ראשי » סגנון » מגזין

פוסט טראומה: מתן צור שרד בקושי את הניקיונות

מתן צור נשלח למשימה עיתונאית מפרכת במיוחד: לנקות את הבית לפסח. בדרך הוא מצא שטרות עזובים, פוצץ בלונים נטושים ושלח את קרדית האבק לחפש לעצמה חברים חדשים בבתים אחרים

פרולוג - ובו אני עומד על זכותי לבלגן את הבית

פעם אמרתי לעצמי שאם אי–פעם אכתוב טור אישי אקרא לו "אי–סדר". אי–הסדר הוא חלק מהאישיות שלי. אני מרגיש יותר בנוח כשאני מוקף בבלגן סביר ונעים לעין, מאשר בסדר מצמית וחד–משמעי שעושה לי רע בלב ובנשמה.

האם זהו רק תירוץ לכך שאני מבולגן? אולי, אני לא באמת יודע. אני רק יודע שלא פעם הייתי בבתים מהסוג שבו אחרי שנופל פירור בסלון מגיחה עוזרת בית קפדנית עם להביור ועושה סטריליזציה מחודשת לשטח, ואני בפירוש יכול לומר שזה ממש לא אני. לא אוהב, לא מתחבר. זה פשוט מסודר לי מדי, ולהוריד נעליים בסלון זאת בעיניי זכות יסוד במדינה דמוקרטית. כל זאת ועוד — עד פסח. כי כשפסח מגיע, גם אני מצטרף לקדחת הניקיונות.

כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
 

בתוך עמי אנוכי יושב, ואני מכיר בכך שחשוב שיהיה נקי בגדול ושלא יהיה מבולגן מדי. אז יאללה, תנו לי כפפות, חומרי ניקוי ומוזיקה טובה, ואני בעניין לגמרי. אוקיי, לא לגמרי.

ניקיון, אני מודה, זאת חוויה שמשאירה צלקות בנפש וגם בגוף. אצלי ספציפית זה קרה בעיקר במצח. צלקת בצורת ברק שקיבלתי ממסיר שומנים אפל. הצלקת הזאת שורפת בכל פעם שמישהי אומרת "אבל נשאר שם עוד כתם. בחיי, אני לא יודעת למה אני בכלל סומכת עליך". לשם כך התכנסנו היום, חברים. כדי לפרק את החוויה הטראומטית של ניקיונות פסח, פיסה אחר פיסה, ולהמשיך הלאה בראש מורם. אחרי הכול, גם ככה נתפס לכם הצוואר כשניקיתם את המדפים הגבוהים ולהוריד אותו זה כואב רצח.
 

יש דבר אחד טוב בניקיונות פסח, והוא שאם אתם קוראים את זה, אתם כנראה כבר אחרי. הבית שלכם נקי ומסודר באופן מעורר חלחלה, זבובים מטיחים את ראשם מדי פעם בזגוגית החלון כי היא שקופה ומצוחצחת מדי, וילד שתלוי בסנפלינג מחוץ לבית דופק שוב ושוב על תריס מוגף ומכיוונו נשמעות צעקות עמומות של "אבא, אמא, שכחתם אותי שוב". כל מה שאתם רוצים זה לשכוח מהחודש האחרון ולהעלים אותו כאילו היה כתם של טחינה גולמית על ספה מבד רחיץ.

אז נכון, אפשר להחליט ששוכחים מהכול. אבל אני אומר — להפך! הבה נחטט בפצעים, בואו נפזר את מסך הערפל ואדי האקונומיקה, בואו נעמוד באור ולא בצל, כי אחרת הטראומה לא תעבור.
איך אמר פעם מישהו חכם? "טראומה זה כמו תפוח שמרקיב. מתישהו הוא יסריח את כל הבית". ולמרות שמי שאמר את המשפט הוא קבצן שפגשתי בתחנה המרכזית בירושלים או מישהו שהמצאתי זה הרגע — הדברים נכוחים, עמוקים וצריך לתת עליהם את הדעת.

לכן, הנה כמה מהטראומות האישיות שלי, ואולי גם שלכם, מניקיונות הפסח. שמתי הכול על השולחן, גם נייר כסף ליתר ביטחון כי ככה שמעתי שעושים. דו–שכבתי.

בינינו, מראש לא היה שם חמץ. אתם גם יודעים שלא פתחתם את רוב הספרים בכלל. איזה רוב, פתחתם אולי שני אחוז מהספרים, וזה אפילו לא עובר את אחוז החסימה. אז מה, אבק? זה הכול פיקציה של מישהו שטוען שהאבק נוהר בהמוניו אל הספרים, כי עמותות הלכלוך מביאות אותו באוטובוסים. לא קונה את זה.
 

וגם אם נזרוק לרגע את הקלישאות של "אבק זה לא חמץ" ו"האישה היא לא שור מועד" (שזה נכון אגב, אבל נמאס לשמוע את זה), צריך לשים לב לנקודה אחת: אם כל השנה לא הפריע לי האבק שהצטבר על הספרים שאני לא פותח, כנראה שהוא לא יפריע לי גם בשנה הבאה. וגם אם אפתח אחד מהספרים (כנראה כדי לבדוק משהו שקשור להתערבות), 'פוּ' אחד עצבני וכל הקרדיות הקטנות יכולות ללכת לחפש מי ינענע אותן. אז מה כל הטרחה הזאת עכשיו? אולי עוד רגע מישהו יגיד שצריך גם לשאוב אותן? אה, צריך? חבל מאוד. נעים להכיר, הבן שלא יודע לשאוב.

בסוף איכשהו הספרים מקבלים אישור מהגברת הראשונה, ואני נשלח לאזור הכיריים. זו בעיה. בכללי אני מתנגד לכל מלאכת ניקיון שצריך ללבוש בשבילה כפפות. למה? כי זו טרחה אחת יותר מדי בשביל מטלה אחת יותר מדי שאני לא רוצה לעשות יותר מדי. לא רק אני, אף אחד אחר לא רוצה לעשות. אבל אז אשתך היקרה מבקשת, או דורשת בנועם, שתשנס מותניים ותלך לנקות את הכיריים עם מסיר שומנים. קר. ואתה מחליט להתחנף כדי לצאת מזה, אז אתה אומר לה "את משוש חיי! שושנה בין החוחים, בצל סגול בין לבנים, טסטר צ'ויס בחדר מורים! אנא, רחמים!"
והיא עונה, לא ברור לי למה: "חביבי, רוץ לכיריים ומהר. בעצם טוס, טוס לי במהירות מהעיניים. זוז!" ובזאת תם הוויכוח.

שם, בכיריים, תוכל להיזכר בכל המאכלים שהכנת בתקופה האחרונה. הו, הנה תלתל פסטה. הנה פירור פטרוזיליה. הנה הכבוד העצמי שעוד נשאר לי. אופס, הלך. המסיר הקר חנק אותו.

מה המשותף לשניצל תירס, ג'חנון וחתול שחוצה כביש? את כולם אתה מפתיע, ובאותו רגע הם רק מביטים בך בלי לעשות כלום, יודעים שסופם הולך וקרב. הנה הגיע יום הדין, חבריי הקפואים, טעימים ככל שתהיו! ניתנה הרשות למשחית להשחית! והוא לא ינום ולא יישן עד שכל שלושים שקיות הלחם שנשארה בהם רק הנשיקה, וכל המאכלים הקפואים שפעם נקנו מתוך מחשבה שיהיה להם שימוש בעת צרה, ואוי הבורקס גבינה ההוא שנראה ממש טוב אבל עכשיו כבר מאוחר מדי, ימצאו את מקומם בפח. ביי, שלום ולא להתראות.
 

 
מספרים מאחורי פרגוד, אגב, שבכל מקפיא בארץ מתחבאות קציצות שלא ידעת על קיומן. במקרה שלי אלו קציצות של אמא שלי, במקרה שלכם של אמא שלכם ובמשפחות שוויוניות אלו קציצות שאבא כלשהו מכין, בזמן שאשתו עושה קידוש ובוצעת חלה. אני באמת מכבד את זה, שוויון והכל, אבל בחייאת, עד הקציצות.

לא ברור אם את הקציצות הגניבה האֵם היקרה למקומן בלי שתראה, או שהן היו שם מיום בריאת העולם ופשוט הרכיבו את המקרר סביבן.

בכל אופן, אם אתם מוצאים את הקציצות הנ"ל (לרוב בקופסת גלידה, והדברים ידועים), האמנה הבינלאומית מחייבת שהן יוחזרו לפינה חשוכה של המקפיא עד לשנה הבאה. ורק אם תהיה אפוקליפסה או מתקפת זומבים חלילה, או שבאמת באמת באמת לא יהיה כלום לאכול בבית, רק אז אפשר יהיה להפשיר ולאכול אותן בתיאבון. בינתיים לשמור בבקשה!

יש אגדה שמספרת על נסיך שהיה כלוא בטירה מכושפת. הנסיך הזה חיפש נסיכה כדי שיוכל להתחתן איתה, להחמיא לה, לקנות לה מתנה לחג וכך להבטיח שהכישוף יפוג.
 

כל הימים וכל הלילות הביט הנסיך דרך החלון וחיכה לראות נסיכה עוברת, כדי שהוא יוכל לקרוא לה ואולי להקים עמה בית נאמן בישראל המבוסס על שיתוף,  הדדיות, הבנה וזהו בגדול, לא צריך להגזים. אבל הנסיך לא ראה כלום דרך החלון. למה? כי הוא היה מלוכלך. ולכן, הוא החליט להשפריץ על החלון תרסיס כזה–כחול–שכולם–יודעים–שהוא–כחול–סתם–כי–הוא–צבוע–בכחול–ובאמת–זה–סוג–של–מים, ואז ניקה עם עיתונים, וחוזר חלילה, עד שהחלון הבהיק ממש, והוא סוף סוף יכול היה לראות שוב דרך החלון. אבל מה, החלון היה מכוון לכביש 443, איפה שצומת גמזו, ושם אין נסיכות ואין כלום, ולכן הנסיך נשאר לבד לנצח.

ומוסר ההשכל ילדים חביבים הוא, שאם החלון שלכם מכוון למקום הלא נכון, זה לא יעזור לנקות אותו. או שבכלל לא כדאי לנקות חלונות יותר מדי, כי אם אתם רוצים לראות טוב אז תפתחו את החלון וזהו, תעשו טובה.

יש חוק ידוע בפיזיקה שנקרא חוק שימור האבק. זהו כידוע החוק הרביעי של ניוטון, והוא גילה אותו כשנפל לו על הראש תפוח ואז עננה של קרדית אבק הבית יצאה מהכובע שלו והוא התחיל להתעטש כי הוא היה אלרגי לאבק. ניוטון צעק מיד "אאוריקה!", כולם ענו לו לבריאות, ואז הוא גם הטמיע את המשפט: תנו לי נקודת משען מחוץ לבית ואני אבנה שם מרפסת סוכה. והשאר היסטוריה.
 

וליישום החוק בפועל: אין שום סיבה לשטוף מרפסת, באמת שאין למה. את כל האבק שאתם לכאורה מנקים תגלו למחרת בדיוק באותה כמות, על אותו שטח של מ"ר רבוע. זה מה יש. חוק. שימור. האבק. שלא לדבר על הרעיון המופרך של לשפוך מים על האריחים במרפסת ואז לשפשף אותם עם מברשת. מה אנשים חושבים? בשביל מה זה בכלל? יותר טוב שתתנדבו בזמן הזה! הנה אני לדוגמה, התנדבתי לשטוף את השירותים.

על השירותים, במחילה, לא ארחיב, רק נאמר שבעקבות העבודה החיונית שעשיתי שם נשלחתי גם להזיז את הספה בשביל לנקות מתחתיה. והנה, עולם שלם נפרש בפניי. עולם של פלא ודמיון. גיליתי צעצועים שלא ראיתי חודשים ארוכים (ושהילד כבר שכח שהם קיימים), כל מיני תעודות אחריות וחשבוניות שהתגלגלו להן בכיף יחד עם יצירות של הילד מהגן, ואני יכול להישבע שראיתי עכבר חסיד אומות העולם בשם מרטין שהחביא שם משפחת ג'וקים מציפורני הקלגסים, להלן אני.

אך כל כלב ביג'י יומו, ובתרגום סימולטני לעברית — בסוף מישהו ינקה מאחורי הספה, והמישהו הזה הוא אני. אגב, פעם אחת כשנדרשתי לנקות, מצאתי מתחת לספה שטר כסף. אני די בטוח שאשתי השאירה אותו שם כדי ליצור אצלי מוטיבציה להמשיך לנקות ולמצוא עוד שטרות כאלה. אבל למה מה קרה, שאני אנקה בשביל עשרים שקלים? כן.

כמה נפלאה היא מערכת חינוך שמשאירה ילדים רכים אצל הורים נוירוטיים בבתים אפופים באדים, כימיקלים ועננות אבק? נפלאה עד מאוד. דווקא בימים הכי קשים, בשעות הקריטיות, החליטו מורי ישראל שהם זקוקים לעוד כמה ימי חופש, נניח שבועיים אם אפשר.
 

אבל ילדים, בואו נודה על האמת, הם כוח עבודה זול, ואם הם יכולים להרכיב אייפונים בסין הם יכולים גם לעזור לנקות את המקרר, לשטוף את הצעצועים שלהם ועוד ועוד. וגם אם הם ממש קטנים, אפשר לנקוט בשיטה החינוכית שלי שנקראת "תינוק אחרי בן אדם", וכוללת דוגמה אישית לפעוט שכמובן שמח לעזור לאביו או לאמו רגע לפני שהם מתמוטטים נפשית. פשוט מאוד — תנקה, והקטנצ'יק אחריך. אמנם לא יעיל, אבל לפחות פחות מזיק (אף תינוק לא נפגע במהלך הצילומים, אפילו לא רגשית). איך אוהב לומר שר החינוך היוצא? למידה משמעותית.

לפחות יש להם הפתעה חינוכית בסוף: למצוא את שאריות הבלונים שתלויים בדלדול על החוט המסכן ולהוריד אותם. הילד שמח. הבלונים אמנם נתלו ליומולדת שלוש שלו והילד מתגייס באוגוסט לגבעתי, אבל בלון הוא בלון והגיע הזמן לעלות על כיסא ולגזור את החוט עם מספריים. כמה קשה. קשה קשה. כל כך קשה. עצלן. עצלן מאוד. כל כך עצלן. איזה מזל שיש פסח.

***
הכתבה התפרסמה במגזין מוצש

היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...