אבא בדרכים: לא מוותרים על ביקור מולדת
אנחנו לא נותנים לפחד להחליט אלא ממירים את הפחד בזהירות. פחד זה בריא, הוא מחדד אותנו וגורם לנו למצוא פתרונות יצירתיים
עוד ידיעות ב"אבא בדרכים" ב nrg סגנון:
- אבא בדרכים בשיחה עם מתבגרת: "סקס זה כיף"
- אבא בדרכים: כשוואחש מלוד התחתן עם אירופאית
אני איש של מספרים וסטטיסטיקות אז רגע היגיון. המסלול הבליסטי של כל טיל שהוא לא מונחה + העובדה שהם תמיד משוגרים מאותו כיוון – דרום דרום מערב = מכריחה את משפחתי הקטנה לדאוג לכך שבאמצע שכונה ברחובות של בניינים בני 10 קומות, יהיה קיר בין שלוש החיילות שלי לבין הרקטה.
בשביל להשלים את המשימה, אומנו הבנות בשיטות המתקדמות ביותר בעולם ההורות. בין אזעקה סטייל אנה פרנק, תוצרת מלחמת העולם השנייה שמחזירה את סבתי המתוקה כל לילה לגרמניה הנאצית, עד להגעה למרחב המוגן יש לנו 30 שניות. לא נשמע לי משימה קשה.
תעצרו רגע מלקרוא את הפוסט ותספרו ביחד עם השעון 30 שניות:
זה מלא זמן אז נרגעתי.
וכשקראתי ש-12,800 רקטות, בתקופה של 13 שנה, לא כולל התקופה האחרונה, גרמו למותם של 44 איש, 30 ישראלים, 4 עובדים זרים ו 10 פלשתינאים, בחישוב קצר זה יוצא 0.34 אחוז וזה מבלי להכניס את גורם השטח. אז למעשה בגילי יש לי יותר סיכוי לקבל הרפס בשירותים של בית חולים מאשר טיל לפנים. החלטתי שלאור כל הנ"ל, ישראל במצבה הנוכחי, יותר מעניינת ממסוכנת, מה גם שמדובר בהענקת שיעור חשוב לילדות על אווירת מלחמה מחד, וסולידריות עם המשפחה בישראל, מאידך.
נחתנו בארץ ב-7 ליולי ב-23:00 בלילה, שלוש בנותיי ואנוכי. זו הייתה טיסה ארוכה של 10 שעות עם הפסקה באיסטנבול. אריאל וזואי יודעות המון על המצב בארץ, הדיון על ישראל בבית קיים כל הזמן והן עוקבות כל ערב בחדשות לצעירים בהולנד, בהן לא מפסיקים להגיע דיווחים גם מישראל.
כמה עובדות על הילדות שלי: הן גרות בהולנד אמסטלויין, בסביבה נטולת לחץ, פחד או חרדה קיומית (אם לא מחשיבים ארבע נשים באותו בית ורק מקלחת אחת, כלחץ).
ביום הראשון יצאנו לקניות (שלוש בנות, או לא?). שלושתן יפהפיות מהפנטות, שמסתובבות עם חיוך תמידי על הפנים. ההרגשה ברחוב הייתה רחומה ותומכת כלפי הילדים כי "הם עוברים גם ככה הרבה". ברגע שהסובבים אותנו שמעו שהן לא מפה, הם נפתחו בצורה מדהימה והתחילו לספר על כל מה שטוב בארץ, בניסיון להמתיק את הגלולה, שמרה בעיניהם בלבד.
אחרי הקניות נסענו לים בראשון. קיבלו את פנינו עשרות רכבי בטחון מכל הסוגים ומכל הצבעים. אמא שלי התחילה להילחץ והילדות שהרגישו מיד את המתיחות בקולה שאלו בהולנדית "אבא, למה סבתא מפחדת?". עניתי שכל רכבי הביטחון גורמים לה לחשוב שקורה משהו ואז זואי אמרה, "נכון. אבל בגלל זה יש רכבי בטחון לא?".
מרחוק התקרב איש בטחון ואמר שהים סגור מסיבות ביטחוניות. הבנות היו מאוכזבות קלות ואמא שלי התחילה עם ה"נאום", בליווי לחלוחית דרמה בעיניה: "זה המצב בארץ ואין מה לעשות ואנחנו צריכים למצוא פעילויות אחרות". אריאל בקשה ממני, בהולנדית, תוך שהיא שמה יד מנחמת על סבתא, "שאני אסביר לסבתא שבהולנד הים תמיד קר עם רוח וגשם וגם שם צריך כל הזמן למצוא פעילויות, אבל לא צריך לבכות או להיות עצובים".
חזרנו לאמא שלי. אחרי מחשבה קצרה התברר שאין שם ממ"ד. קריאות אימה וחשש מעלו מכל עבר. , אחרי דיון קולני בו התברר כי כולם מסכימים בצעקות שצריך לעבור לאבא, התחלנו להתנייד לכיוון אבי, מבוהלות לגמרי משטף המילים והרגשות התקבצו הקטנטנות ביחד ושתקו בזמן הנסיעה.
שאלתי את הבנות אם הכול בסדר. רפאל וזואי אמרו שהן לא יודעות, רק אריאל אמרה בשקט שהיא מרגישה שסבא וסבתא כועסים עליה מפני שהיא לא מפחדת. הם אמרו לה שהיא לא מבינה את הסיכונים ולכן היא צריכה להקשיב למבוגרים.
ההרגשה שהילדות שלי צריכות לפחד כי אמרו להם הייתה מאד לא נעימה עבורי. אפשר לבקש זהירות אבל זו פשוט חוצפה לדרוש מהן פחד. הסברתי לאריאל שהיא ילדה חכמה מספיק כדי להבין מה מסוכן ומה מלחיץ. חשוב לא לקחת את רגשותיהם של סבא וסבתא יותר מדי ללב. הפחדים הם שלהם ואין צורך לחלוק את ההרגשה אלא רק להבין את הסיבות.
הגענו לבית של סבא בערך בשמונה והסברתי לבנות שיש להן 30 שניות להגיע למקום בטוח. עוד הבהרתי שריצה היסטרית על בלטות לקחה הרבה יותר נשמות מקסאמים.
פתאום התחילה האזעקה. סבא התחיל ישר לצעוק הוראות לכל כיוון מבלי לנסות להבין מה הוא אומר ומי בכלל מקשיב. סבתא בקריאות "וואי וואי וואי" ואיבוד נשימה קצר מצאה את דרכה לחדר. ואני אמרתי "עצור" בצורה מאוד אסרטיבית לשלוש הבנות אמרתי לאריאל להתחיל לספור מ-4 תוך שאני מדבר. בצורה רגועה אמרתי להן "אף פעם אל תפסיקו לחשוב", 5, "בגלל פחד. תסתכלו מסביב תבינו איפה" 6, "אתן ואז תתקדמו לאט למקום שאתן חושבות", 7, "שבטוח". 8,9, "תראו כמה זמן יש". 10,11. "זואי איפה הדרום?" 12,13. "אני לא יודעת". 14. "שם". 15. " עכשיו תלכו לאט". 16. "ובזהירות לחדר". 17.הגענו לחדר ב- 23, שמענו את היירוטים וחיכינו עד שיעברו חמש הדקות המטכליות. בכל זאת פעם ראשונה.
יצאנו מהחדר, לזואי הייו עם דמעות בעיניים, רפאל הייתה מבולבלת ואריאל נראתה מפוחדת. סבא וסבתא באו לעטוף בחיבוקים וקריאות בסגנון "מתוקות, נשמות, מסכנות" שכזה. נתתי להם את הזמן שלהם כי היה נראה שהם נזקקו לחיבוק יותר מהילדות. אבל רגשות כדרכן של רגשות רק ייצרו עוד יותר רגשות. רפאל עפה על ההזדמנות והבכי גבר עד שהפך להיסטריה, זואי נלחצה מרפאל ואריאל נראתה אבודה לא פחות. זה היה הקו האדום שלי.
אמרתי לסבא וסבתא להתרחק. לקחתי את הילדות למרפסת שם הן התיישבו ושאלתי אותן מה הפשר ההתנהגות שלהן? זואי אמרה שהרעש (של האזעקה) חזק מדי. הסכמתי איתה ואמרתי "אבל זה רק רעש, זה יכול לפגוע בך יותר מאשר הרגשה לא נעימה?", חשיבה קצרה והדמעות התחילו להתאייד.
רפאל אמרה שהיא התחילה לבכות כי זואי התחילה ואריאל אמרה שהיא קצת מפחדת אבל לא יודעת למה. אז נתתי להן דף וביקשתי שירשמו לי את כל הדברים הכיפיים שעשינו ב-24 השעות האחרונות מתחת לכותרת "דברים שנעימים לי": טסנו במטוס, אכלנו פיצה, שיחקנו בגן שעשועים, ראינו את סבא וסבתא וסבתא, יצאנו לקניות, קנינו משקפי שמש וכן הלאה. הרשימה הייתה פי ארבע מאורכה פה, כיוון שזואי לדוגמא זוכרת את כל בעלי בחיים שהיא פגשה באותו יום. וזה הרבה.
אחרי שהן סיימו ביקשתי מהן לרשום בדף נפרד תחת הכותרת "דברים שלא נעימים לי" את כל הדברים וההרגשות הלא נעימות של היום. ברשימה הכוללת היו: הנעליים הלא נוחות של אריאל, העובדה שרפי קשקשה בלי רשות בחוברת הצביעה של זואי, הצעקות של סבא, העובדה שסבתא לא הכינה מספיק קציצות והאזעקה.
המילים "הצעקות של סבא" היו טיפה מחוקות והאזעקה גם כן. כאשר שאלתי למה, הן אמרו שסבא תמיד צועק. ביקשתי מהן להסתכל על שתי הרשימות. הנעימה מילאה את כל הדף והלא נעימה מנתה ארבעה סעיפים. שאלתי אותן "אתן רוצות שכל הנעים בדף הזה יפסיק להיות נעים בגלל רעש לא נעים שמתריע על סיכוי למשהו מסוכן שיקרה?".
התשובה הייתה חד משמעית "לא". חיבוק קבוצתי גדול ואז אמרתי יש הבדל בין פחד ולחרדה. החיים מסביבנו מסוכנים. כבישים, נדנדות, ובעצם מהרגע שמתעוררים בבוקר צריכים להיזהר - שהמים לא חמים מדי, לחצות את הכביש בזהירות, לא לשחק ליד מכשירים מסוכנים וכו'.
בכל המקומות האלו אנחנו יכולים להיפצע ואפילו למות. אנחנו מפחדים. ולכן בנקודות האלו אנחנו נזהרים, אבל עדיין אנחנו מחייכים וצוחקים. אנחנו לא נותנים לפחד להחליט אלא ממירים את הפחד בזהירות. פחד זה בריא, הוא מחדד את הבן אדם וגורם לו למצוא פתרונות יצירתיים. לעומת זאת תסתכלו על חבר שלכן שאף פעם לא יכול לישון במקום אחר חוץ מהמיטה שלו כי הוא מפחד לעזוב את אמא שלו, תחשבו על כל מסיבות הפיג'מה שהוא הפסיד, זו חרדה. חרדה איננה בריאה כי היא משתקת, ואני ממש גאה בכן על הבחירות שלכן.
בבוקר קמנו, השמש זרחה על דשאים ירוקים ממרומי הקומה השביעית. ברחובות היה אפשר להרגיש ברוח מחיה של קיץ ישראלי. עשרות ילדים שיחקו בכדור ותופסת וקבוצה של הורים ושכנים שלא הכירו עד כה, כי בחיים בלי האזעקות יש הרבה פחות זמן, ישבו ודיברו.
הבנות ישבו להסתכל מהמרפסת על האנשים, "נמלים", שלמטה. יותר קרוב ל-60 איש שפשוט היו עסוקים בלחייך, והן סיכמו עם כוס השוקו ביד ש"ישראל זה הכי כיף". אני הייתי חייב להסכים.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם