּל, אבל כולם עובדים: קייטרינג, מלצרות. אף אחד לא היה מוכן לקחת אותי לצלם חתונות או משהו שמצריך יותר ניסיון ומוניטין, אז החלטתי לצלם פורטרטים".

כהן צירף למיזם שלו ידידה ששיווקה את הסטודיו המאולתר והביאה אליו לקוחות, והוסיף גם מאפרת ומעצבת שיער. "עבדנו בכיף משמונה בבוקר עד שש בערב, וכל חצי שעה הגיע אדם אחר להצטלם. למשל אנשים שתפרו בגדים ורצו לצלם אותם על מודל, או כאלו שהיו צריכים תמונה לכרטיס ביקור רשמי".

כמה חודשים אחרי הרפתקת הצילום שהכניסה לו קצת כסף, החליט כהן ביחד עם שניים מחבריו שהוא רוצה להקים משהו קצת יותר גדול. "זו הייתה שעת לילה מאוחרת, ואנחנו ישבנו וחשבנו איזה ערך מוסף אנחנו יכולים לייצר. ניסינו למלא טבלה ולרשום איפה יש לנו יתרון יחסי על אנשים בני שלושים־ארבעים, וראינו שפחות או יותר בכלום. לא ידענו לתכנת, ולא היה לנו ידע מקצועי אקדמי מכל סוג שהוא. כן ידענו שאנחנו מבינים טיפה בפייסבוק, ואולי נוכל לעשות עם זה משהו. אז החלטנו לעזור לעסקים בשיווק אינטרנטי - משהו פשוט שכל תיכוניסט כמעט יכול לעשות. צריך רק להכיר טיפה את המדיום ולהבין איך עובדים קמפיינים ממומנים, PPC (תשלום על כל קליק) וכדומה".

למחרת בבוקר קמו שלושת החברים והחלו לדפוק על דלתותיהם של בעלי עסקים ברחוב עמק רפאים בירושלים, כדי להציע להם שיווק בפייסבוק. "המון אמרו לנו 'לא', כי היינו צעירים ולא ידענו מהחיים שלנו - אבל אז אחד אמר 'כן'. עם ההסכמה הזו הלכנו לעסק ממול, אמרנו לו שהעסק ליד כבר עובד איתנו - וגם הוא השתכנע. ככה התחלנו להתגלגל עם כמה עסקים בירושלים, וללמוד את הנושא תוך כדי".

איך השתכנע בעל העסק הראשון?
"אתה יודע מראש שהסיכוי שלך לשכנע בעלי עסקים שרגילים לבצע את הדברים בצורה מסוימת, הוא יחסית נמוך. לכן אמרתי להם: בואו נתחיל בחינם, ונראה כמה לקוחות זה יביא לכם. אחרי זה תראו קצת את העבודה, מה אנחנו עושים וכמה זה אפקטיבי. מתאים לכם - טוב, לא מתאים – גם בסדר. אחרי חודש עברנו לעבודה בתשלום. זה היה נחמד".

העסק שלהם, מספר כהן, נבנה למעשה בתוך חמש שעות, ולאחר שבועיים כבר פתחה החבורה תיק עוסק מורשה תחת השם "אודיאנס". המפגש עם בעלי העסקים נתן להם את הניסיון המעשי שלא קיבלו בתיכון. "זו הייתה עבודה מאוד סיזיפית ולא כיפית ברמה היומיומית – ילד שהולך בחולצת בית ספר ומנסה לשכנע עסקים שיעבדו איתו. אבל זה נתן לנו להרגיש את השטח, מה שהיה מאוד חשוב".

בתוך כמה חודשים מנתה חברת "אודיאנס" כבר שישה צעירים, ושיווקה באינטרנט כמה עשרות עסקים ירושלמיים. אלא שלהצלחה היה זמן קצוב. "בסוף י"א ראינו שזה מתחיל להיות נורא עמוס ולא נוכל להמשיך לעבוד תוך כדי הלימודים, אז החלטנו להפסיק. אמרנו ללקוחות שהחבר'ה עוד מעט מתגייסים ושלא נוכל יותר לעזור להם. בכל מקרה, זו הייתה חוויה של תיכוניסטים שעושים משהו ביחד, מייצרים קבוצה שעובדת, עם חלוקת תפקידים ומשימות". את הניסיון שצבר שם ניצל, כאמור, להקמת המיזם סמארטבאס.

בעולם ההיי־טק והשיווק כהן כבר התרגל לסלול לעצמו את הדרך. לעומת זאת, הוא לא יודע לאיזה תפקיד ישובץ בצה"ל - שדחה את גיוסו כדי לאפשר לו להשלים את התואר - וגם אין לו שאיפה להגיע למקום מסוים. "הצבא זה לא תוכנית כבקשתך", הוא אומר. "יכול להיות שאשרת בקרבי, יכול להיות שאגיע למודיעין. אין לי מושג. אני מנסה להתמיין במקביל לכמה מסלולים, ומקווה לעשות שירות משמעותי".

מה נקרא "משמעותי" מבחינתך?
"אני לא מתכנן לצאת הביתה כל יום כדי להמשיך לנהל את החברה, אלא לעשות משהו רציני שבו ארגיש שאני תורם".

איפה אתה רואה את עצמך בעוד עשר־עשרים שנה?
"לא יודע. בתיכון חשבתי שאלמד כלכלה, אעשה בזה תואר ראשון ושני ושלישי, ואחיה את חיי באקדמיה. אבל בסוף אני בכלל לא שם".

מה השאיפה?
"להתמקד במה שאני עושה. כרגע בחברה, אחר כך בצבא, ואחרי זה נראה".
 

 
יש לך עצה ליזמים צעירים שרוצים להקים עסק?
"אני עוד לא מרגיש שאני במקום של לייעץ. ובכל זאת, אם שואלים אותי אני אומר שחבר'ה צעירים צריכים לדעת שהעיקר הוא להתמקד במטרה ולהתמסר לה באופן טוטאלי. זה אומר גם לעזוב את בית הספר אם צריך. אנשים חייבים להיות מוכנים לכך שיהיו בעיות בדרך, ושהם יצטרכו להשקיע ולעבוד קשה. כמות המכשולים שקופצים מכל כיוון היא עצומה.

"הייתה למשל איזו קרן שהבטיחה להשקיע בסמארטבאס ובסוף לא עשתה את זה. את כל תזרים המזומנים שלנו בנינו על פי ההבטחה הזו, וכשהיא לא יצאה לפועל, לא נשאר לנו כסף לשלם בסוף החודש לנהגים שעובדים עם האתר. הייתי צריך להיכנס למינוס בחשבון האישי שלי כדי שנהגים לא יפסיקו לקחת הסעות. זו תקופה שאין לך מושג מה יקרה. לא מצאת משקיע, ואתה צריך להאמין מאוד ברעיון ולקוות שבסוף הכול יסתדר. ובאמת, כמה שבועות אחר כך הגענו להכנסות טובות והשגנו השקעות. זה תהליך שיש בו אי־ודאות מאוד גדולה, וצריך לדעת להמשיך הלאה גם כשהכול נראה נורא מורכב ומאתגר".

עכשיו זה נשמע מפחיד.
"איש העסקים מוריס קאהן, שידוע כאחד שנכשל בהרבה מאוד עסקים עד שהצליח, אמר פעם משפט שמאוד התחברתי אליו: Winner is a loser that doesn't quit. זה רעיון שאני פוגש המון בסטארט־אפ, כי העבודה היומיומית לא זוהרת כמו שזה אולי נשמע. היא די אפורה וכוללת משימות קטנות שמצטברות אחת לשנייה, ורק בסוף, כשאתה מסתכל על המכלול, אתה מצליח לראות משהו גדול".

היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...