בדרום אפריקה הפכו היהודים נוצות יען לזהב
כשנוצות יען הפכו לסחורה החמה בעולם, היהודי הנודד מיהר להפליג לעיירה קטנה בקצה הדרומי של הגלובוס, שבה חיו העופות הענקיים בהמוניהם. כשהענף כולו קרס, אותן נוצות שימשו גם תירוץ למתקפות אנטישמיות גוברות מסע אל קהילה שלזמן קצר החזיקה חלומות באוויר, אך מצאה עצמה עם הראש באדמה
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
הבשר והעורות היו לתקופה מסוימת רק הערת שוליים בענף גידול היענים. הנוצות המהודרות, הן שתפסו את תשומת הלב בסוף המאה ה־19 ונחשבו יקרות ערך אף יותר מזהב. לנוצות היען, מתברר, יש תכונות שאין לנוצותיו של שום עוף אחר. הן שמנמנות ואלגנטיות, בעלות שכבת בידוד, ואינן מייצרות חשמל סטטי. לא בכדי נחשבים מטאטאים ומאבקים מנוצות יען לטובים בעולם. מאז ימי קדם שימשו הנוצות הללו כאביזר קישוט, ובתקופה הוויקטוריאנית־אדוארדית, מ־1830 עד תחילת המאה העשרים, הן היו חלק בלתי נפרד מקוד הלבוש בסלונים ובאולמות האופרה של ניו־יורק, בואנוס־איירס ובירות אירופה. נשות החברה הגבוהה טופפו לשם בכובעים מהודרים עטורי נוצות יען, ובידיהן מניפות צבעוניות שעשויות אף הן מנוצות כאלה.
לפחות במקום אחד בעולם שימשו נוצות היענים מקור לחיי עושר במשך עשרות שנים: העיר הקטנה אאודטסהורן (Oudtshoorn), השוכנת בלב אזור קליין־קארו, לא הרחק מ"דרך הגנים" המפורסמת שבין כף התקווה הטובה לכף המזרחי בדרום־אפריקה. בסוף המאה ה־19 זכתה אאודטסהורן להיות בירתה של תעשיית נוצות היען, שמחירן הלך והאמיר. וכמו במקומות אחרים, יהודים רבים גילו את הפוטנציאל וביקשו להיות חלק מהחגיגה. מישהו סיפר להם שבאאודטסהורן ניתן להתעשר ממסחר בנוצות יען, והם נהרו לשם בהמוניהם. עד מהרה זכתה העיירה לתואר "ירושלים של דרום־אפריקה".
אנחנו מגיעים לאאודטסהורן בשעת צהריים קייצית. כידוע, בחלק זה של כדור הארץ העונה החמה נמצאת בשיאה כשבישראל שורר חורף. העיירה עייפה, מעולפת, איטית. בקרנות הרחוב עומדות נשים ומוכרות מטאטאים צבעוניים. התנועה דלילה, כאילו משלימה בהכנעה עם הידיעה שהעבר המפואר שוב לא יחזור. השרידים היחידים המעידים שפעם היה כאן סיפור לספר הם בתי האבן, המרפסות הוויקטוריאניות המסוגננות המקשטות את הבתים, ו"ארמונות הנוצות" שעליהם נדבר בהמשך. מבחוץ הם נראים לגמרי לא רע, אבל במבט מקרוב ניתן להבחין שדרושה להם פעולת שימור דחופה.
ג'ף וילק (72), בעליו של סופרמרקט קטן, הוא אחד היהודים המעטים שנותרו בעיר. היום הוא חי כאן עם אשתו. שלושת ילדיו עזבו מזמן, לישראל ולאוסטרליה. לבקשתנו מגולל וילק את סיפור עלייתה ונפילתה של קהילת אאודטסהורן, שהייתה מהעשירות בעולם. זהו סיפור השזור בהיסטוריה של המאבקים הבין־גזעיים באפריקה, ושל המלחמות הגדולות שפקדו את אירופה. סיפור שמתחיל מעוף אחד שמיטיב לרוץ, ומסתיים במידה רבה בגלל מכונית.
אאודטסהורן חוותה שני גלי הגירה יהודיים: הראשונים לבוא היו יהודים ממוצא גרמני, שבשנים 1858־1861 התיישבו באזור יחד עם סוחרים מהאי הבריטי. הגל השני, בשנים 1881 עד 1910, כלל יהודים צעירים שנמלטו מליטא ולטביה – בשל רדיפות אנטישמיות והחשש שיגויסו לצבא הצאר. המהגרים החדשים השתלבו במהירות בענף נוצות היען. 37 מתוך 50 היהודים שביקשו לקבל אזרחות של פרובינציית הכף בין 1883 ל־1890, הגדירו את מקצועם כ"קנייני נוצות". בדרכי העפר של הפרובינציה נראו היהודים נודדים מחוות יענים אחת לחברתה, נושאים על גבם שקים מלאי נוצות. מספרם הלך וגדל, ומתוך 277 סוחרי שהיו רשומים בתחילת המאה העשרים, היו הרוב המוחלט יהודים.
ככל שגדל מספרם של היהודים באזור, כך הלך והתרחב מגוון הענפים שבהם עסקו. במקום להלך בין החוות עם שקים, נראו יותר ויותר עגלות רתומות לסוסים שנהגיהם היהודים מכרו גם כלי בית וחפצים שונים. אלה מביניהם שהגיעו לערים הגדולות הפכו לבעלי חנויות. אחרים עסקו לא רק במכירת הנוצות אלא גם בתהליכי הייצור, וחלקם אף הקימו חוות יענים משלהם. היהודים מצאו בקלות את דרכם גם אל לבם של האפריקאנרים - אנשים יראי אלוהים המאמינים בברית הישנה. בין הקהילות נוצרו קשרים שהתבססו על אמונה דתית ושיתוף פעולה כלכלי. בעוד היהודים בערים הגדולות למדו את השפה האנגלית, אחיהם באזורים הכפריים ובעיירות החלו לדבר אפריקאנרית.
ב־1886 עמד מספר יהודי אאודטסהורן על 250, ורבה של קייפטאון, הרב אברהם אורנשטיין, דחק בהם להקים לעצמם בית כנסת. עד אז התפללו היהודים בבתים פרטיים או באולם שוק הנוצות שבבית המועצה המקומית. היוזמה של הרב התקבלה באהדה על ידי האפריקאנרים, והכומר המקומי אמר בדרשתו השבועית כי "נשגבת תהיה העובדה שבני הברית הישנה ישהו ויעבדו את אלוהים במחיצתנו". איש עסקים בורי נידב חלקת אדמה ברחוב קווין, אחר דאג להביא חומרי בנייה לשטח, והאדריכל ג'ורג' ווליס שרטט את התוכניות. ב־26 בינואר 1886 הניח הרב אורנשטיין את אבן הפינה לבית הכנסת, וחנוכת הבית התקיימה בדצמבר של אותה שנה.
ב־1886 גם זכתה אאודטסהורן לרב משלה. היה זה הרב מאיר וולפסון, שנשלח מבריטניה לשמש רב בקהילה אחרת, אך העדיף לקבוע את מושבו באאודטסהורן וכיהן שם ברבנות במשך חמישים שנה. בזכותו קיבל בית הכנסת המקומי, שפעל רק בשבתות ובחגים, את הכינוי "דה אנגלישה שול" (בית הכנסת האנגלי).
האחדות הקהילתית הייתה קצרת ימים. ב־1892 קרה באאודטסהורן מה שקורה בכל מקום שבו מתקבצים יהודים משני שטייטעל'ס שונות ומנוגדות. רוב היהודים הליטאים של דרום־אפריקה באו מהעיר קלם, שהתפרסמה בעיקר בשל הישיבה שנפתחה בה במחצית המאה ה־19 ונחשבה למבצרם של אנשי תנועת המוסר. אין זה פלא שיוצאי קלם באאודטסהורן התקשו להתרגל להתנהלות הבריטית־גרמנית, ה"ליברלית", של חבריהם לקהילה. הם אף התלוננו שהרב וולפסון מושפע יותר מדי מההנהגות של יהודי גרמניה ובריטניה. שני הפלגים לא יכלו להסכים כמעט על מאומה, בפרט כשהדברים נגעו בנוסח התפילה ובדרכי הניהול של בית הכנסת.
המתיחות הלכה וגברה, עד שלבסוף הגיע הפיצוץ הבלתי נמנע, והקהילה התפצלה. האגדה מספרת כי הפילוג אירע על רקע דרמטי יותר מאשר סתם ויכוח. ב־2003, באחד מגיליונות המידעון "ירושלים דדרום־אפריקה", כתבה חברת הקהילה ברטה וידן כי "הרב וולפסון דרש באופן חד־משמעי שבשעה שקרא בתורה, תשרור דממה מוחלטת בבית הכנסת ואיש לא יקרא עמו בקול. אחד מבני הקהילה טען כי מנהג אבותיו הוא לקרוא יחד עם בעל הקורא וסירב להיענות לדרישת הרב. הרב, שכנראה היה בעל פתיל קצר, ירד מהבימה, הסתער על אותו יהודי וסטר על פניו בכוח. יהודי קלם ראו בכך עלבון צורב למסורת היהודית והחליטו לפרוש במחאה ולהקים בית כנסת אחר".
לתפקיד רב הקהילה הליטאית מונה הרב עמנואל ליפקין. בבית הכנסת החדש, שהוקם ברחוב סנט־ג'ון ונשא את השם "דר גרינר שול" (בית הכנסת הירוק), ביקשו הליטאים לשחזר את מנהג אבותיהם ולהתפלל בנוסח האהוב עליהם. הם אף בנו אותו כהעתק של בית הכנסת בקלם, כולל ארון הקודש המרהיב, בעל הכיפה המעוטרת דמוית הבצל, והבימה הלבנה. בית הכנסת ששימש להם השראה, אגב, נחרב כעבור שנים בידי הנאצים.
פילוג נוסף התחולל בקהילה היהודית בין תומכי הכתר הבריטי לבין המצדדים במקומיים האפריקאנרים. אחד הוויכוחים העזים שהתעוררו במדינה באותה תקופה נגע לשאלת מעמדן של האפריקאנית והאנגלית. התושבים היו חלוקים בשאלה מי מהשתיים תהיה שפת הלימוד בבתי הספר והשפה השלטת בעיתונות. היהודים, שרובם ידעו אפריקאנרית, החלו דווקא לנטות לעבר האנגלית, שאפשרה להם להתחבר עם אנשי העסקים הבריטים ולהשתלב במעמד הביניים. רבים מהם גם תמכו באנגלים במלחמתם נגד הבורים בשנים 1899־1902. סיבה נוספת להתגברות התמיכה היהודית בבריטים הייתה הערצה ליאן סמאטס, מנהיג המפלגה המאוחדת הדרום־אפריקנית ופרו־בריטי מובהק. לימים כיהן סמאטס כראש ממשלת דרום־אפריקה, והתגלה כתומך נלהב של התנועה הציונית. על שמו קרויים היום רחובות בערים רבות בישראל, ואף קיבוץ – רמת־יוחנן.
הגיבוש הקהילתי אמנם דשדש, אך העסקים פרחו. הביקוש העולמי לנוצות יען משובחות, והמוניטין שיצאו לתוצרת של אזור הקליין־קארו, הביאו להתעשרות פנומנלית של יהודי אאודטסהורן. בתוך זמן קצר קמו מהחולות אחוזות פאר שנודעו בשם "ארמונות הנוצות". הנודע והחשוב שבין הסוחרים היהודים היה מקס רוז, שכונה "מלך נוצות היען". הוא הגיע משאבל שבליטא לאאודטסהורן ב־1890, ובתוך זמן קצר הקים חוות גידול יענים. ב־1906 רכש חווה נוספת, וולטאפרדן שמה, תמורת 18 אלף ליש"ט, וכעבור שבע שנים מכר אותה ב־200 אלף לירות. אחרי התמוטטות הענף נמכרה אותה חווה בלא יותר מ־15 אלף ליש"ט.
חלק מהיהודים עברו בינתיים למקצועות חופשיים כרופאים, עורכי דין ורופאי שיניים, והיו מהם שתפסו תפקידים מרכזיים בחיי העיר. ב־1899 נבחר מוריץ אשמן, נשיא החברה היהודית הפילנטרופית, לכהן כחבר מועצת העיר וכחבר במועצת המנהלים של בית הספר ובית החולים המקומיים. ב־1903 מונה עורך דין בשם ארתור יאקובסון לשופט שלום, וכעבור 11 שנה הוא נבחר לתפקיד ראש העיר של אאודטסהורן. ב־1904 נוסד בעיירה בית הספר היהודי הממלכתי הראשון במדינה. היה זה בית ספר יסודי שבו לימודי העברית היו חלק מתוכנית הלימודים הכללית, ובעקבות הקמתו הפסיקו רבים מיהודי דרום־אפריקה לשלוח את ילדיהם ללמוד במדינות אחרות, כפי שנהגו עד אז.
הצלחתם של היהודים עוררה תגובות מעורבות בקרב קהילת הבורים, ואט־אט התפתח שם נרטיב אנטישמי. אף שמעל פני השטח נשמרו היחסים הטובים, וסוחרים יהודים המשיכו לספק את כל צורכי החוות המרוחקות מריכוזי האוכלוסייה, בשיחות הסלון החלו להישמע אמירות בגנות היהודים הנצלנים ועתירי הממון.
החיים הטובים של טייקוני נוצות היען הסתיימו ב־1913, כשהענף נקלע למשבר קטלני. אחד הגורמים המרכזיים להתמוטטות הענף היה המצאת המכוניות: התברר כי הן אינן מתאימות לנשים החובשות כובעי־פאר רחבי תיתורה עטורי נוצות יען - אם מחמת חוסר מקום בספסל הנוסעים, ואם בשל הרוח, העלולה להעיף את הכובעים היקרים בעת נסיעה בכלי הרכב הפתוח. בתוך שנים אחדות השתנתה כליל אופנת הכובעים באירופה ובארה"ב, ושוב לא היה ביקוש רב לנוצות יען. בנוסף החל באנגליה קמפיין של אגודות צער בעלי חיים נגד מריטת נוצות מעופות, ועל שולחן הפרלמנט הבריטי אף הונחה הצעת חוק בנושא. חרם צרכנים פגע קשות בתעשייה, ובמחסני היבואנים הצטבר מלאי עצום של נוצות.
אבל בחוות בדרום־אפריקה נמשכו העסקים כרגיל. החוואים החזיקו יותר מ־1.2 מיליון יענים, שישים אחוזים מהן באזור קליין־קארו. ייצוא הנוצות לא פוקח על ידי הממשלה, ובעלי החוות התעלמו מחוקי הכלכלה, ההיצע והביקוש המקובלים. הם המשיכו לאגור נוצות בכמויות, ואף נטלו אשראי מהבנקים בלונדון ומסוחרים גדולים. מלחמת העולם הראשונה, שפרצה בספטמבר 1914, הטיחה אותם אל קרקע המציאות.
בעלי חוות היענים נתפסו לבהלה רבתי ומיהרו להעמיד את חוותיהם למכירה, בכל מחיר. תגובת השרשרת לא איחרה לבוא, ומחירי הנוצות צנחו בדרמטיות. הן איבדו מיוקרתן והפכו מוצר זול, שאף אישה כבר לא חפצה בו. בתוך זמן קצר התמוטטה כל תעשיית נוצות היען וגררה אל תהום פשיטת הרגל חוואים, סוחרים ואנשי עסקים.
בצר להן, החליטו חלק מהמשפחות היהודיות לעזוב את אאודטסהורן ולחפש חיים חדשים בערים הגדולות. "המצב הכלכלי השפיע על יחסי הסוחרים והבנקאים היהודים עם שכניהם, שהאשימו אותם בניצול וברמאות", מספר וילק. "היהודים מצדם הקימו אגודות מסחר חדשות וניסו לשקם את העיר באמצעות פתיחת מפעלי טבק, עורות, רהיטים וטחנות מספוא. הם יצרו אלפי מקומות עבודה, אך האפריקאנרים העניים המשיכו להאשים את היהודים במצבם. האנטישמיות שהתפתחה באאודטסהורן נבעה מפחד מפני הגמוניה יהודית בכלכלת האזור, ולאו דווקא מעצם נוכחותם במקום".
ההסתה נגד היהודים הלכה וגברה. חבר פרלמנט בשם לנגנהובן, שנמנה עם הלאומנים האפריקאנרים הקיצונים, נשא נאום שבו כינה את היהודים "זרים טפילים" והאשים אותם בהפקרת האפריקאנרים לנפשם. עם זאת המתקפות המילוליות היו מרוסנות, משום שהכול ידעו כי היהודים מהווים נדבך חשוב בכלכלה המקומית - בשיווק התוצרת המקומית, באספקת צורכיהם של החוואים, ובהענקת אשראי בנקאי לבעלי החוות בין עונת קציר אחת לזו שאחריה.
ב־1918, כשהסתיימה מלחמת העולם הראשונה, חיו באאודטסהורן 1,073 יהודים, שהיוו כעשרים אחוזים מכלל התושבים. עד 1936 קטן המספר הזה למחציתו. מי שצברה כוח פוליטי רב באותם הימים הייתה הנהלת האגודות השיתופיות החקלאיות האפריקאנריות, ששלטה ביד רמה בכלכלת המדינה ועשתה הכול כדי לפגוע בעסקיהם של היהודים. כך למשל ב־1926 העלתה האגודה במאה אחוזים את שכר הפועלים במפעלי הטבק באאודטסהורן, שרובם היו בבעלות יהודית. ב־1930 יזם לה־רו, אחד מראשי המפלגה הלאומנית הקיצונית, חוק שמנע ממגדלי הטבק לסחור ישירות עם המפעלים, גם אם מדובר במפעלים השייכים לאותה משפחה. כמו כן הוטלו הגבלות על כמויות הייצור. שנתיים לאחר מכן הגישה האגודה תביעה נגד יהודי בשם מוריס גיליס, משום שמכר למפעל שבבעלותו, האחים גיליס, את תוצרת הטבק מחוותו שלו.
אך עדיין לא כבה האור. לרבים מהבורים היו יחסים מצוינים עם המשפחות היהודיות בעקבות העבר המשותף. באזורים הכפריים חיו קבוצות יהודים שנקראו Boerejode, יהודים־בורים, כאלה שעבדו בחוות ואימצו את השפה והתרבות האפריקאנרית עד שקשה היה להבחין שמדובר בבני עם נפרד. במועצת העיר אאודטסהורן הוסיפו לכהן יהודים, וב־1937 נבחר שם בפעם השלישית ראש עיר יהודי – בני גיליס. הדרך בת חמישים הקילומטרים שחיברה בין אאודטסהורן לעיירה קליצדורפ נקראה "דער יידישע גאס" ("הרחוב היהודי") מכיוון שהייתה רצופת חנויות, בתי מלון ובתי מסחר השייכים ליהודים. רבים מיהודי העיר היו דתיים, ומראה הרחובות בשבתות הזכיר את השטייטעל הליטאי, עם ריחות הצ'ולנט והזמירות שנשמעו מהבתים.
ההידרדרות הקשה הגיעה בשנות השלושים, כאשר לאזור חדרו רעיונות שמקורם בתורת הגזע הנאצית. "הבורים היו פתוחים לקבל השפעות מארץ מולדתם, גרמניה", מספר וילק. כך נולדה התנועה האנטישמית האפריקאנרית, שסמלה היה החולצות האפורות־שחורות. אידיאולוגיה לאומנית החלה לתת את הטון באזור.
מלחמת העולם השנייה פרצה, וללאומנים האפריקאנרים היה ברור במי הם תומכים. כאשר פריז נפלה בידי הנאצים, הם חגגו. באולמות הקולנוע בדרום־אפריקה היה נהוג באותה תקופה לנגן את ההמנון הבריטי, וכשהלאומנים סירבו לעמוד, פרצו תגרות ידיים. אבנים הושלכו אל בתי מסחר של יהודים וקירותיהם כוסו בצלבי קרס. לא ידוע אמנם
"התקופה הזו הייתה נדבך נוסף בהתפוררות הקהילה היהודית אחרי התמוטטות תעשיית הנוצות", אומר וילק. "אמנם סיום המלחמה הביא לרגיעה, אבל היה ברור שלעולם לא נחזור לימי הזוהר של הדור הקודם. הקהילה לא הצליחה להשתקם לגמרי אחרי ההתקפות האלימות, ובעיקר לא התאוששה משבירת האמון ההדדי. רבים מהיהודים עברו לערים וחלקם אף היגרו לאוסטרליה ולארצות אחרות. ב־1955 היינו רק 155 משפחות. בסוף המאה העשרים כבר לא היה לנו מניין".
שנות האפרטהייד היו אחראיות לגל נטישה משמעותי, אף שהיהודים ידעו להלך בין הטיפות ולא להיפגע. מגמת העזיבה הורגשה במיוחד בשנות השבעים הראשונות, כשהחלו מהומות השחורים. בשנת 1985 עזב עוד גל של עשרות יהודים את העיר. כשלא נותר כבר זכר לתור הזהב - או יותר נכון, תור הנוצות – איחד הגורל המר מחדש את הקהילה המפולגת. בית הכנסת ברחוב קווין סגר את שעריו, והיהודים המעטים שנותרו בעיר התפללו שוב בבית כנסת אחד, זה שברחוב סנט־ג'ון.
ב־1973 נפתח מחדש בית הכנסת הראשון לשימוש הקהילה, וה"גרינר שול" הועמד למכירה. רגע לפני שהעבר היהודי המפואר פה יישכח, החליט איזידור ברון, אחד מפטרוני מוזיאון "נל" המקומי, להקדיש אגף שלם לחלקם של היהודים בהיסטוריה של העיר. ב־1976 הועברה למקום תכולת בית הכנסת של סנט־ג'ון במלואה, והוא "נבנה מחדש" באגף המרכזי של המוזיאון. מנהלת המקום מספרת לנו כי תקרת החדר אף הוגבהה כדי לאפשר את הכנסת ארון הקודש הגדול והמרהיב, וכך נוצר מוזיאון בתוך מוזיאון. עד היום נוהגת הקהילה לקיים במקום תפילה אחת בשנה, זכר לימים עברו.
"ארמונות הנוצות" המתנוססים לתפארה באאודטסהורן עד היום שוב אינם שייכים ליהודים. רק משפחה יהודית אחת, משפחת ליפשיץ, ממשיכה לנהל בפאתי העיר חוות יענים גדולה, בעיקר לבשר. את פנינו מקבלות שם כמה אלפי יענים שמביטות בעיניים עצובות באורחים מארץ הקודש. בעבר עיטרו נוצותיהן את ראשי גבירות ממעמד האצולה, והיום הן בקושי טובות לשמש מטאטא.
אחרי הביקור בחווה אנחנו חוזרים אל וילק הממתין לנו בעיר. לבקשתנו הוא פותח את שערי בית הכנסת. וילק יושב איתנו במבנה הריק מאדם. בשבת אולי יהיה מניין. "איני רוצה לומר זאת בקול, אבל הקהילה גוססת", קובע וילק בעצב.
האם האנטישמיות החדשה הגיעה גם לכאן?
"אנחנו לא חיים בפחד, אבל זה גם לא אומר שאפשר לנהוג בשאננות. מחאה נגד ישראל אפשר למצוא בעיקר באוניברסיטאות באזור, וברחובות רואים לפעמים הפגנות אנטי־ישראליות צעקניות. בשורה התחתונה אני מאמין שזו אנטישמיות. אם זה נראה כמו אנטישמיות ונשמע כמו אנטישמיות – זו אנטישמיות, גם אם רבים מאיתנו מעדיפים לעצום עיניים למתרחש. בעצם, לפעמים ההתנהגות שלנו מזכירה בת־יענה".
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם