מה חשב המבקר על מסעדת רושפלד הכשרה?
המדור הלך לרושפלד, המסעדה הכשרה הכי טובה בארץ - כן, זו של השופט הכל־יודע ממאסטר שף וחזר ברגשות מעורבים, למרות שהיה מצוין
כשחזרתי בתשובה הבנתי שאני נפרד לבלי שוב מהחוויה הזו. מלאכול במסעדות רציניות עם אוכל רציני. נכון, אני ממש נהנה מטשולנט עם קישקע בחמישי בלילה בבני־ברק או מקוסקוס עם מפרום בשוק בנתניה. אבל זה לא זה.
אז לפני שבע שנים בערך, כשחזרתי לכתוב על אוכל, החלטתי שהגישה שלי תהיה 'אסור להשוות'. אני לא משווה את מסעדות השף המקומיות למה שהכרתי בעבר. זה פשוט לא הוגן. נכון, תחום האוכל מאוד התקדם בארץ. וגם האוכל הכשר זז קדימה. אבל המרחק עדיין עצום. עד כמה? לא פחות מהמרחק בין ריאל מדריד למכבי תל־אביב או מהמרחק בין ניל יאנג לקרן פלס. או לציפי לבני. קפיש? סבבה.
אז מה נזכרתי בזה פתאום? למה אני מעסיק אתכם בתסכולים הקטנים שלי ולא ממשיך לשעשע אתכם? כי השבוע המדור היה במסעדת הרברט סמואל הכשרה, המסעדה של יונתן רושפלד. כל מי שראה פרק או שניים של מאסטר שף יכול היה לשים לב שרושפלד יודע על מה הוא מדבר. כל מי שמכיר את הרזומה שלו יודע שהוא היה שם.
יש הרבה שפים בארץ שבילו חודש וחצי בסוף המטבח של מסעדות חשובות בצרפת, וזה הספיק להם כדי לחזור לפה ולפתוח מסעדה. רושפלד לא עשה קיצורי דרך. הוא עבד ארבע שנים במסעדות של שניים ושלושה כוכבים. ועכשיו, אחרי יותר מעשור של מסעדנות בארץ הוא מגיע לעולם הכשר.
עוד לפני שהגעתי למסעדה היה לי ברור שזו חייבת להיות המסעדה הכשרה הכי טובה בארץ. לפני שאני אכנס לפרטים אני כבר אומר שצדקתי. רושפלד הכשרה היא כרגע בראש טבלת המסעדות הכשרות. אז למה יצאתי מהארוחה ברגשות מעורבים? אני שמח ששאלתם.
בגדול, אני אגיד את זה ככה: רושפלד היא מסעדה רצינית. ודווקא בגלל זה היא נותנת לי לגיטימציה להיות יותר ביקורתי מהרגיל. כמו התלמיד הכי טוב בכיתה שמקבל הכי הרבה הערות. הגעתי למקום בצהריים. כשאני אומר המקום (ואני לא מדבר על רבש"ע) אני מדבר על מלון ה'ריץ קרלטון' בהרצליה פיתוח. לא לחינם הלך הזרזיר אצל העורב. רגע, הדימוי היה ברור? כי אני לא הזרזיר בסיפור. הבחירה למקם את המסעדה בריץ קרלטון נראית נכונה להפליא.
כשנכנסתי עם המיצובישי לנסר שלי לשביל שבפתח המלון, השומר פתח עבורי את הדלת, לקח את המפתחות כדי להחנות את הרכב, והכי מקצועי - הצליח להסתיר את מה שהוא חושב על מי שלכלך את המרחב הסטרילי עם רכב שאינו ב־מ־וו. לארוחה התלווה י'. דמות חדשה במדור. י' הוא איש עסקים. בין השאר בעסקי התיירות. יש לו כיפה שחורה ומוח חריף. בקיצור, יהודי. והוא בעניין של אוכל. מה שמזכיר לי את ארוחת הצהריים הראשונה שלי אצל אלן פסארד ברובע ה־7 בפריז. החברה שהלכה איתי לשם הייתה באמצע דיאטה נצחית והתעקשה להזמין סלט ותו לא. הבושה. כמו ללכת לטיש ולהתעקש לאכול עם מזלג. כמו לנסוע להודו ולהתעקש לישון במלונות יוקרה. כמו להיות חבר קדימה ולהתעקש לא לגנוב. מה הטעם? את הלקח שלי למדתי, ומאז אני מסרב ללכת למסעדות עם אנשים נטולי סדרי עדיפויות. אז ל־י' יש סדר עדיפויות מובהק.
לפני שהזמנתי מקום ביררתי וגיליתי לשמחתי שלמסעדה יש עסקית צהריים ב־88 ש"ח. נפלא. אז נכון שמבקר מסעדות רציני אמור להגיע בערב ולבחור מנות מהתפריט המלא, אבל כל עוד אתם מעדיפים לקרוא את המדור אצל השכנים/הורים/חברים במקום לעשות מנוי (כן, א' מאזור הדרום, אני מדבר עליך) אני נאלץ לצמצם הוצאות. תתמודדו. האווירה במקום קוסמופוליטית. היה לי נדמה שלחלק מהמלצרים עברית היא שפה שנייה. העיצוב נקי, בהיר ויפה. מה שקצת הפתיע אותנו הייתה העובדה שהשולחנות היו ללא מפות. הבלגנו. התפריטים הגיעו.
אז התפריטים הגיעו. קבלו הצצה: בראשונות יש מנות מעניינות כמו 'טרטר סלמון, טמאגו, הבנרו, כמהין ושומשום שחור' או 'אינוולטיני חציל עם אטריות סומן' אבל גם דברים קלאסיים יותר כמו סינטה רוסביף עם איולי שום או מרק ארטישוק ירושלמי עם ערמונים. גם בעיקריות החלוקה נשמרת. 'בורי צלוי בציר ירקות כתומים' וסלמון עם 'גלייז' קשיו אדומים ואפונת שלג באגף היצירתי, ו'ניוקי מלא פטריות וערמונים' או 'שיפוד פילה בקר עם קרם גזר כתום ותפוחי אדמה ראט' באגף השמרני.
התייעצות קצרה ביני לבין י' הביאה להחלטה דרמטית: י' הודיע שמבחינתו תפריט הצהריים הוא רק המלצה, אז הלכנו על מסלול מפוצל. ראשונות מהעסקית ועיקריות מגן עדן. לקחנו סלט ברווז ברביקיו קנטונזי וסלט עגבניות 'הרברט סמואל' לראשונות, ולוקוס ופילה בקר לעיקריות. המלצר לקח את ההזמנה, והביא לנו את תפריט היינות. י' אמר לי לבחור. אז בחרתי. שני יינות של יקב הרי גליל, מהיקבים האהובים עליי. ויונייה מהלבנים ויראון מהאדומים. שניהם היו תענוג.
עוד לפני שהראשונות הגיעו, קיבלנו לשולחן פרוסות של לחם אגוזים טוב, ולחמניות עם בצל מצוינות ואיתן שמן זית עם שום קונפי וזיתים. התחלה ראויה. עד שהאוכל מגיע, דיברנו קצת על תיירות ועל ישראלים. י' לימד אותי כלל חשוב. כשאתה לוקח קבוצת ישראלים לחו"ל אתה חייב להתיש אותם. לא משנה כמה מדהים ואטרקטיבי הסיור שבנית, אם הם חזרו למלון על שתי רגליים לפני 11 בלילה הם יהיו מאוכזבים. מתברר שאני היחיד שחושב שנסיעה לחו"ל היא סוג של חופש ושנופש פעיל זה אוקסימורון. כל יום לומדים משהו.
שני הסלטים הגיעו. נתחיל עם סלט הברווז הקנטונזי. הוא היה בסדר. סביר. חף מפגמים, אבל לא משהו שחייב להופיע בתפריט. וזה עוד זהב לעומת סלט העגבניות. סלט העגבניות הזה הוא סלט הדגל של רושפלד הלא כשרה. הוא עשוי משישה סוגים של עגבניות (שרי, שרי צהוב, שרי מנומר, תמר וכו') שמגיעים במצבי צבירה שונים ונקצצים במקום. במקור הוא מוגש עם גבינת טולום, גבינת כבשים תורכית בסגנון פטה. מטעמי כשרות הוא מוגש כאן עם ביצה קשה מגורדת. ובכן, סלט העגבניות היה גרוע. וזו מנת דגל. הוא היה מימי, לא מעניין. מקושקש. סתם.
היין עזר לנו להתאושש מהרגע הקשה, ואז הגיעו העיקריות. והן היו הכי נפלאות שאפשר. הלוקוס היה מושלם. גם איכות חומר הגלם הנדירה, גם הטיפול המדויק וגם המעטפת - ג'ינג'ר, למון גראס, כורכום טרי ועגבניות. והכול חד, ומדויק. כמו תזמורת שכל כלי יודע את תפקידו ואף כלי לא מסתיר את חברו.גם מנת הבשר הייתה מהמוצדקות (אלא אם כן אתם בקטע של למנגל חתולים כדי למנוע מאנשים למנגל עופות). נתחים קטנים ויפים של פילה בקר רך ועצל, עשויים מדיום, ואיתם תפוחי אדמה ראט עם המרקם האגוזי הנהדר ועצם מלאה במח נמס הכי טעים שיש. אלה מנות ששווה לחזור בשבילן. אלה מנות שמצדיקות את המחיר. אלה מנות שממקמות את רושפלד במקום ראשון.
לקינוח הזמנו קראנצ' שוקולד וסורבה. הקראנצ' שוקולד מריר הגיע עם פס קרמל והיה טוב מאוד. גלידת הקוקוס שלצדו הייתה מיותרת. הסורבה מגיע בשני טעמים -פירות יער נחמד ומנגו מצוין. יש כאן כלל שחשוב לזכור: אם אתה אוכל במסעדה בשרית והקינוח הוא גלידה בצבע לבן – אל תאכל אותו. לא לשכוח. רק צבעוני. אדום כן, צהוב כן, לבן לא.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם