בעיה בוערת במגזר הערבי: רווקות מאוחרת
לא תוצאות הבחירות, לא האלימות וגם לא יוקר המחיה: הסוגיה הבוערת במגזר הערבי היא מספרם הגדל והולך של הרווקים, ובעיקר של הרווקות. יותר ויותר בנות ערביות מגיעות לגיל 30 בלי שיתחתנו, והן נאלצות להתמודד עם הלחץ המשפחתי הכבד, עם הסטיגמה השלילית וכינויי הגנאי, ועם היצע של חתנים שאינם מספיק משכילים
ברחבת הדשא שבפתח הבניין הראשי של אוניברסיטת חיפה יושבות חמש צעירות. הן לבושות במכנסי ג'ינס אופנתיים, שתיים מהן מעשנות. רק כאשר מתקרבים אליהן, ניתן להבחין שהן מדברות ערבית. בשיחה עמן מתברר שארבע מהן מוסלמיות ואחת נוצרייה. הגילאים שלהן נעים בין 24 ל־29, ויש דבר אחד שמשותף להן: כולן רווקות.
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
נבילה (27), תושבת נצרת וסטודנטית למשפטים, מצחקקת כאשר אני שואל אותה כיצד עדיין לא חטפו אותה אל החופה. "בחייך", היא אומרת, "כשאני מספרת לבחורים שאני הולכת להיות עורכת דין, כולם אומרים לי 'סחתין, כל הכבוד' - ולוקחים שני צעדים אחורה. הבחורים אצלנו עושים קולות של כאילו מודרניות ושוויון, אבל אף אחד לא רוצה אצלו עורכת דין בבית. הם תמיד יעדיפו את האישה הקטנה שתבשל ותכבס בעבורם".
חברותיה מהנהנות בהסכמה. "גבר ערבי רוצה להסתכל על אשתו מלמעלה למטה", אומרת וידאד (25) מחיפה, סטודנטית לפסיכולוגיה. "החבר'ה המשכילים לא שונים בכך מאלה שגרים בכפר. אבל לי זה לא אכפת. מי שחושב שאני נחותה ממנו או צריכה להיות שפוטה שלו, אני לא רוצה בכלל שיתקרב אליי. אני פה כדי ללמוד ולרכוש מקצוע לעצמי, בלי שאף גבר יחשוב שאני רכוש שלו".
הסטודנטיות הללו כבר מזמן אינן בגדר חריג שולי בחברה הערבית־ישראלית: כמעט לא תמצאו במגזר הזה משפחה שאין בה רווקה מבוגרת, פעמים רבות בת יותר מ־35. ובכל זאת, תופעת הרווקות איננה נמצאת במרכז השיח המקובל בחברה הערבית. משפחות מעדיפות שלא לדבר על ילדיהן הרווקים, ובוודאי שלא על הבנות שכבר הגיעו לפרקן אך טרם נישאו. גם ראשי הציבור הערבי נמנעים מלהתייחס לתופעה, אף שרבים רואים בה בעיה של ממש.
"חלק גדול מהנשים במגזר רוצות לפתח קריירה ולהשיג השכלה", אומרת יארא משעור, העורכת הראשית של הירחון "לילכ". "זה נראה להן ברור מאליו, והן לא תהיינה מוכנות להתחתן לפני סיום לימודיהן באוניברסיטה. אבל אישה קרייריסטית, שיש לה דרישות, כבר מתקשה למצוא בן זוג. אם היא מוצלחת ומשכילה ויש לה כסף ומשכורת טובה, היא תרצה את הטוב ביותר, ולא תסכים להתחתן עם בעל שישים קץ לקריירה שלה".
משעור (41), בתו של העיתונאי לוטפי משעור המנוח, התחתנה רק לפני כחצי שנה. "לאורך השנים המון בחורים פחדו להתקרב אליי, ואני מצדי הייתי עסוקה בפיתוח הקריירה שלי", היא אומרת. "לא הרביתי לצאת ורוב הזמן עבדתי. בכוונה לא התחתנתי בגיל צעיר. הוריי אמרו שאין לי בכלל מה לחשוב על חתונה לפני שאסיים אוניברסיטה. רק כשאני ובן זוגי הבנו שאנחנו מקבלים זה את זו כמו שאנחנו, הרגשתי שאני רוצה להינשא".
בשפה הערבית, היא אומרת, יש שתי מילים ל"רווקה". האחת היא "אזבקה", שפירושה – כל החיים לפניה, עוד יש לה הזדמנות טובה להינשא. המילה השנייה היא "אנְס", ולה כבר נלווית משמעות שלילית - רווקה שסיכוייה להתחתן אינם טובים. "נהוג לחשוב שאישה בת יותר משלושים היא אנְס. אם גבר לא מתחתן, תמיד יקראו לו 'רווק חמוד' וכל האופציות יהיו עדיין לפניו. לעומת זאת, בחורה שלא מתחתנת בגיל שנראה לחברה מתאים, היא 'רווקה זקנה'. כך נוצר מצב שבו נשים רבות חושבות שעדיף להתחתן ולהתגרש מאשר לא להינשא בכלל ולהישאר רווקה. הן פשוט לא רוצות להיכלל בסטיגמה הזו".
שיעור הרווקות המבוגרות בקרב ערביי ישראל שילש את עצמו מאז שנות ה־60. על פי מחקרים מהשנים האחרונות, עשרה אחוזים מהנשים היהודיות בישראל שעברו את גיל 40 הן רווקות, לעומת 12 אחוז מקרב הנשים הדרוזיות והנוצריות, ו־13 אחוז מהמוסלמיות. גיל הנישואין הממוצע במגזר הערבי עומד על 12־22 בקרב הנשים, ו־62־72 בקרב הגברים.
"החיים הם מסע. נשים רבות מעדיפות לצאת קודם למסע האישי שלהן, ורק לאחר מכן לגשת לשלב של הפרויקט המשפחתי", אומרת השחקנית, הזמרת והיוצרת מירה עווד. בכך, לדבריה, הנשים הערביות פשוט מצטרפות לאחיותיהן במערב.
"המאה האחרונה מאופיינת בהרבה יותר אינדיבידואליזם מאשר היה קודם לכן. זו תופעה כלל־עולמית, אשר מגיעה גם אלינו. פעם, אדם לא היה יכול לחשוב על עצמו, כי לאינדיבידואל לא הייתה חשיבות. נשים לא יכלו להתמקד במה שחשוב להן, כמו לימודים וקריירה, והדבר אפיין כמובן גם את החברה הערבית. היום לאדם יש יותר שאיפות ומטרות, ולוקח זמן עד שאתה מממש את עצמך. גם המודעות שלך כאישה לצרכים ולרצונות שלך - כמו לנסוע, ללמוד לתארים ולעשות מה שמעניין אותך - הולכת וגוברת. זה כמובן יוצר שינוי גם לגבי גיל הנישואין".
עווד עצמה, ילידת הכפר ראמה שבגליל, בחרה במודל של קריירה תחילה. היא סיימה את בית הספר למוזיקה "רימון", הפכה לזמרת ויוצרת פופולרית בקרב יהודים וערבים כאחד, ורק לפני כשנה, בהיותה בת 38 וחצי, נישאה לבחיר לבה, קוסטה מוגילביץ'. "מאז ומעולם היה, ועדיין יש, לחץ על האישה להתחתן מוקדם ולהיות 'סופר־וומן'", היא אומרת. "יש עדיין כאלה שמה שדחוף להם זה שהבת תתחתן ותביא ילדים. אני לא נמצאת במקום של לשפוט אף אחד, או לקבוע איזה מודל יותר טוב".
"האישה הערבייה במדינת ישראל נקלעה לתוך טרגדיה שיצר העולם המודרני", כך אומר פרופ' עוז אלמוג מהחוג ללימודי ארץ ישראל באוניברסיטת חיפה. לדבריו, בחברה הפטריארכלית המאפיינת את המגזר הערבי, "שווי השוק" של בחורה שלא מצאה גבר עד גיל מסוים הולך ויורד. היא הופכת לסחורה סוג ב' בעיני הסביבה, ולכן הערך של האהבה והרומנטיקה יהיה נמוך יותר. את הגידול בשיעור הרווקות תולה אלמוג בהתפוררות של מנגנון השידוכים בחברה הערבית.
"בניגוד לעבר, כאשר קרובי משפחה היו אלה שמשדכים ומלווים את הבחורה במפגש עם הגבר, כיום נוצרות היכרויות גם דרך אתרי אינטרנט, פייסבוק, ווטסאפ ועוד. זה מאפשר לאישה להיות יותר עצמאית בנושא הזוגיות. הבנות הערביות הושפעו גם הן, במידת מה, מנורמות פמיניסטיות, והן רוצות לבחור בעצמן את בן זוגן לחיים. כיום כבר אין מי שיעשה את העבודה הזו בשבילן. הדבר שונה לחלוטין מהמצב במגזר היהודי־חרדי, שם ההורים הם עדיין אלה שפועלים, ואין כמעט רווקים או רווקות. לכן, הסיכוי של הבחור הערבי או של הבחורה הערבייה להישאר רווקים גדול יותר.
"בנוסף צריך לזכור שהחברה הערבית בארץ היא המשכילה ביותר בין כל החברות הערביות בעולם. הערבים בישראל משכילים אף יותר מאלה שחיים באירופה או בארצות הברית. אדם משכיל נעשה בררן יותר, וזה מגדיל את שיעור הרווקים והרווקות. ככל שהאישה הערבייה משכילה ועצמאית יותר, כך גם עיניה נפתחות, והיא אינה רוצה לקחת כבעל בחור שאינו משכיל. אולם, בגלל ששיעור הנשים הערביות בעלות ההשכלה האקדמית גדול יותר משיעור המשכילים במגזר, נוצרת להן בעיה".
מדוע יש פער לטובת הנשים בעניין הזה?
"בכל המגזרים נשים מצליחות בלימודים יותר מאשר גברים. במגזר הערבי זה מצטרף למסורת נוספת, שלפיה הגבר צריך לדאוג שתהיה דירה לבני הזוג, כך שהאחריות הכלכלית היא עליו. הוא חייב לעבוד והיא יכולה ללמוד.
"יש כאן טרגדיה של העולם המודרני. הוא משחרר את האנשים ופוקח להם את העיניים, מגדיל את עצמאותם ואת פוטנציאל ההשתכרות שלהם ומצמצם שעבוד ואפליה מגדרית - אולם במקביל הוא מאבד חלק מהיתרונות ומההטבות של העולם המסורתי והשמרני. לכן, התהליך הזה איננו חד־ערכי".
אלמוג מוצא קשר בין התמורות שמחוללת המודרנה לבין צמיחת הפונדמנטליזם. "האישה אומרת בלבה – למדתי, התפתחתי, אני יותר עצמאית. היא בעלת ערך עצמי גבוה, מרגישה שהיא רואה דברים שקודם לכן לא היה ביכולתה לראותם, אך במקביל סיכוייה להקים משפחה דווקא פחתו. ואז באים הפונדמנטליסטים ומתלבשים על החולשה הזו. הם אומרים למשפחות ולנשים: 'תראו איזה עולם מנוכר מציעים לכם החילונים. רק הדת מציעה לכם את האושר האמיתי'".
אלמוג מציין עוד כי במשפחה הערבית יכולה להיות למשל בת אחת דתייה מאוד ובת אחרת שאינה דתייה כלל - וכולם יחיו ביחד. כתוצאה מכך, האישה הערבית צריכה לשמור לעצמה את כל האופציות, ובהן נישואין לגבר דתי יותר או פחות, ואפילו לא דתי. "לכן הן תצאנה מהבית בלבוש שהוא לא חשוף מדי, אך גם לא תהיינה יותר מדי מכוסות. הן יורות לכל הכיוונים. הדבר יוצר בלבול והרבה מתחים גם אצל הגבר, ששואל את עצמו אם המועמדת להיות אשתו דתייה מספיק בשבילו, או שמא דתייה יותר מדי".
המבוכה הדתית אינה הגורם היחיד לחיכוכים. "כיוון שנשים מצליחות מאוד, ואפילו יותר מגברים, מתפתחים אצל גברים רבים תסכול ורגשי נחיתות. העולם הערבי הרי מחזק תחושת אחידות דרך רגשי עליונות מדומים אצל הגבר: האדם מדוכא מגיל צעיר על ידי הקהילה ועל ידי המשפחה, אך מפוצה באמצעות רגשי עליונות גברית. והנה פתאום האישה מאותתת לו שהיא יותר מצליחה ממנו. זה יוצר מתחים ואפילו אלימות – גם בתוך המשפחה, וגם במסגרת של היכרות מוקדמת"
מוסטפה (28), סטודנט באוניברסיטה העברית בירושלים ותושב אום־אל־פאחם, מאורס כבר כשנתיים, אך עדיין אינו יכול להינשא. המקרה שלו ממחיש היטב את הציפיות מהגבר הערבי, ציפיות שלא משתנות בהתאם לתנאי השוק.
"אני עובד כמו חמור, ועדיין לא הצלחתי להשיג כסף אפילו בשביל חדר אחד. הבחורה דווקא בסדר גמור, היא מחכה לי ולא תברח", אומר מוסטפה במרירות. "נדמה לי שההורים שלה רצו שנתחתן כי צפוף להם בבית. עכשיו בוא נדבר ברצינות: אני זה שצריך לדאוג לדירה. ההורים של ארוסתי הבטיחו שידאגו לכל מכשירי החשמל ולסלון, אבל בינתיים אין איפה לשים אותם, כי אין בית. אני כבר במשך שנתיים בקושי לומד, ועובד בכל מקום שניתן להרוויח בו משהו. אני נותן שיעורים פרטיים, שוטף כלים במסעדה ולא דוחה שום הצעת עבודה - ובינתיים לא השגתי אפילו חצי מהכסף שצריך".
ולמה שלא תתחתנו, תגורו בשכירות, ובמהלך השנים תגיעו לבית הנכסף?
"זה אחלה רעיון, תגיד את זה להורים שלה", צוחק מוסטפה.
"החיים כיום קשים יותר מאשר היו בעבר", אומרת יארא משעור. "צריך יותר כסף כדי להתקיים. לפני עשרים שנה אנשים היו מתחתנים וגרים קומה מעל ההורים. היום המצב אחר, וכאשר בחור ובחורה חושבים על נישואין, הם חושבים קודם כול על כסף. לאישה חשוב להינשא לגבר שיכול לפרנס משפחה, ובדרך כלל גבר בגילאי 25־30 עדיין אינו מסודר מבחינה כלכלית. הגבר מצדו מחפש אישה עובדת, שתוכל לפרנס את המשפחה יחד איתו".
משעור מצביעה על שתי תופעות מנוגדות במגזר הערבי: מצד אחד קיימת רגרסיה, כאשר חלק מהנשים נישאות בגילאים צעירים מאוד, אפילו בהשוואה למה שהיה מקובל בעבר; מצד שני, רבות מתקשות למצוא בן זוג מתאים, ולכן הן מתחתנות בגיל מאוחר, או אפילו אינן נישאות בכלל. "במגזר הערבי, לצערי הרב, חתונה היא עדיין בגדר של חובה", אומרת משעור. "חבל מאוד שדוחפים אנשים להתחתן, ולוחצים על הצעירים, ובעיקר על הצעירות, לא להיות יוצאים מן הכלל. המגזר הערבי עובר תהליכים של שינויים, הכול משתנה - חוץ מהנושא של הצורך בנישואין".
ונישואין לא יכולים ללכת ביחד עם קריירה?
"הרבה בחורות שיש להן קריירה מצליחה עוזבות את עבודתן אחרי שהן יולדות את הילד הראשון, וזה חבל מאוד. לאישה יש למעשה שתי קריירות: אחת בעבודה ואחת בבית, כרעיה וכאם. אני מנסה להסביר לנשים שחתונה זו לא קריירה. צריך לשלב בין הציפיות של הבחורות כיום ובין המציאות של חיי הנישואין".
באופן מפתיע, משעור אינה מפנה אצבע מאשימה אל הגברים הערבים. "אני מטילה את האחריות על האמהות. הן אומרות לבנות שלהן לחפש עבודה שתאפשר להן להיות 'נשים ואמהות טובות'. זה אומר שהן צריכות למצוא משרה נוחה, כמו של מורה או גננת, שתתחיל בתשע בבוקר ותסתיים בשתיים בצהריים ולאחריה אפשר לחזור הביתה ולשמש כאישה הטובה. זה דבר מחריד שצריך לשנות אותו".
משעור מתנחמת בכך שכיום יש הרבה נשים ערביות קרייריסטיות - רופאות, עורכות דין, מעצבות אופנה ועוד. היא מבקשת לסייג ולומר שבהקשר הזה אי אפשר לדבר על "המגזר הערבי" כמקשה אחת. "ההתנהלות של המגזר היא לא על פי דת או גיל, אלא על פי האזורים השונים. בדרום הארץ כמעט אין רווקות: אורח החיים שם שונה, התנאים הכלכליים יותר קשים, ואישה חייבת גבר לשם פרנסתה. לעומת זאת במרכז ובצפון יש הרבה משפחות שמאמינות שהבת צריכה להיות עצמאית מבחינה כלכלית". אך לפחות בהיבט אחד, אין הבדלים רבים בין הזרמים השונים בחברה הערבית: קשר קבוע בין בחור ובחורה שאינם נשואים נחשב עדיין למאוד יוצא דופן. "אין אצלנו תופעה של ביצה, וכמעט לא קיים דבר כזה של לחיות בזוגיות פומבית בלי חתונה. אני אישית לא מכירה אף זוג כזה", אומרת משעור.
"אישה 'כמו שצריך' חייבת להתחתן ולהיות אמא. אישה שלא התחתנה עדיין מוגדרת 'בנת', ילדה. זה יכול ללמד על החשיבות התרבותית והמוסרית שהחברה מייחסת לנישואין", אומרת ד"ר עמליה סער, ראש החוג לאנתרופולוגיה באוניברסיטת חיפה. "למה היא נשארת 'ילדה'? יש לזה משמעות של בתולה, כי הרי מוסכם שאישה לא נשואה איננה יכולה לקיים יחסי מין. בנוסף יש לזה משמעות חברתית – היא לא נתפסת כבחורה בוגרת, והזהות שלה היא זו של בית הוריה, לא זהות משל עצמה.
"החברה הפלשתינית בישראל היא חברה מסורתית, ששמה דגש רב על הנישואין, ומובן שהולדת ילדים חייבת להיות רק במסגרת נישואין. כמובן, אין לדבר על החברה הערבית כעל מקשה אחת", מסכימה ד"ר סער. "יש משפחות פטריארכליות, ויש כאלה שיותר דוחפות ומפרגנות. יש רווקות בכל הטווח שבין 'ילדות' סמלית לבין הכרה בהן כנשים – גם מבחינה מינית וגם מבחינה חברתית. יש בנות שחיות אצל הוריהן ומבטלות למעשה את עצמן, אבל יש גם כאלה שמנהלות קריירה, נוסעות ברחבי העולם, יש להן חברים וחברות, והן נהנות מעצמאות כלכלית. למשל, חברת הכנסת חנין זועבי: היא רווקה, אבל אנשים פונים אליה ומבקשים את עזרתה, היא מרצה ונוסעת בעולם, יש לה בית וכבוד חברתי. ברור שהיא לא תיתפס כ'ילדה'".
סער מצביעה על מניע סמוי לרווקות, תמריץ כלכלי מצדן של המשפחות שלכאורה דווקא מעודד את התופעה: "כאשר בבית יש בחורה שלא נישאה, הכסף שלה מעבודתה עוזר למשפחה. הרי צריך לחתן את הבן ולתת לו דירה וכסף, ואחות רווקה עם משכורת שנשארת בבית, זה דבר שעוזר. בהרבה בתים משאירים בת אחת רווקה, שלוקחת על עצמה את הטיפול בהורים המזדקנים".
ד"ר אחמד חליחל, מרצה בחוג לסוציולוגיה באוניברסיטה העברית וראש תחום דמוגרפיה ואוכלוסייה בלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, אומר כי הבת הערבייה נמצאת ב"בעיית רווקות" ממש מיום הולדתה: כבר אז ההורים שלה נכנסים ללחץ, חושבים על נישואיה העתידיים ועל החשש מאי־נישואין. הם הרי רואים סביבם את התופעה ההולכת ומתרחבת. הלחץ האמיתי מתחיל בגיל 20, וגובר ככל שגילה של הבת מתקדם. "כאן נפתח הבזאר הגדול", אומר ד"ר חליחל. "במגזר הערבי מתייחסים לנישואין כאל שוק. ממש כמו בשוק העבודה, יש בו תחרות, חיפוש ובחירה. הבעיה חריפה בעיקר כאשר האישה עברה את גיל 35־40 בלי שהתחתנה, כי אז הסיכוי שלה להביא ילדים הולך ופוחת. אחד הפתרונות לאישה כזו הוא להתחתן עם 'גבר סוג ב'' – אלמן, גרוש או נכה".
לדבריו, העלייה הדרמטית בשיעור הרווקות הערביות בישראל אינה תוצאה של שינוי תפיסתי מודרני. הנשים כלל אינן רוצות להישאר רווקות כדי להתקדם בלימודים ובקריירה, אומר חליחל; מה שאנו רואים הוא תוצאה של תהליכים דמוגרפיים, הנובעים ממבנה הפירמידה של שכבות הגיל בחברה הערבית. בחברה שבה שיעור הפריון גבוה, יש פער מספרי גדול בין צעירים למבוגרים, והדבר יכול להתבטא גם בשוק הפו"פ.
לדברי חליחל, בעבר היה גיל הנישואין בחברה הערבית נמוך מאשר היום, והפער בין גילאי החתן והכלה היה קטן. "אבל היום, עם מי תתחתן אישה בת 20? הפער המקובל בחברה הערבית הוא 5־6 שנים, כך שהחתן יהיה כבן 25. אלא שמספר הגברים בני 25 נמוך ממספר הנשים בנות ה־20, וכך נשים רבות אמורות להישאר ללא חתנים. בחברות אחרות בעולם, למשל בלבנון, קורה דבר דומה בגלל תהליך של הגירה סלקטיבית, כלומר שגברים מהגרים ונשים נשארות. לפעמים מצב כזה נוצר בגלל מלחמה, אחרי שגברים רבים נהרגו".
אז איך מתמודדים עם הפער המספרי בין חתנים לכלות, כאשר החברה דורשת מכולם להתחתן? דרך אחת היא ריבוי נשים. על פי האסלאם, גבר יכול לשאת עד ארבע רעיות, ובמדינות ערב הפוליגמיה היא תופעה נפוצה. "בישראל זה לא מתאים", קובע חליחל. "אמנם בנגב התופעה קיימת, אך מדובר בעיקר ב'ייבוא' של נשים מהשטחים, מה שפותר בעיה של מחסור בנשים במקום אחד על חשבון מקום אחר, אך לא את הבעיה כולה".
דרך אחרת להשוות את מספר החתנים לזה של הכלות היא צמצום הפער בגילאי הנישואין שלהם. בחברה החרדית ובחברה הבדווית, למשל, בחורים מתחתנים בגיל 18־19 עם בחורות בגילם, כך שהמאזן נשמר. ומדוע, בעצם, קיים היום בחברה הערבית פער גילאי, שלא היה בעבר? כאן נכנס עניין המודרניזציה, בשילוב עם המסורתיות. "אם הבחורה איננה לומדת במוסד להשכלה גבוהה, האופציות שעומדות בפניה לאחר שסיימה את בית הספר התיכון הן שוק העבודה או שוק הנישואין. מכיוון שהחברה הערבית אינה מתייחסת לתעסוקת הנשים כאל פוטנציאל לפרנס את המשפחה בעתיד, ברור שכמעט תמיד ינסו לנתב אותה למסלול של הנישואין". מהחתן, כאמור, קיימת דרישה שיהיה מוכן כלכלית לנישואין, כלומר שיהיו לו בית ורכוש. חובתה המקבילה של האישה משתנה ממקום למקום – לעתים היא אינה צריכה להביא איתה לנישואין כלום, ולעתים היא אחראית לכל תכולת הבית – אך בכל מקרה הדרישה ממנה נמוכה יותר.
חליחל משוכנע שהרחבת ההשכלה בקרב הנשים יכולה להביא לפתרון הבעיה - מכיוון שהיא מעלה את גיל הנישואין, ומביאה לצמצום הפער מול הגברים. בחברה היהודית־חילונית, מציין ד"ר חליחל, אישה יכולה להתחתן בגיל 35 ויותר בלי שימתחו עליה ביקורת; בחברה הערבית יסתכלו עליה בעין עקומה. התפיסה שמחייבת להינשא בגיל צעיר גורמת לכך שהבחורה עצמה נכנסת ללחץ. היא לא תנהל כמובן קשר בעל אופי מיני, וגם לא קרוב לכך; כוחן של השמועות בחברה הערבית הנו חזק מאוד, וצעירה שייצא לה "שם רע" סיכוייה בשוק הנישואין יירדו בחדות, ותגובת משפחתה תהיה קשה ביותר.
את המתרחש בחברה הערבית משווה ד"ר חליחל בכמה היבטים למה שקורה במגזר הדתי־לאומי. בקרב הערבים, הוא אומר, אין מנהיגות מוסמכת שתעסוק בנושא זה, להבדיל מהחברה הדתית היהודית, שרבניה עוסקים בתופעת הרווקות. כמו אצל הערבי הממוצע גם אצל הסרוגים יש תופעה של הישמעות ל"צו המסורת", אלא ששם קיימות מסגרות שמאפשרות מפגשים בין רווקים ורווקות.
"הצעירות הדתיות היהודיות יוצאות יותר מהבית – לצבא או לשירות לאומי, לעבודה וללימודים. בחברה הערבית אין מסגרות כאלה, ונדיר שיוצאים מהבית ללא אישור של המשפחה, למועדוני לילה או בתי קולנוע. צעירים וצעירות יכולים להיפגש בעיקר בבתי הספר, בדרך משם לבית, ובחתונות כשהם נחשפים לאורחים שמחוץ למשפחה. רק כאשר הבחורה יוצאת מהכפר לשם לימודים, מסגרת הפיקוח עליה מתרופפת. יש אמנם פיקוח, אולם הוא פחות ישיר, וכך יש לה הזדמנות לפגוש בחורים שאינם מהכפר שלה".
ד"ר עמליה סער סבורה כי גם בחברה הערבית יש ביצות, בעיקר סביב האוניברסיטאות. "יש גם מעגלים יותר בוהמייניים ויותר אקטיביסטיים, בבתי קפה ומקומות מפגש אחרים. רחוב מסדה בחיפה הוא דוגמה לביצה כזו".
לדברי סער, גם בתוך המסגרת של המשפחה המסורתית, יש לאופי של הבחורה הספציפית השפעה על גורלה. "יש בנות שמתכנסות לתוך עצמן, ומאפשרות לפיקוח המשפחתי להיות מאוד דומיננטי. אחרות מציבות גבולות ועומדות על זכותן לצאת ללימודים או לעבודה. ההסתכלות על הרווקות כמוה כהסתכלות על החברה ועל המרחב הפנימי שבה - האם ניתן לאנשים מקום להיות חריגים, וכיצד האישה עצמה מתמרנת את מצבה החריג".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם