שתיים הן ולא דומות: בירה כבדה או קלילה?
המבקר החליט לפתוח את הקיץ עם שתי בירות שונות בתכלית זו מזו. על אחת הוא עף, לשנייה הוא עוד צריך להתרגל
ראשונה לעלות ולבוא הייתה העוג העונתית והנהדרת, שצצה לנו לתקופה מוגבלת בבקבוק גדול ונאה היישר ממבשלות הגולן המוכרות לנו מהבזלת הנעימה. מה שכל כך מסקרן בעוג, הוא שטעמנו ממנה גם בניצני האביב דאשתקד והטעם היה מעט שונה. ככה זה עם בירות עונתיות. אין הרבה כאלו בישראל, בטח שלא תוצרת הארץ, וכשמוצאים אחת כזאת ומגלים שהיא נהדרת מדובר בהזדמנות לחגיגה.
הדבר הראשון שתפס את העין שלנו הוא העיצוב: העוג אלון, לאגר חזק (8.5% אלכוהול, לא משחק) הוא משקה שמיוצר בתהליך של תסיסה ויישון חלקיים בחביות עץ אלון צרפתי ואמריקאי. הבקבוק בגודל של 750 מ"ל, מה שמזכיר יין יפה. התוצאה היא משקה מריר–מריר ועמוק שיושב בפה ותופס אותו יופי, ובקבוק שהציב רף גבוה לשתי הבירות שהגיעו אחריו עם התלהבות קולקטיבית מצד השותים. רף קצת לא הוגן, אם תרצו.
אחריה נשלפה המילר, שיש המגדירים אותה כאחת מהנפוצות בעולם. בעשורים האחרונים מילר מתכתבת עם שלושת המקומות הראשונים בדירוג המכירות בארצות הברית, ויש לה כמה וכמה סימני היכר, אבל אנחנו נמנה רק שניים כי אתם מחזיקים ביד עיתון ולא גוללים עמוד באינטרנט: קודם כל מדובר בבקבוק שקוף כמעט לגמרי — לא עניין טריוויאלי כלל וכלל.
מתברר שהרבה שותים לא מודעים לעובדה שרוב בקבוקי הבירות מיוצרים בצבע כהה מכיוון שהאור לא עושה טוב לכשות וגם ללתת ולשאר מרכיבי הבירה.
ובנוגע לטעם? זה כבר סיפור אחר. לא מעט מהאמריקאים אוהבים את הבירות הקייציות שלהם כשהן קלות, לעתים אפילו קלות מאוד. ברומייסטר ישראלי שנשאר בעילום שם ציין שלסטטיסטיקה הזאת עוזרות גם לא מעט אמריקאיות ששותות בכמויות לא הרבה יותר נמוכות בארץ האפשרויות וכו'.
גם בארץ יש כאלו שאוהבים את הסגנון הזה, אלא שבישראל האוריינטציה בכל הנוגע לבירות היא אירופאית בעיקר. משמע: הישראלי מעדיף את הבירות שלו כבדות יחסית, מעוננות. אחרי העוג, המילר הייתה קלילה מאוד, עדינה מאוד, וסביר להניח שהייתה מורגשת הרבה יותר אחרי עוד כמה בקבוקים. נו, הקיץ עוד ארוך.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם