חתרנים בלתי נלאים: לומדים לשחות בגיל 80
אסתר שבחיים לא הכניסה ראש למים, מרגלית שבבית הוריה לא היה בגד ים, יצחק שפעם הושלך לבריכה ועוד חברים מהדיור המוגן יצאו להרפתקה: ללמוד שחייה בגיל שמונים. עכשיו הם נהנים גם מהבריכה וגם מהצלחת הסרט התיעודי שנעשה עליהם
־ מה?
אתה יודע לשחות?
־ לשתות?
לשחות.
־ לשחות? לא, מאז שהאונייה טבעה אני פחדתי מהים“.
(שיחה דרך סקייפ בין יצחק לחברו הטוב יצחק, מתוך הסרט ‘ירושלמים לא יודעים לשחות‘).
כשרותם להמן הייתה בת שלוש, התחתנה בשעה טובה הדודה רותי. הוריה של רותם הלבישו את בתם במיטב המחלצות, ונסעו איתה מביתם שבשכונת רמות לאחד מגני האירועים במרכז. שם, בינות לשולחנות הערוכים ומזנוני הפסטלים, ניצב בגאון הגאדג‘ט האדריכלי של שנות ה־80: בריכה. נראה שכבר אז נתגלה זיק המשיכה של להמן למים, ועל תלתליה ומלמלותיה היא החליטה לקפוץ לתוכם.
ליד הבריכה, סיפרו לה שנים אחר כך, עמדו סבה וסבתה חסרי אונים. הם, כמו דור שלם של ירושלמים, לא ידעו לשחות. לבסוף שינס מותניים אחד הדודים וקפץ למים. כבר אז הפנימו ההורים שזו דרכה הצנועה של הפעוטה לבקש שיעורי שחייה.
עשור אחר כך, להמן כבר הפכה לשחיינית, הצטרפה ל‘ירושלים רבתי‘, אגודת שחייה ירושלמית, ותחת שרביטה כמדריכת שחייה עברו מאות תלמידים בבריכת ימק“א, אבל החלום שלה היה ללמד את סבא וסבתא.
“יש לי שתי סבתות וסבא, ואני מחוברת אליהם מאוד“, מספרת להמן. “ההורים שלי הם אנשי קריירה, והייתה תקופה שביליתי אצלם המון. הם לימדו אותי כל כך הרבה, וכשניסיתי לחפש מה אני יכולה לעשות למענם, חשבתי על משהו שאתרום מכישוריי, וזה ללמד אותם שחייה“.
אבל התלמידים הפוטנציאליים דחו אותה על הסף. או כמו שהסבירה הסבתא שושנה לובטקין בנימוק המשכנע - “בגיל שלי, לעשות ממני קוקו? יש גיל לכל דבר“. להמן החליטה שאם לא את הסבא והסבתא הפרטיים, היא תגאל את בני דורם מהנכות.
חדורת משימה היא תלתה שלטים ברחבי הבירה, קיבצה כמה בני גיל הזהב, הקימה נבחרת שחיינים - ותיעדה הכול. התוצאה: סרט דוקומנטרי בשם ‘ירושלמים לא יודעים לשחות‘, שהוא גם סרט הגמר של להמן בתום חמש שנים במסלול לקולנוע וטלוויזיה במכללת ספיר, וזיכה אותה במקום השני בתחרות הסרט הטוב של פסטיבל קולנוע דרום ובצל“ש בקטגוריית הצילום.
לאחרונה הוצג הסרט במסגרת ‘תרבות וקהילה‘, פרויקט קהילתי של הבנק הבינלאומי, שנועד לקדם יצירה פריפריאלית ולהעניק לה חשיפה בלב תל־אביב. האולם היה מלא מן הקצה אל המקצה בקהל. זה לצד זה ישבו תלמידותיה בנות העשרה של להמן לצד מבוגרים מאותגרי שחייה. בסרטה מתחקה להמן אחר חמישיית פרחי השחייה - כולם נושקים לשמונים (מי מלמעלה מי מלמטה), כולם מתגוררים בדיור המוגן ‘אחוזת הכרם‘, וכולם מטלפים את דרכם להגשמת היעד הנכסף: לשחות.
החברים נאלצים להתמודד עם הקשיים הפיזיים, פחדי העבר והטריטוריה הלא מוכרת. להמן מצדה מתמודדת עם הקשיים שלהם פלוס בונוס של מחרוזת שירי גדנ“ע שיצחק פוצח בה במהלך אחד השיעורים. היא נשאבת לתוך החיים האישיים של כל אחד מהם, ואי אפשר להתעלם ממערכת היחסים ההדדית שנרקמת בין הבמאית לחברי הנבחרת שהקימה.
בסרט רואים אותך תולה מודעות, אבל בינינו, איך הגעת אליהם?
“האמת היא שהשתדלתי שהסרט יהיה קרוב למציאות. מובן שביימתי, כי אי אפשר שלא לביים, אבל הרבה מזה אותנטי. אז כן, פרסמתי מודעות והייתה היענות, כי ציינתי שזה חינם אין כסף, אבל היה לי מאוד חשוב שחברי הקבוצה יהיו מקומיים ושהם ישדרו על אותו קו ירושלמי. חוץ מזה היה לי חשוב שיזכירו לי את סבא וסבתא ברמת החיבור שלי איתם, ובאמת לכל אורך התהליך דיברנו בגובה העיניים. מצד שני הייתה להם פתיחות ונכונות שלסבתות שלי לא הייתה בכלל“.
בואי נפתח את זה: מאיפה ההנחה ש“ירושלמים לא יודעים לשחות“?
“היום ירושלמים שוחים - יש בריכות, יש שיעורי שחייה - אבל כשחיינית תמיד נתקלתי בשאלות כמו ‘מה, את ירושלמית? איך את בכלל יודעת לשחות?‘. אני דור שלישי בירושלים, והסבים והסבתות משני הצדדים לא יודעים לשחות. קודם כול, כי לא היה איפה. הייתה בריכה אחת בעיר, וגם היא הייתה שנויה במחלוקת. כשהילדים שלהם גדלו כבר הייתה בריכה, אז הם לקחו את הדור הצעיר יותר והסתכלו עליו מבחוץ. הם אף פעם לא באמת נכנסו למים, רק טבלו את הרגליים“.
בעצם, למה זה כל כך חשוב? לא רוצים, שלא ישחו.
“אני חושבת שיש בשחייה משהו מאוד טוב לנפש. כשאתה שוחה אתה בעצם בממד אחר. אתה חושב קצת על הטכניקה אבל עולות כל מיני מחשבות לראש, ואתה מוציא הרבה אגרסיות. זה טיפול פסיכולוגי, וזה משחרר. אני חושבת שמשהו באופי הירושלמי קשור בזה שלא הייתה תרבות שחייה. אני מסתכלת על סבא וסבתא שלי - נורא שמרנים, מפחדים לנסות דברים חדשים, מפחדים לקפוץ למים, תרתי משמע“.
לא מכבר שבה להמן מבואנוס־איירס, שם השתתפה ב‘בפיסי‘, פסטיבל קולנוע בינלאומי שנמשך שבועיים ומוקדש כולו לסרטים עצמאיים. את כרטיס הכניסה קיבלה בעקבות ביקור של המנהל האמנותי של הפסטיבל ברצועה העולמית בפסטיבל קולנוע דרום. בגמר הצפייה הוא איתר את להמן בחוץ, והודיע לה חד־משמעית שהוא לוקח את הסרט איתו. שלוש פעמים הוצג ‘ירושלמים לא יודעים לשחות‘ בבואנוס־איירס, ולמרות השעות הביזאריות רשם הצלחה.
“אחת ההקרנות הייתה באחת בצהריים, במרחק של כמעט שעה נסיעה בתוך העיר“, מספרת להמן. “שאלתי את עצמי, מי יבוא למקום כזה ועוד באמצע היום? והנה, באו המון פנסיונרים וממש הזדהו עם התהליך שעוברים הגיבורים שלי. היה אפילו מישהו שרצה שיקרינו את הסרט בבית האבות שלו. בהקרנה אחרת, שהתקיימה בלילה, הגיעו חבר‘ה בגיל שלי, וזה ממש הפתיע אותי“.
אל הצילום הגיעה בשירות הצבאי. תחילה הוצבה בתפקיד מסוים ביחידה מובחרת בהנדסה קרבית, ותוך כדי תנועה גילתה את העולם הדוקומנטרי. “בצבא קורים כל מיני דברים, ואיכשהו התגלגלתי להיות צלמת. למעשה הייתי אחראית על כל נושא התיעוד, וככה התחלתי להבין שאני נמשכת לתיעוד המציאות“.
מאותה סיבה, במהלך הלימודים בספיר היא התחברה למרצים כמו רן טל (יוצר ‘ילדי השמש‘, הסרט הדוקומנטרי האלמותי על הקיבוצים) וענת זלצר (עורכת ובמאית של תוכניות וסדרות טלוויזיה תיעודיות, כמו ‘כביש 90‘ בשיתוף עם מודי בר־און). זלצר גם ליוותה אותה במהלך התואר. “היה בינינו חיבור טוב ובחרתי אותה כחונכת בסרט. היא מוכשרת מאוד והיה תענוג“, מספרת להמן.
היא ילידת רמות. מאז שהיא זוכרת את עצמה היא במים, בשלב מסוים אפילו הפכה ברעיון למסד את התחביב ואז נסוגה. “זה הופך למסגרת מאוד אינטנסיבית, שני אימונים כל יום“, מסבירה להמן. “שחייה היא ספורט מדהים, אבל יש בה המון בדידות, ולעשות את זה פעמיים ביום זה דבר תובעני וטובעני. אז לקראת גיל העשרה התחלתי לג‘עג‘ע, וברגע שהיו עוד גירויים כמו פעילות בצופים, הפסקתי. יצאתי מהמסגרת“.
את השחייה לא נטשה כליל: מגיל 17 היא מדריכה בימק“א ובבריכות נוספות. לפני הצבא עוד הספיקה ללמד קבוצה של נשים בנות 70, ו“היה מדהים. אני מתה על לימוד ילדים, אבל השיחה עם נשים מבוגרות שיש להן חוכמת חיים וסיפורים, היא יותר מעמיקה. מצד שני, יש להן פחדים אחרים“. את הגעגוע לחיבור הזה שִחזרה בסרט הגמר.
“למה אף פעם לא למדנו לשחות? לא הייתה בריכה בירושלים, ולימק“א לא יכולנו להיכנס“. “את הים ראיתי בכיתה ז‘. ביקשתי מאבא שלי שישלח אותי ללמוד בימק“א, אז הוא אמר ששם יש רק נוצרים ואין יהודים והוא לא מרשה“.(שתי הסבתות של רותם להמן מסבירות מדוע לא למדו שחייה)
אותה בריכה שנויה במחלוקת, האחת והיחידה באותן שנים בעיר הקודש, הייתה חלק מהמרכז האדריכלי המרשים שנוסד על ידי האגודה הבינלאומית Y.M.C.A (Young Men Christian Association), מתוך תקווה שאפתנית־משהו ליצור גשר תרבותי בין יהודים, נוצרים ומוסלמים.
בשנת 1926 הקימה אגודת ימק“א את המרכז עתיר הסמלים הרליגיוזיים, וביקשה למשוך אליו את אנשי שלוש הדתות. אלא שלא כולם השתכנעו בטיב כוונותיה. בחודש כסלו תרצ“ג פרסם גוף הקרוי ‘מרכז - הסתדרות בלתי תלויה של צעירים דתיים לאומיים בארץ ישראל, הוועדה למלחמה בחינוך הזר‘ אזהרה גלויה והוראה חד־משמעית לנוער העברי “לא לבקר בקלובים זרים, בייחוד בקלוב ‘הצעירים הנוצרים‘ אשר מטרתו לצוד ברשתו את מבחר בנינו ולהציל את כבוד ישראל מחרפה“.
לא בטוח שהמיסיונריות הסמויה היא שהפריעה לסבתה של להמן. כילדה קטנה הצטרפה לובטקין לארבעת אחיה בדרכם לאצטדיון הכדורגל של בית“ר ירושלים, ששכן בזמנו מערבית למבנה ימק“א, ומאחר שכדורגל לא היה כוס התה שלה, הלכה לחפש אחת כזו אצל האנגלים. היא הגיעה לחלון המשקיף לבריכת המשומדים, שם, מתברר, בילו מדי יום קצינים בריטים שלא ראו צורך בפריט לבוש מיותר כמו בגד ים. היא הציצה, נפגעה, ומאז נצמדה לספסלי האצטדיון משל הייתה חברת ‘לה פמיליה‘.
רק בשנת 1958 נולדה אחות קטנה (אבל גדולה) לימק“א: ‘בריכת ירושלים‘, בריכה אולימפית באורך של 50 מטר, שהייתה “הים הירושלמי“.
בריכת ירושלים היא המקום שבו לימדה להמן את החבורה שלה לשחות. הרבה מים זרמו שם למן אותו רגע שבו נכנסה החמישייה לרחבת הבריכה ושאלה בדאגה את השאלה המטאפורית “מה, את זורקת אותנו ישר למים?“, ועד לסיום המרגש (זהירות, ספוילר) שבו הם שוחים עם הנכדים, ואת האושר גם כובע הים לא מצליח להסתיר.
‘ירושלמים לא יודעים לשחות‘ הוא כאמור סיפור של דמויות: מרגלית בנבג‘י הנמרצת, שנמאס לה לקנא באחרות ששוחות בבריכה (“אני רואה שמנות, זקנות, שוחות!“); יצחק בן־יחזקאל, שהפעם האחרונה שפגש במי הבריכה מקרוב הייתה כשמורה חמדה לצון ודחפה אותו לפרפוריו. כדאי לציין שהוא היה אז המורה לספורט ולא אחד התלמידים; אסתר גולני, שלא הכניסה את הראש למים מעולם, חוץ מבמקלחת; ורדה עוזיאלי, שסתם “לא מתה על בריכות“; ושרה אגמון, הירושלמית המבוגרת בחבורה, והיחידה במשפחתה שלא שוחה (“זו ממש בושה“). החבריה העליזה לומדת הכול מבראשית - לשכב על המים, לעשות בועות ולגלות תלות היסטרית במצוף הגואל, נוכח פניהם ההמומות של מבקרי בריכת ירושלים.
לא פחדת שהסרט יגחיך אותם?
להמן: “מאוד פחדתי, ובגלל זה הקפדנו עדה אתגר ואני לערוך את הסרט בפינצטה. עוד קודם, בצילום, הקפדתי שלא יהיה פוקוס מיותר על ורידי רגליים או בכלל על הגוף. היה לי קשה כי אני נמצאת בתוך המים, מלמדת, ובאותו זמן גם מביימת וצריכה לסמוך על הצלמים שלי. שניהם, מוחמד אבו סלמה ופז אדרי היו מאוד קרובים וקשובים אליי בהיבט הזה.
יש בסרט חלקים שבהם הגבולות בין אסתטיקה קולנועית ליופי מתעמעמים. כלומר, גם אם מה שרואים בפריים לא יפה לכשעצמו, האסתטיקה הקולנועית מרשימה כל כך שהוא הופך לכזה. למשל, כשהם צפים על המים: זה עורר לפעמים קונוטציה של מוות וקרירות, ומצד שני היה לזה אפקט חזק. כמו שעיתונאי מוחק פיסקה ואז מוסיף, ושוב מוחק ושוב מוסיף, ככה אני נזהרתי במקומות האלה - גם בהנחיות שנתתי לצלם וגם בעריכה - לראות מה כן ומה לא, מה פוגע ומה מגחיך“.
“קל רגליים הנני, (כולם חוזרים ביחד:) הנני, הנני, מלוא תבל אשוטט לי (וביחד:) אשוטט לי, אשוטט לי, טוב לו כי אלך בדד (ביחד:) אלך בדד, אלך בדד, לגיבור עם המרחב (ביחד:) המרחב, המרחב“
(יצחק בפרץ נוסטלגי, חוזר לשיר גדנ“ע משנת 1937)
בסצנת הסיום, על רקע פרלוד מספר אחת של באך בביצוע של ורדה בצ‘לו והנכד בפסנתר, נראים החברים צולחים את הבריכה, כל אחד עם נכדיו הוא. “ורדה היא אישה מוכשרת בטירוף, חכמה כזאת, וכל הסיטואציה הייתה מרגשת“, אומרת להמן. “לאחד השיעורים שקיימנו המשפחה שלה הגיעה, והם כבר קראו לי לשמוע את הנגינה. היה רגע כזה מזוקק, משהו מדהים. החיבור שלה עם הנכד זה כמובן משהו שמאוד התיישר לתמה של הסרט“.
להמן ליוותה את חברי הנבחרת לא מעט מחוץ למים. היא ביקרה בדירות שלהם, שמעה את סיפור חייהם, והצטרפה אליהם לשיעור הציור או לברידג‘ גם כשהמצלמה כבתה. בלי לשים לב, היא קוראת להם “חבר‘ה“. על אחת השחייניות היא אומרת “הבחורה הזאת אדירה“, ועל אחרת “היא חתיכת דיווה הבחורה הזאת“, למרות שאובייקטיבית ניתן להסכים כי תקופת הבחרות קצת מאחוריהן.
נוצר קשר טוב בינך לבין החבר‘ה?
“כן, לגמרי. התחברתי אליהם בטירוף. כשהם היו צריכים באתי בלי קשר לצילומים, בשביל הביטחון. לפעמים היינו קובעים אחד על אחד. הם באמת עברו תהליך. שימח אותי שאצל חלק מהם, שאף פעם לא נכנסו לבריכה הזאת, היא הפכה לחלק מהלו“ז. הן מגניבות לאללה הנשים האלה, נוהגות, נוסעות, עושות שופינג. היום קשה קצת לשמור על קשר, אבל עבדתי כמעט שנתיים על הסרט הזה וביקרתי את החברים הרבה מאוד“.
מה את אומרת, הם ממשיכים לשחות?
“אני רוצה מאוד להאמין שכן... כן. בטוח שוחים“. כדי למצוא תשובה ארזתי פקלאות ונסעתי ל‘אחוזת הכרם‘ בשכונת בית־הכרם, לפגוש שתיים מחברות נבחרת השחייה. לתאם ראיון עם מרגלית (78) ואסתר (79) זו משימה כמעט בלתי אפשרית.
אסתר הודיעה שהיא טסה השבוע לאיים הקנריים - כי אלסקה, כרתים, סיציליה, הונגריה ורומניה פשוט לא הספיקו לה; ומרגלית בדיוק סיימה עם הברידג‘, ומחר בבוקר תתנייד לראיון ב‘קול ישראל‘ ולפגישה עם אייזק הספר בעיר הגדולה. הלובי הנוצץ לא הותיר ספק, אחוזה היא בהחלט תיאור הולם למבנה היוקרתי שנכנסתי אליו.
לא ימק“א, אבל מקום שקצינים בריטים (עם בגדים) היו מרגישים בו בבית. כבר במעלית מחייכת לעברי אסתר מתוך תמונה קבוצתית של נבחרת באולינג. על הכדור שלה מופיעה הספרה 2, כיאה לזוכת המקום השני. “אחת לשבועיים הנבחרת שלנו יוצאת למשחק בתלפיות, ואנחנו נהנים בצורה לא רגילה“, מספרת לי אסתר בדירתה, שם ממתינה גם מרגלית. “הייתה לנו אולימפיאדה כאן והגעתי למקום השני. בזמן המשחק אנחנו מתנהגים כמו ילדים קטנים, וזה, אני אומרת לך, תענוג“.
על הקיר שורת מדפים עמוסי מזכרות שליקטה מהעולם. כל חפץ היא זוכרת בדיוק מאיפה הגיע (“זה משחק הזיכרון שלי“). כשאני מתעניינת למה דווקא לקנריים, היא משיבה: “אני מנסה למצוא מקומות שטרם הייתי בהם. לא תמיד זה קל, אבל אחד הדברים שאני הכי אוהבת זה לטייל במקומות חדשים. את רואה? לא הבאתי מהבית שלי לא ספרים ולא תמונות, רק מזכרות“.
הראיון מתעכב כי אנחנו בוהות במגישים הנלהבים מדי של ערוץ הקניות. מתברר שאסתר, קליינטית מרוצה של סמארטפון ייעודי לגיל השלישי, חזרה לא מזמן מצילומים בנווה־אילן, שם מנתה בפני קהל הצרכנים את יתרונות המכשיר. והנה היא מופיעה על המסך: “קל ופשוט, מסך הפעלה עם כפתורים גדולים, אותיות גדולות, נגיעה ארוכה“. “אני חושבת שזו פעם ראשונה שאני רואה אותך עם ליפסטיק“, מרגלית מתרשמת. אחרי שהשידור מסתיים, וחברת הבית ריטה מתקשרת להחמיא על ההופעה (“כן, כן, הרבה ראו והתקשרו“), אנחנו מתפנות לדבר על שחייה.
“נולדתי בירושלים, גדלתי בירושלים, ומימיי לא הכנסתי ראש במים“, מספרת אסתר. “לא הייתה המודעות הזאת כמו היום. היום נדמה לי שזו חובה של בית ספר. בימינו זה לא היה. ומי יכול היה ללכת לימק“א? אנשים היו בדרך כלל מהמעמד הבינוני־נמוך ולא יכלו להרשות לעצמם שיעורים, אז לא למדנו. וכשהופיעה הנערה הנחמדה הזאת והציעה את זה, ועוד בחינם...“ “ומי קרא לה? אני“, קוטעת אותה מרגלית. “בקיצור“, ממשיכה אסתר, “אמרו בחינם, אז אמרתי יאללה. נהניתי מאוד מכל התהליך. רותם לימדה אותנו צעד אחר צעד, בסבלנות אינסופית. אני חושבת שבסרט היא הציגה יפה את הדברים. חשוב לי להגיד, ותרשמי, שהיא גם התייחסה לאנשים כיחידים, לא כקבוצה שבאה ללמוד. היא שוחחה איתנו, ואני חושבת שזה אחד הדברים הגדולים בסרט - שרואים מה זה אנשים מבוגרים. הרבה אנשים לא יודעים שלהיות בדיור מוגן זה דבר נהדר, כולם חושבים שזה בית אבות כמו שהיה פעם, אבל זה לא אותו דבר. זה פתרון טוב לאנשים, בייחוד בודדים“.
איך היו היחסים בין חברי הקבוצה?
“מצוינים. יצחק הוא טיפוס מאוד נחמד ומיוחד, והוא היה מנהל בית ספר, אז הוא יודע לנהל חיי חברה. אני חושבת שהוא היה יותר מתקדם, אנחנו התחלנו מאפס“.
הדלת נפתחת ואמיר, הבן של אסתר, נכנס. הוא כבר קיבל עדכונים על ההופעה הטלוויזיונית בערוץ הקניות: “אמא, פתחת בקריירה חדשה?“. אני שואלת אותו האם כילד למד לשחות. “אמא לא ידעה לשחות, אבל אותנו היא שלחה לשיעורי שחייה. גם אבא לא ידע לשחות“, מספר הבן. “הוא ידע, רק עם הראש למעלה“, מעמידה אותו אמו על טעותו.
היום את שוחה?
“אני פעם בשבוע הולכת לבריכה. יש לי כל יום שיעור ספורט וזה נכנס ללוח הזמנים. אני עושה שמונה בריכות, אבל אני עושה רק גב עם מצוף הבננה, לא לוקחת צ‘אנס“. “אני הולכת שלוש־ארבע פעמים בשבוע, והיום אפילו לא החזקתי, זה נהדר“, אומרת מרגלית. “האמת שמה שמושך אותי זה הסאונה שאחרי (צוחקת ואז מרצינה). יכול להיות שאכזבתי את רותם, כי אני עדיין מחזיקה במעקה. אבל כך או כך יש בזה שחרור. במים אין שום דבר, רק אני ועצמי והמים“.
אסתר: “אני מסכימה איתה. כשאני נכנסת למים ומתחילה לשחות על הגב, זה באמת משחרר לגמרי, מרגיע“. מרגלית: “אני נולדתי בלבנון. בביירות היה חוף ים, אבל אנחנו בתור משפחה מסורתית לא למדנו לשחות. לא היה בגד ים בבית. בנות שהלכו לשחות, זה לא נראה כל כך טוב. בשלב מסוים אחותי נסעה לאנגליה, היה לה שידוך, ואני באתי גם ושם היה חופש. אחרי שנתיים עליתי לארץ באונייה קטנה. כשאני הגעתי פתחו את הבריכה הגדולה, ואת זה אני לא אשכח. הייתה הפגנה ועד עכשיו אני זוכרת את הים השחור ברחוב יפו, כמו בלוויה של הרב יוסף“.
להמן לקחה איתה את השתיים להקרנה החגיגית בשדרות במסגרת ‘קולנוע דרום‘, פסטיבל מבית מדרשה של המכללה האקדמית ספיר, שהחל כבמה צנועה לסרטי סטודנטים והפך לשם דבר בעולם הקולנוע ולחגיגה דרומית רבתי. מרגלית בחרה לעצמה שמלה חגיגית, אסתר העדיפה מכנסיים וז‘קט וויתרה על הליפסטיק. יחד הן הסתובבו כטווסיות.
התהילה, יש לומר, תפסה אותן די מוכנות. “זאת הייתה פרמיירה משהו־משהו“, אומרת מרגלית. “אני שאלתי איפה הפרס עוד לפני שזכינו. ממש נהניתי. באתי עם בגד ערב, התכוננתי נפשית“. אסתר: “קיבלו אותנו כמו שחקניות אמיתיות, מה־זה מחאו כפיים. אמרתי להם: אנחנו לא שחקניות. לא חשבתי שיקבלו אותנו בכזאת הערצה. הלכנו לאורנה, שהיא ראש מחלקת הדיירים כאן, אמרנו לה ‘חזרנו מהאוסקר‘ והבאנו לה את הדיסק. היא מה־זה נהנתה ממנו“.
אז איך אתן מסמכות את התהליך?
אסתר: “כשרותם לקחה אותנו לבריכת ירושלים, אמרתי לה: לכאן את רוצה להביא אותנו? זה עמוק פה! אצלנו באחוזה זה מטר עשרים. אבל היא הכניסה אותנו למים העמוקים, ואני עשיתי ‘אופניים‘ במים והרגשתי שאני יכולה. זה היה ניסיון מאוד מאוד מוצלח. אני גם כתבתי לעיתון שלנו, ‘כרם‘, שעל אף גילנו יכולנו לעשות את הדבר הזה, תודות לרותם“. מרגלית: “אני חושבת שהקורס של רותם היה הצלחה חסרת תקדים. אני חיכיתי ליום הזה. ארזתי תיק והתרגשתי כל פעם מחדש. יש גיל מסוים, והיא תפסה אותנו בגיל הזה. אם עכשיו היא הייתה באה, אני לא יודעת אם זה היה אפשרי. יצא בדיוק בזמן הנכון ובמקום הנכון“.
מה אפשר לעשות כדי שגם אחרים ישחו בעקבותיכן?
“צריך להציג את הסרט בערוץ הראשון“, אומרת אסתר. “יש שם סרטי סטודנטים ואני מאוד ממליצה שזה יהיה שם. כמו הפלאפון הזה שמיועד לגיל השלישי, שתהיה גם מודעות לשחייה בגיל השלישי“. מרגלית דווקא מפקפקת. “אני לא יודעת כמה ירוצו לשם, אני לא בטוחה שזה כל כך ילך. אני אשאל את רותם אם היא עושה עוד קבוצה. אבל תדעי לך, אנחנו את הקורס הזה קיבלנו על מגש של כסף. מי שלא בא, הפסיד“.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם