ביטקוין, גולן וקופיקס: עושים צחוק מהשנה שחלפה
מה גרם לנו להתאהב במטבע וירטואלי? למה אנחנו מעריכים רק אמנים מתים? מי צריך בכלל נשיא, ואיך ייראה המבצע הצבאי הבא? רגע לפני כניסת תשע"ה, כינסנו את הכותבים והסאטיריקנים הבכירים בישראל לסכם את השנה החולפת
בקיץ 2011 יצאתי לרחובות יחד עם כל העולם ואחותו. ישבתי במשך שבועות עם המון היפסטרים בלתי מקולחים במאהלים ברוטשילד, ולא יצא לי מזה הרבה חוץ מכינים. מאז נדמה שהמחאה הייתה ונותרה לא יותר מוודסטוק לעניים ושום דבר לא באמת השתנה במציאות הכלכלית שלנו. עד שבאוקטובר האחרון הגיחה לחיינו קופיקס: כוס קפה ועוד כמה דברים מסביב, והכל במחיר קסם של חמישה שקלים בלבד.
זה נשמע טוב מכדי להיות אמיתי. אלפי ישראלים גדשו את הסניף הראשון כשדמעות בעיניהם, ממאנים להאמין שהגענו לרגע הזה אחרי אלפיים שנות גלות כולל מע"מ, מלטפים את התפריט באצבעות מתרפקות ולוחשים "זה נכון? זה אמיתי? מישהו באמת מוכר לנו משהו נחמד לאכול ולשתות בלי להכריח אותנו למשכן כליה תוך כדי? זו לא עוד לוחמה פסיכולוגית מרושעת של ההנהלה כדי לטעת בנו תקוות שווא ושבוע אחר כך להעלות מחירים ב–700 אחוז?" אבל עובדה — המהפכה כבר כאן ונוספים לה סניפים חדשים כל הזמן.
אפילו למתחכמים עילאיים ומתנשאים כמוני, שזה מכבר עברו את הגמילה שלהם מקפאין וכבר חיפשו הזדמנות לטעון שזה הכי "אם אין לחם תשתו אספרסו", נכונה הפתעה: קופיקס לא מגבילים את עצמם רק לקפה, קולה וג'אנק פוד יוקרתי מהסוג שמשאירים בשבילו את הילד כערבות בחנויות נוחות, אלא גם אוכל של ממש, חטיפי בריאות ואפילו חליטות תה. וזה באמת נחמד, אבל לא המגוון הוא הסיבה להצלחה, אלא אמת פשוטה ובסיסית שהיזם אבי כץ השכיל להבין: יותר משהישראלים נהנים משתיית קפה, הם נהנים מהתחושה שדפקו את המערכת. היי, אני לגמרי בעד. עכשיו רק שייכנסו לתחום הנדל"ן ואנחנו מסודרים.
ג'ינג'י מפורסם חיסל ענק פלשתי בשם גליית וכל זאת באמצעים פרימיטיביים. נשמע לכם רציני? אז כך בדיוק התנהלה פרשיית "הזמר המפורסם".
אכן, לא היו ימים טובים לרשתות החברתיות כימי "פרשת הזמר המזרחי המפורסם". למעשה נחלקה המדינה לשני מחנות מנוגדים. לא ספרדים מול אשכנזים, לא ימנים נגד שמאלנים ואף לא זדים מול עוסקי תורתך.
הפילוג נחלק הפעם לשני מחנות שאינם שווים, בבחינת מעטים מול רבים: על הרבים נמנו אלה שידעו את זהותו של אותו טמיר ונעלם, אותו "זמר מפורסם" אלמוני, ואלה פרסמו זאת בריש גלי. מנגד ניצבו מבוישים אותם מעטים שגם הם ידעו בדיוק במי מדובר, אלא ששוט הרגולטור האכזר ריחף מעליהם ומנע ולו הוצאת ציוץ ממקלדתם.
העניין הוא שהיוצרות (תמיד תהיתי מיהן) התהפכו.
הפארסה הגרוטסקית הזו, שבה כולם יודעים אך איש אינו רשאי לפרסם, היא תוצאה של חוסר עמידת גופי הרגולציה (וואו, הכנסתי את המילה הזו פעמיים) במבחן המציאות. מאידך גיסא, התופעה אינה פסולה באופן גורף, כפי שחווינו על בשרנו בזמן צוק איתן, משהופצו שמועות איוב בפס רחב בווטסאפ, אשר לא קיבלו אישור מגורמים אחראיים הכפופים לרגולציה (שוב!). המלחמה האחרונה לימדה כי למרות הכל עדיין קיים ערך לבלימת פרסומים מסוימים, אף שלכאורה הם כבר ידועים לכולי עלמא.
ואגב, הודעת ווטסאפ שקיבלתי ממש הרגע מדווחת כי כוכב פרשיית "הג'ינג'י המפורסם" הוא דוד בן ישי עבדך משיחך, אך אין לכך עדיין אישור מגורמים רשמיים.
שנת תשע"ד תיזכר ללא ספק כ"שנת הפטירות הלאומית". זה לא שבשנים עברו לא נסתלקו נשמות ישראליות טובות מן העולם, אלא שהשנה הרשתות החברתיות חשפו אותנו לפואטיקה המכוננת של המיתות הלאומיות.
נדמה שיריית הפתיחה שמורה לאריק איינשטיין ז"ל, עם לכתה לבלי שוב של "ארץ ישראל הישנה והטובה" ו"אין מי שישיר לנו יותר". כוכבי המקלדת הנולדים הסבו לנו ניצוץ נדיר של אחדות שורות תש"חית, וגם הטוקבקיסטים המנאצים פנו להתחרות ביניהם מי ירהיב בעושר ציטוטים של שירי משוררים.
צילומי הסלפי בנתב"ג ושיירי ארוחת השבת התחלפו בווידויים רגשניים ומשתפכים על גיבורי העל הישראלים שהלכו בטרם עת. וכשכבר היה נדמה שאירוויזיון האבל הלאומי מיצה את עצמו ואפשר סוף–סוף לחזור לשנוא, המשיך מלאך המוות להכות פעם אחר פעם. ספי ריבלין, דידי מנוסי, עזריה אלון, מאיר הר ציון, אסי דיין, אורי אליצור, חנה מרון וכמובן אריאל שרון. כל אחד מהם בפני עצמו הוא "ארץ ישראל" ומלואה.
הבעיה היא שברוח הברדק המקומי הופקרו באורח פושע גם מאגרי החירום המילוליים הלאומיים. מהר מדי אזלו הניסוחים המרהיבים ולאחר ש"ארץ ישראל הישנה והטובה" הלכה, נכתשה ונגרסה שוב ושוב, נגזר על ההולכים האחרונים להיפרד מארץ ישראל המסוכסכת והלא נחמדת. ההספדים הפכו עייפים והמונולוגים היצירתיים התחלפו בהבעות צער אגבי עד גילויי עוינות מרושעים. ועדיין נקבעו כאן השנה סטנדרטים חדשים ולגמרי מחייבים של אבל ציבורי. השאלה היא כמובן, לאן הולכים מכאן?
דבר אחד ברור — השנה הוכחנו לעצמנו שאנחנו מעדיפים את גיבורינו הלאומיים מתים, יפים ושותקים. כשהם מנדבים את דעתם בחייהם הם בהכרח מעצבנים ואם, לא עלינו, התעקשו לפעול וליצור בגילם המתקדם, אנחנו פשוט "מפטרים" אותם ומוחקים להם את זכויותיהם. בשנה הבאה, תנו כבוד גם לחיים.
ארבע שנים תמימות גרתי בניין מול ג' ומעולם לא החלפתי איתה מילה. אנחנו גרים במרכזה של עיר גדולה, בשכונה שהבדלנות והניכור הם מאפייניה העיקריים. למי יש כוח להיכרויות עם שכנים ועוד מבניין אחר, כאלה שאפילו בישיבות ועד הבית לא תפגוש אותם. כל בוקר הייתי רואה את ג' עם בנה הקטן חולפים על פניי בדרך לבית הספר, נשיקת פרידה והיא שבה במהירות למכוניתה הקטנה וטסה ליום עבודה. גם אני. אתם יודעים מה? אפילו שלום לא היה.
אבל בבוקר אחד בתשע"ד המתרחקת נעשינו ג' ואני ידידים טובים. זה קרה בשנייה, בלי מילים כמעט, אבל איכשהו מאז אנו ומשפחותינו ממש חברים. מה שהביא לידידות האמיצה הזו היה איתן הטבע האדיר והאהוב עליי כל כך, זה שעשה לי את תשע"ד ויעשה לי בעזרת משליך קרחו כפתים גם את תשע"ה ותשע"ו וכן הלאה: השלג בירושלים.
איזה מותק, שלג. איזה אושר. ככל שאדם מתבגר ומחכים, כך הוא מבין יותר לעומקו את האושר הצרוף הזה, הגלום בבוקר שבו העולם עטוף בעטיפת מתנה זוהרת ונקייה, ושקט מוחלט כי המנועים אין חפץ בהם, ולא תתקיים שום פגישה בשום משרד כי אין איך להגיע, וכולם שווים כי כולם תקועים, ובבית חם ובחוץ קר, והילדים מתבגרים ומבוגרים מתיילדים ועולם עוצר ממהלכו, והאדם, אסיר השגרה האומלל, מדבר פתאום עם בתו, ועם אמו ועם אלוהיו ועם הטבע הדומם ועם השמיים ועם השכנה ממול שארבע שנים הוא לא אמר לה שלום.
כי בשלג כולם חברים וכולם מאוחדים גם בלי צבע אדום ומוחמד דף. נכון שרבים סבלו ורבים התמודדו עם מצב נורא של חוסר בחשמל ולבי עליהם; כיוון שאנו שפר מזלנו ורוב החוויה עברה עלינו כתקנה, אין לי אלא לבחור את שלג תשע"ד כאירוע שעשה לי את השנה, בציפייה דרוכה לשלג הבא עלינו לטובה.
בעיצומו של הריוני שודרה התוכנית בייבי בום. בכל מקום דיברו עליה ואמרו לי "את חייבת לראות", אבל לא הייתי מסוגלת. על מהות התוכנית לא חלקתי. אני זוכרת את הפרק שבו המחוברת האהובה עליי, אפרת דאום, הלכה ללדת. אלו היו דקות מופלאות, אמיתיות, שחדרו לי מתחת לעור. הפחד שלי מבייבי בום לא היה לראות זוג מתרגש, עובר לידה ומסיים אותה עם תינוק מתוק בידיים. הפחד שלי היה, כמו כל הריונית, לראות מה קורה אם זה לא נגמר ב"והם חיו באושר ועושר ויצאו עם תינוק בסלקל והוא ישן כל הדרך הביתה".
הטור האחרון שלי עסק בפחד שלי מהלידה. ברוך השם היא עברה בטוב ובשלום, אבל בדיוק אז התחילו הבומים.
זה קרה בשבוע הראשון של צוק איתן ואני, שגרה 45 דקות מבית החולים שבו אני יולדת, דמיינתי את עצמי נאלצת לעצור בדרך ולהשתטח על בטני בידיים מעל הראש, באמצע איילון, תוך כדי צירים.
אז לשמחת הנוגעים בדבר, הנסיעה עברה בשקט ואפילו לאורך הלידה לא הייתה אזעקה. אבל היו אחרות ורבות, והיה כאוס מבוקר בבית החולים. וכשהילדים שלי באו לבקר מצאנו את עצמנו במרחב מוגן בין עריסות תינוק ונשים תפורות והמומות רגע אחרי לידה.
קראתי לה נועם, כי התפללתי שהבית שלנו יתרכך קצת, אבל היא הגיעה בתקופה קשה וכואבת. פחדים, אזעקות, חברים ובני משפחה מגויסים. כשיד אחת נדנדה עגלה, השנייה רפרשה על החדשות. בהנקות הלילה ראינו אולפן חדשות. והלב חצוי. "עשית נכון, זה הזמן להגדיל את העם היהודי, להוסיף אנשים טובים לעולם", מול "איך לעזאזל את חושבת שתצליחי להגן על כל הילדים שאת עושה פה בלי הכרה". עד עכשיו עוד אין לי ממש תשובה טובה לכך.
הדבר הנורא ביותר בשהייה על מטוס רגע לפני שהוא מתרסק, הוא להבין שהסעודה האחרונה שלך הייתה חומוס מיקי ופיתות־מיני מחוממות. אורי מלמד על פרשת המטוס המלזי
בפרשת המטוס המלזי יש כל כך הרבה דיס–אינפורמציה שקשה לדעת מאיפה להתחיל. נכון שאף אחד לא באמת יודע מה קרה באותה טיסה, אבל אני מרגיש שיש כמה נקודות עקרוניות שחשוב לברר כדי להבין יותר טוב את הפרשה.
א. המטוס לא נעלם. כן, המטוס המלזי בטיסה 370 מקואלה לומפור לבייג'ינג לא באמת נעלם. ממש כמו ארנב של קוסם, הוא נמצא איפשהו. זה רק אנחנו שלא יודעים איפה בדיוק. ממש כמו העלמת מיסים. זה ביטוי שעשוי להטעות אנשים. המיסים לא באמת נעלמים, תשאלו כל עצמאי. הם נמצאים איפשהו.
ב. כמו כן, המטוס המלזי הוא לא באמת מלזי. מדובר על בואינג 777 מתוצרת ארצות הברית. באופן כללי אין דבר כזה מטוסים מלזיים. למלזיה יש גומי, דגים ותה. לא מטוסים. זה כמו שנקרא למיצובישי מפתח תקווה הרכב הפתח תקוואי, או לאיווט ליברמן הפוליטיקאי הישראלי.
ג. וחוץ מזה, עם כל הכבוד ועם כל הצער שבדבר, יש דברים יותר גרועים מלהיות על המטוס המלזי ברגע שאתה מבין שהוא הולך להתרסק. כמו מה? נניח להיות על מטוס ישראלי רגע לפני שהוא מתרסק ולהבין שהסעודה האחרונה שלך הייתה חומוס מיקי ופיתות קטנות ומחוממות במרקם גומי. או להיות על מטוס שיוצא מנתב"ג רגע אחרי שהגיע זמן שחרית.
ד. וחוץ מזה, עוד כמה מילים על טיסות. מישהו מוכן להסביר לי למה כל התיירים הישראלים מתעקשים לשחרר את חגורות הבטיחות בשנייה שהמטוס נוחת? אתם מבינים ששתי הדקות האלה שבהן המטוס נוסע על המסלול, מרגע הנחיתה ועד שהוא מגיע לשרוול, הן שתי הדקות היחידות שבהן החגורה עשויה איכשהו לעזור לכם? בינינו, כשאתם בגובה 40,000 רגל, הדיילות מתחמקות מהמבט שלכם והקברניט מתחיל לדבר מלזית, החגורה היא סתם עוד אביזר אופנה.
קשה לזכור את היום המקולל שבו ידידי ש' השמיע לראשונה באוזנינו את המונח "ביטקוין", אבל את המבט על פניו אי אפשר לשכוח: זה היה השילוב בין נביא תנ"כי ואיל השקעות מוול–סטריט. המטבע הווירטואלי נמכר אז בכ–1,000 דולר לחתיכה, אבל הוא ידע לספר שיום אחד, קרוב מאוד, הוא יהיה שווה מיליון.
ידידי ש' השתכנע שהביטקוין איננו רק השקעה כלכלית מצוינת אלא גם בשורה אידיאולוגית חשובה, כזו שתשחרר אותנו מעולם השנוא של אדוני הכסף, הבנקים המרכזיים ונוני מוזס (איך זה קשור למוזס, תהינו בשקט, אבל לא העזנו לשאול). יום אחד, בשלהי שבט, נעתרתי לבקשותיו של ידידי ש' והשתמשתי בהשפעתי הדלה כדי לאפשר לו לפרסם מאמר בשבח הביטקוין בעיתון שאותו אתם ממשמשים ממש עכשיו.
השפעה כה מטלטלת של מאמר אחד על אנשי שלומנו לא נודעה מאז "מאמר הדור" של הראי"ה קוק. וכמו חיבורו הנשגב של הרב זצ"ל, גם זה הנוכחי היה מלאכת שתי וערב מורכבת של מילות יום–יום ומושגים טמירים ונעלמים על "כריית קודים" ו"רצף חידות מספריות". הורים שברו תוכניות חיסכון, מחנכות התאגדו למגבית משותפת. מלחשים שגם תקציב הבינוי של "אמנה" הועבר בן לילה מפק"מ שקלי למטבע המהפכני. חרד"לים ולייטים, זקנים וטף, כולם נהרו אל אתרי האינטרנט המורשים, לרכוש את השוס הוירטואלי.
החשד צריך היה להתעורר כשהתברר שאין אתרים מורשים כאלה. הדרך לרכוש את המטבע העתידני נראתה, ובכן, כמו עסקת סמים בלוד. מתקשרים לצעיר אנורקטי–למחצה שנודע לכל בשם "משה ביטקוין", ליברטריאן מוזר שדבקותו בטבעונות השתוותה רק לדבקותו בעמלות המטורללות שגבה על כל קניה ומכירה. אתה קיבלת ארנק וירטואלי עם ביט אחד, והוא בתמורה הכניס ערימה של שטרות לארנק העור הממשי שלו.
אולי בזכות הירתמות המגזר הדתי–לאומי, הביטקוין עוד עלה כעשרה דולר, ואז החלה הצלילה הגדולה. בתוך שבוע קרסה בורסת הביטקוין המרכזית ביפן; באדר א' אסרה סין על שימוש במטבע בתחומה, ובניסן כבר איבד המטבע שבעים אחוז מערכו. ידידי ש' הפך להיות בן לילה המיידוף של הציונות הדתית.
מאז, לא מזכירים יותר את השם ההוא שמתחיל בב' בסביבתו של ידידי ש'. עד היום, כשהוא יושב בבית הקפה הקבוע שלו בירושלים, אפשר לפעמים לראות נשים קשות יום ועטויות שביס מלכסנות לעברו מבט עוין קטן. אבל הוא לא שם לב לזה, כי פניו קדימה, אל ההשקעה הגדולה של תשע"ה: נדל"ן עסקי מניב.
אהוד אולמרט הורשע בפרשת "הולילנד" וייכנס לשש שנים לכלא. זה נשמע כמו ידיעה מלפני שנה–שנתיים, אבל זה קרה במרץ 2014. בסך הכל לפני חצי שנה. אבל ככה זה במדינה שלנו, כש"צוק איתן" כבר נשמע כמו עוד משחק ילדים מבית "קודקוד". כל כך מהר עוברים לשערורייה הבאה. ובכל זאת, מדובר בחתיכת היסטוריה: ראש ממשלה לשעבר עומד להיכנס לכלא. וזה עוד לפני שרמטכ"ל לשעבר עומד להישפט, נשיא לשעבר כבר נמצא בכלא, רב ראשי לשעבר מואשם בפלילים. ואולי בכלל הבעיה היא בלשעבר?
איפשהו במדינה כמו שלנו, שבה מכהנים בפועל מיליון רמטכ"לים, שני מיליון שרי ביטחון, וכל אזרח שני יודע מה לעשות כדי למגר את בעיות הביטחון, מתברר ש"כולם ידעו על מעלליו של אולמרט". וקצב? "הסיפורים עליו כבר היו ידועים מזמן", שלא לדבר על פואד, שמסתבר (לכאורה) שכל ילד בארץ כמעט מכר לו דירה ביפו. לעזאזל, אבל איך זה שכולם יודעים הכל לפניי, ואני, הדבר הכי משמעותי שידעתי בשנים האחרונות היה על ההריון של נינט, דקה לפני שאבא שלי קרא על זה במבזק של "וואלה סלבס"?
האמת שאני ממש לא שמח לאידו של אולמרט, אבל אני שמח שבמדינה שלנו כל אחד חף מפשע עד שלא הוכח אחרת, וכל אחד יכול להישפט, גם אם היה בעבר הלא רחוק ראש ממשלה. אני מאמין שניתן היה להמיר את שש שנות המאסר במעצר בית, אבל לפי כמות הבתים שיש לאיש, קשה היה לעקוב אחריו.
כשמסתכלים על רשימת הפוליטיקאים שהסתבכו בפלילים במהלך השנים, רואים סביבם המון כסף. כסף וחברים. מיד אחרי שהם נכנסים לכלא, הכסף לאט–לאט נגמר והחברים מתרחקים. האמת, לא נעים להיות 40 שנה בפוליטיקה ולדעת שזה מה שיזכרו ממך. תחשבו על זה — תייר שיגיע לארץ דרך שדה התעופה "בן–גוריון", אם לא ירגיש טוב ייסע לבית החולים על שם יצחק רבין או יעלה לירושלים וייסע בכביש בגין, אבל אם ירים את הראש למעלה, יוכל לראות את הדבר הכי מזוהה עם אולמרט — הולילנד.
מהר, ובלי עזרה מוויקיפדיה: מי היה המועמד שקיבל הכי הרבה קולות בסיבוב הראשון לבחירות האחרונות לנשיאות המדינה אחרי רובי ריבלין? אם שלפתם מיד את התשובה הנכונה, מאיר שטרית, כנראה קוראים לכם עמית סגל או זאב קם, ואתם ממש, אבל ממש מעורים בפוליטיקה הישראלית, גם בפרטיה ההרבה–פחות חשובים.
עכשיו רק עמית וזאב — מי קיבל הכי הרבה קולות אחרי מאיר שטרית? והנה איבדנו גם אותם. צודקים. וזה בעצם מה שאפשר לומר על הבחירות לנשיא העשירי של מדינת ישראל. שהן היו לא חשובות. לא חשובות כי מוסד הנשיאות לא באמת התאושש מכהונת משה קצב. נכון, פרס והכל, אבל כשנשיא לשעבר יושב בכלא, אפילו חתן פרס נובל לשלום ולהתראות לא הצליח למחוק את הכתם שדבק במשכן נשיאי ישראל באדיבות קודמו.
התפקיד הזה לא חשוב, והאמת שזה בסדר לגמרי מבחינתי. מדינה צריכה לממן ולהחזיק גם דברים לא חשובים. מערכת הביטחון, למשל, יודעת לעשות את זה יופי ובהמון כסף, אז אין סיבה שגם סתם אזרחים לא ייהנו מהאפשרות הזו לפעמים. חבל רק שבמקרה של נשיא המדינה מדובר בעשרה אנשים בלבד שנהנים מהסיפור ב–65 שנות קיום המדינה. זו חלוקה לא הוגנת של הזכות להיות לא חשוב ולקבל על העניין הזה כסף. מה אם כל אזרח יקבל יומיים להיות נשיא המדינה? לקבל את שגריר חוף השקר כלשהו בבגדים מסורתיים — נדמה לי שכולנו יכולים. לתת חנינות, גם ככה נקבל את המלצותיו של מי שמתפקידו להמליץ. להמליץ על מי שירכיב את הממשלה — אוקיי, אז יום אחד בארבע שנים נשריין למישהו שיודע לומר את המשפט "אני מטיל על בנימין נתניהו את המשימה להרכיב את הממשלה". אתם רואים, לא מסובך. ולגמרי לא חשוב.
במבצע הבא מערכת "נמיית ברזל" תיירט מנהרות לפני שייחפרו, ו"מזומני ברזל" תעניק לתושבי הדרום פיצויים לפני הפגיעה. יותם זמרי מסכם את צוק איתן
צוק איתן, רבאק, איך מסכמים דבר שכבר כתבו עליו הכל? פשוט לא כותבים עליו כלום ומנסים לסכם את המבצע הבא. אז קבלו, הנה עשרה דברים שאתם חייבים לדעת עליו:
1. במבצע הבא לא ניתן שמות שלא אומרים כלום ונעניק למבצע שם שבאמת יפחיד את הפלשתינים, אולי "נוסעים רברס" או "דמוקרטיה".
2. במבצע הבא התקשורת הישראלית תהיה מאוזנת לחלוטין ובאולפני החדשות יישבו גם פרשנים בעלי אידיאולוגיה ימנית. טוב, לא מאוזנת לגמרי, 60%-40% לטובת השמאל. טוב, לא בדיוק ככה, אולי 80%-20% לטובת השמאל. טוב עזבו, מדי פעם דני קושמרו יגיד שבכללי אנחנו בעד צה"ל.
3. במבצע הבא כבר לא יהיה פייסבוק, לאנשים יימאס ובמקום זה ימציאו אפליקציה אחרת שתעזור לאנשים לא לדבר אחד עם השני פנים אל פנים.
4. אני לא יודע אם במבצע הבא יעמוד ראש ממשלה מטעם הימין או השמאל, אבל אני יודע שזה יהיה ביבי.
5. עד המבצע הבא יירדו מהארץ 100 אלף ישראלים. כמו כן במבצע הבא נזכה לעוד פחות גיבוי בעולם, ייתכן שיהיה קשר לאותם 100 אלף ישראלים.
6. עד המבצע הבא ישוקם כוח ההרתעה של ישראל. הוא ייפגע שוב ברגע שיחל המבצע הבא.
7. במהלך המבצע הבא ציפי לבני ויאיר לפיד יגידו שזה לא הזמן לבנות ביהודה ושומרון. הם יגידו את זה גם לפני המבצע הבא, אחרי המבצע הבא, בבוקר, בערב, בצהריים, בימי חול, בשבתות. אף פעם זה לא זמן טוב לבנות ביהודה ושומרון.
8. במבצע הבא אנשים עדיין לא יבינו מה באמת קורה ב"פרשת הרפז".
9. בתחילת המבצע הבא כולם יגידו שאסור לדבר עם ארגון טרור, אבל בסוף דווקא כן ידברו עם דאעש.
10. במבצע הבא מערכת "נמיית ברזל" תיירט מנהרות עוד לפני שהן נחפרות, מערכת "מזומני ברזל" תעניק ליישובי עוטף עזה פיצויים עוד לפני שהם נפגעים ומערכת "בייבי–פייס ברזל" תיירט את בוז'י הרצוג בדרך לאולפני טלוויזיה.
זהו. אז ניפגש במבצע הבא, ותזכרו, במדינה שבה הנרטיב התקשורתי השולט הוא שהניצחון של 67' הוא האסון הכי גדול שקרה כאן, מאוד, אבל מאוד קשה לנצח.
זה התחיל אי שם באיזו מדינה משועממת ונטולת חמאס, חצה את גבול ישראל בגלל איזה אמן מדשדש שהפך לסלב מקומי, והגיע עד לאינפנטיל המחמד בקבוצת הווטסאפ של "בוגרי ה' 1, 1987". אתגר הקרח כבר כאן.
כל עוד הוא נתקע במרחב הווירטואלי של הלועזיים, עוד יכולנו להגיב למראה מחלקת הקפואים הווירטואלית בחיוך מקוונן. אבל אחרי שזה חצה את גבול 40 הק"מ, ולנו לא נותרו אלא 15 שניות לברוח לאזור מוגן, הגיע הזמן להודות: אתגר הקרח הפך לאיום מקפיא דם בלב לבה של מדינת ישראל.
למי שהיה עסוק בדיוק באתגרים לוהטים יותר בשג'עייה, להלן פירוט דרישות האתגר: לוקחים דלי מלא במי קרח ושופכים אותו על הראש לעיני מצלמת האייפון, ומזכירים בצילומים שמדובר בפעולה ההגיונית ביותר לטובת הגברת המודעות למחלה ALS . או אז בוחרים שלושה אנשים שלא דחוף לכם לשמור איתם על קשר בעתיד, ומאתגרים אותם באותה הפעולה.
בואו נודה, שפיכת הדלי על העורף הישראלי בעיצומו של אוגוסט לא הופכת אתכם לאמיצים אלא למגניבים. כלומר, אתם המרוויחים העיקריים מההצטרפות לאתגר שאולי זכרתם להצהיר בין שביב קרח אחד למשנהו שהוא לטובת איזו מחלה עם כמה אותיות לועזיות שנשמעות כמו עוד הפרעת קשב וריכוז.
אבל גם בלעדינו עמותת המחקר רשמה לעצמה 100.9 מיליון דולרים מתרומות, עלייה מרשימה מה–2.8 מיליון של השנה שעברה. לא זו בלבד, אלא שהאתגר אומץ למחאות אחרות, כשהוא מקבל טוויסט בעלילה: בדרום ארצנו שפך על עצמו חקלאי מתוסכל דלי מלא בצואת בקר, כדי למחות נגד המצב הביטחוני שם; בארצות הברית השחקן מאט דיימון שפך על עצמו מי אסלה כדי למחות על היעדר נגישות למים נקיים בחלקים שונים במדינתו; ובלבנון הלכו על מגה–אקסטרים ושרפו דגלי דאעש כמחאה נגד פעילותה הרצחנית של "המדינה האסלאמית". כי אם כבר לחשוף עורף לסכנה, אז דאעש הם הכתובת.
אחרי קיץ של אזעקות ובומים, אתם רק מייחלים לקצת שגרה. אחת כזאת ממוסגרת, פשוטה ומשעממת, ובעיקר נטולת ילדים. הראשון לספטמבר מגיע שנייה לפני שהמים גולשים עד נפש, הקש שובר את הגמל וההורים רצים לבילינסון לד"ר–אני–לא–שי–פירון להזדכות על הצאצאים. אז עד שכל ילד ישתלב במסגרת החדשה שלו, יש כמה שלבים שכדאי להכיר:
שעות תקועות מדי, כיסאות קטנים מדי ליצורים בוגרים ורגע אחד מטיל אימה במיוחד — הבחירות לוועד ההורים. וכשמבקשים מתנדבים זה נראה בערך כך:
*כמובן שזה שיתנדב בסוף הוא גם בוועד ההורים בכיתה של הגדול שלכם, חבר בוועד התינוקייה של הקטן שלכם, ועד הבית, חבר בלשכת עורכי הדין ובמועצת שמאי המקרקעין.
לפניכם חידה חשבונית מורכבת:
האחד בספטמבר הגיע ומבית משפחת שלו יוצאים בשמחה שלושה ילדים לגנים:
לראשון גן מ–8:00 עד 11:00 בלי הורים ובלי ארוחת צהריים.
לשני גן מ–9:00 עד 12:45 עם הורים ועם ארוחת צהריים.
לשלישי גן מ10:05– עד 11:36 עם הורים וללא ארוחת צהריים.
עכשיו, לכו תבינו — מי נגד מי? כמה מבוגרים צריך? כמה שניצלים לטגן? והאם זה בא עם אקמול?
וכולנו הרי יודעים שמי שבאמת צריכות להסתגל אלו הן הגננות שרק נחתו מנופש בכרתים וכבר צריכות לנגב אפים. כך למשל, בעלי הגיע לגבות את בננו הגדול מהגן החדש בשעת האיסוף וקיבל במקומו צמד תאומות ג'ינג'יות, חמודות לאללה אבל לא שלנו. הן עמדו מולו דקות ארוכות עד ש...
נמאס ממבול תמונות הפייסבוק של ילדים עם תיקים גדולים מדי על הגב בצירוף מילים מרגשות מההורה לילד. גברת! הבן שלך מתחיל היום גן טרום–טרום–טרום!
הוא עוד לא יודע לקרוא סטטוסים!
הייתי רוצה לראות את האמא האמיצה שתכתוב:
עכשיו צריך לעבוד...
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם