"מי אמר שאסור להפחיד": מסבירים שואה לילדים
איך להעביר לילדים ופעוטות את סיפור השואה? ספר חדש שיצא עתה לאור, בצירוף מדריך למספר, עוזר להורים ומחנכים להתמודד עם המורכבות
העיסוק בשואה קשה בכל גיל אך בגיל הצעיר הוא קשה פי כמה. הדעות בקרב הורים ואנשי חינוך חלוקות לגבי הגיל המתאים לחשיפה לנושא. ישנם הורים שמעדיפים להתעלם וגננות שאומרות לילדים בשעת צפירת הדומיה, ש"זה אמבולנס". מצד שני ישנם הורים שמספרים הכול, כשלא תמיד הילדים מסוגלים לעכל ולהכיל את כל המידע.באחד הגנים לגננת היה רעיון עוועים, איך להמחיש לפעוטות מהו טיהור הגזע הארי ומהי אנטישמיות: היא בקשה מכל הילדים הבלונדיניים ללכת לצד אחד וכל מי ששחור – שילך לצד השני. ככה זה כשלא יודעים איך להתמודד עם הנושא.
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
הספר "חיבוק של אהבה", מנסה להתמודד עם הקושי, בהצלחה מרובה. הספר מספר על אורח שמגיע לפינת הצעצועים של "גן פעמון" : סוס ישן מעץ שרגלו שבורה. הסוס מספר שהיה צעצוע אהוב של ילדה שעברה את השואה "מלה אחרת לאסון נורא". הוא עבר עם הילדה ברוניה בת ה-5 לגטו, וסיפר על חיי הילדים בגטו, על הסבל וההרג, עד שבסופו של דבר המדינות הטובות ניצחו והסוף טוב: כיום יש לנו מדינה ששומרת עלינו.
הספר הוא פרי יוזמה של הפסיכולוגית ד"ר גילה ליברמן, ששקדה על הספר במשך כ- 5 שנים. לדבריה הסיפור, המיועד לגילאי 5-8, מסופר בצורה מרוככת וקלה, המתחשבת בהתפתחות הרגשית של הילדים בגיל זה. הסיפור מתרחש בגן ילדים – כדי ליצור הרחקה על מנת שהילדים לא יחוו את המאורעות קרוב מדי וכדי לשמור עליהם. אירועי השואה מסופרים מפיו של סוס עץ ששרד את השואה. ההאנשה משמשת שוב, אמצעי להרחקה – להפחתת האיום שהילד עלול לחוש.
תחילת הסיפור מרמזת על סופו הטוב. הסוס מספר את סיפורו בחיוניות רבה ומאפשר לילד לגלות אמפתיה ולהקשיב לסיפור בסקרנות. להגיע בהבנתו עד לסוף הטוב, על מנת לצלוח באופן מיטבי את התכנים המורכבים ואת הרגשות הנלווים אליהם.
נושא הוראת השואה והחינוך של הדור הצעיר הוא מוקד התעניינותה של ד"ר ליברמן בשנים האחרונות. היא חברה באגודה הישראלית-פולנית לבריאות הנפש בה חברים פסיכולוגים ופסיכיאטרים מפולין ומישראל. היא מייצגת את השרות הפסיכולוגי-ייעוצי בוועדה של משרד החינוך, המתווה את התכנית החינוכית להוראת השואה, ויוזמת מחקר בתחום הוראת השואה במרכז הבין תחומי בהרצליה.
"בשנה שעברה יצא שר החינוך עם הקריאה להנחיל את מידע השואה לילדים מגן עד י"ב. הצטרפתי לצוות של משרד החינוך שעוסק בפיתוח התכנית החינוכית בנושא השואה "בשבילי הזיכרון" שמחולקת לפי קבוצות גיל. כשבכל קבוצת גיל דנים באילו תכנים אפשר להעביר לילדים. אנחנו שני פסיכולוגים שאמונים על ההתאמה של התכנים לתכנית של משרד החינוך", אמרה ליברמן.
לדבריה, הספר כתוב במדרג שמותאם לבשלות הרגשית של ילדי גן, בשיאו מספרים שהייתה שואה ובסופו מגיעים אל הסוף הטוב בו יש מדינה ששומרת על כולנו. בניית הסיפור מביאה את הילד לחוויה של ביטחון. לא הצפה. הדברים באים בצורה מרוככת.
הספר כולו ערוך בצורה של שאלות ותשובות: יש סוס שמספר וצעצועים ששואלים. בתהליך ההקראה מועברות שאלות ותשובות. אם לילד אין מענה הוא יכול לשאול את ההורה או את הגננת. יש קריאה לדיאלוג על מנת שהילד יוכל לבטא את העולם הפנימי והדמיונות שלו.
"אני מתמודדת בספר עם איך לדבר עם ילדים על המוות", מסבירה ליברמן, "מה משמעות הצפירה. איך הם אמורים להתנהג בצפירה. אני מרחיבה את זה הרבה מעבר לסיפור השואה במטרה להגיע לדיון הנוגע לערכי החברה. מה ניתן לעשות כדי שדברים כאלה לא יישנו".
יחד עם הספר יצא לאור "מדריך למספר" המיועד לאנשי חינוך והמיועד לתווך את נושא השואה לילדים צעירים. לדברי ד"ר ליברמן, הרי אי אפשר להגן על הילדים על ידי חסימה הרמטית של תכנים שמשדרת התקשורת. הם עדים לצפירה ביום הזיכרון לקרבנות השואה. הם קולטים פיסות מידע שאינן מעובדות ושאותן אינו יכול להבין במלואן. הוא עלול להשלים את הסיפור הבלתי מובן בתכנים הבאים מעולמו הפנימי, להגיע לתפיסה מעוותת מפחידה ומעוררת מצוקה. כך שחשוב וחיוני לחשוף את הילדים לנושא השואה. אבל צריך לעשות זאת בדרך ההולמת תוך לקיחה בחשבון של המשאבים הקוגניטיביים והרגשיים של הילד הצעיר, ובאווירה מכילה. לשם כך - אמרה - קיים המדריך, שמלמד איך להעביר את הסיפור לילד ומציע פעילויות המתאימות ליישום לפני ולאחר קריאת הסיפור.
בין היתר אפשר לקיים פעילויות לפני ואחרי הקראת הסיפור. אפשר להראות לילדים את האיורים שבספר. להתייחס לשני סוגי האיור – הצבעוני של היום והשחור לבן של העבר. אפשר להתבונן באיור המציג ילדים בגטו ולשוחח על הווי החיים של הילדים בגטו. לשוחח עם הילדים על רגשותיהם של הגיבורים "מה עושים כשעצוב". ולבסוף – על הניצחון במלחמה מול הנאצים. על ה"מדינות הטובות" ועל היחידים כמו אביה של ברוניה שבזכותם הושג הניצחון.
את הספר קראו אנשי אדקמיה, עמיתים במכוני שואה ( יד ושם מורשת ולוחמי הגטאות), פסיכולוגים, פסיכיאטרים, אנשי חינוך ניצולים והורים. הסיפור הוקרא גם בפני ילדים, וד"ר ליברמן מספרת כי קיבלה תגובות משוב רבות, ואלו סייעו לה בביצוע התאמה מדוייקת של התכנים והאיורים לקבוצת הגיל. "עד שבסופו של דבר הגעתי לסיפור האופטימלי".
את הספר אייר דני קרמן, שסיפר, כי מאחר שבסיפור יש שתי עלילות בחר לאייר כל אחת מהן בטכניקה ובסגנון שונים. את הרובד המתרחש בגן אייר באיורים צבעוניים. את עלילת המשנה שמספר הסוס בחר לצייר בשחור לבן, בטכניקה של חיתוך עץ - ציור בצבע לבן על רקע שחור – הפוך מהדרך בה מצוירים רוב האיורים - שחור על לבן. לדבריו, אלה איורים "אפלים". שאמורים להשרות על הקורא הלך רוח מסוים, גם אם הילדים אינם מבינים עד הסוף את תכנם או את המסר שעובר דרכם.
"יש מי שיאמרו שאיורים כאלה מפחידים את הקורא הצעיר. התשובה היא כמובן: מי אומר שאסור להפחיד ילדים? הרי איש לא יבקש – לא מהסופר ולא מהמאייר - שספר בנושא טעון כמו השואה יהיה משעשע ושמח כולו", אמר קרמן.
את הספר ניתן לרכוש בחנויות הספרים ואת הערכה כולה – כולל המדריך למספר - דרך הוצאת "יסוד". חלק מההכנסות מהספר ייתרמו למחקר בנושא חינוך ילדים לערכים.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם