בטבור הארץ: תצפית מכנסייה ומוזיאון מרציפן
להר תבור, הגבוה ביותר בסביבתו, יש היסטוריה מפוארת וחשיבות במסורת היהודית, הנוצרית והמוסלמית. מתחתינו נמתחו עמק יזרעאל, עפולה והגלבוע, אה ולא פחות חשוב, מטעמי מרציפן בכפר למרגלותיו
במקרה הזה זכורני שמהקבר קפצתי ישר אל מנורת האולטרה סגול, הבזקים עפו באוויר, זכוכיות כיבדו היטב את הקהל, ואף מורה לא יכלה לטעון אחר כך שלא מילאתי את תפקידי על הצד הטוב ביותר. "אני חושבת שכדאי לנתב את המרץ שלך לצדדים טובים ומועילים", אמרה המורה כשהעניקה לי את תפקיד הר סיני. אני הסכמתי, כי מי האידיוט שיסרב להיות הר ביישן, נמוך, שפל ועניו? בזמן ההצגה, עת מילאו הורים חסרי סבלנות נוסח שנות ה־80 את האולם, התברר לי שמדובר בחוויה סיוטית. בכל פעם כשהתבור והחרמון הלכו מכות (במלעיל) היה עליי לעפעף בצד בארשת שקטה ונבוכה, ולהשפיל את מבטי.
במערכה הבאה, כשכבר לא יכולתי לשאת עוד את העפעופים, התפרצתי מתוך מעטה הקרטון שלי וצרחתי את התפקיד שלי: "אני, הר סיני, מודיע לכם שאם לא תשתקו - עוד היום תינתן עליי התורה". תבור וחרמון נכנסו להלם, הקהל מחא כפיים, כי תכל'ס הוא רצה כבר בייגלה והביתה, והמורה מאז לא נתנה לי שום תפקיד בהצגות, אפילו שלדעתי הייתי בהחלט הר סיני מועיל.
התחלנו בכנסיית ההשתנות הפרנציסקנית. ראשית, לא החמצנו תצפית ממרפסת הכנסייה: מולנו נמתחו עמק יזרעאל, עפולה, הגלבוע וגבעת־המורה הזדקפו מולנו היטב. אחר כך חזרנו לכנסייה. זו נבנתה בשנות ה־20, לפי תכנונם של האדריכלים המפורסמים לבית ברלוצי. נציין כי המבנה החדש הוקם על יסודות בניין עתיק יותר שנמצא כאן מן התקופה הביזנטית. באפסיס (שפירושו קשת ביוונית) של הכנסייה נמצא פסיפס המתאר את סיפור ההשתנות.
מהכנסייה היפה המשכנו לשער הרוחות, באב אל־הווא, שחזור לשער צלבני, ומשם יצאנו לשביל המסומן בשביל ישראל. פגשנו שם את החברים הרגילים: החרוב, אלון התבור שקרוי כך על שם ההר שבו היינו מצויים, אלת המסטיק, אורן ירושלים ועוד ועוד. ציפינו לפגוש כרכומים, סתוונית ודודאים, כי הרי זו תקופת האביב, מין עונה מוזרה שנפתחת פחות או יותר באזור פסח ושולחת אלינו קרני שמש של לא פחות מ־40 מעלות.
מזג האוויר לא התחשב בתקופה ובמדריך הבוטני שבידינו, ואנו המשכנו בשביל היורד לכפר הבדווי שיבלי, המונה כ־6,000 תושבים. בכפר יש חדר ובו תערוכה המציגה לבוש בדווי וכמובן מאהל לאירוח פלוס ברכת שייח' חביב. אחר כך המשכנו למוזיאון המרציפן, שהרי יש גבול לכמות האנרגיה שאפשר לשחרר בלי למלא מחדש.
על כל זה חשבתי כשטיפסתי על הר תבור. הוא נראה מעוגל באופן מושלם ובכלל לא עצבני. מושלמותו נבעה, ללא ספק, מהמהפך הגיאולוגי שעבר. למעשה נוצר כהורסט - גוש מורם בין שני קווי העתק, ולגיאולוגים הפתרונים. תבורנו הוא ההר הגבוה ביותר בסביבה, ומתנשא לגובה של לא פחות מ־562 מטרים מעל פני הים. בתקופת המקרא הוא שימש כגבול הנחלות של זבולון (ממערב), נפתלי (מצפון), ויששכר (מדרום).
כמו כן תפקד כנקודת הכינוס של צבא דבורה וברק בן אבינועם, הידועים בדיאלוג המקסים ביותר בתנ"ך: "הלוך אלך עמך, אפס....". מעניין לציין שמקור השם תבור נגזר כמובן מהמקרא, אך יש הטוענים שבזכות מראהו הטבורי הוא זכה בו. ביוונית, אגב, הוא קרוי איתבוריון. לאחר שעלינו אל ההר, פנינו אל מבנה הכנסייה המרשים שמנציח את נס ההשתנות, אחד האירועים המכוננים ביותר בנצרות. על פי המסורת הנוצרית, ישו ושלושת תלמידיו עלו ההרה ושם השתנה המושיע לנגד עיניהם: פניו קרנו וכל דמותו זהרה בפניהם. וכדי שלא להיוותר בנס הזה לבד, אל החיזיון הצטרפו גם אליהו ומשה, המסמלים זה את הנבואה וזה את התורה. את האירוע הנציחו בבניית כנסיות בהר.
התחלנו בכנסיית ההשתנות הפרנציסקנית. ראשית, לא החמצנו תצפית ממרפסת הכנסייה: מולנו נמתחו עמק יזרעאל, עפולה, הגלבוע וגבעת־המורה הזדקפו מולנו היטב. אחר כך חזרנו לכנסייה. זו נבנתה בשנות ה־20, לפי תכנונם של האדריכלים המפורסמים לבית ברלוצי. נציין כי המבנה החדש הוקם על יסודות בניין עתיק יותר שנמצא כאן מן התקופה הביזנטית. באפסיס (שפירושו קשת ביוונית) של הכנסייה נמצא פסיפס המתאר את סיפור ההשתנות.
מהכנסייה היפה המשכנו לשער הרוחות, באב אל־הווא, שחזור לשער צלבני, ומשם יצאנו לשביל המסומן בשביל ישראל.
מזג האוויר לא התחשב בתקופה ובמדריך הבוטני שבידינו, ואנו המשכנו בשביל היורד לכפר הבדווי שיבלי, המונה כ־6,000 תושבים. בכפר יש חדר ובו תערוכה המציגה לבוש בדווי וכמובן מאהל לאירוח פלוס ברכת שייח' חביב. אחר כך המשכנו למוזיאון המרציפן, שהרי יש גבול לכמות האנרגיה שאפשר לשחרר בלי למלא מחדש.
במרחק נגיעה: מוזיאון המרציפן בכפר תבור
נכון שרוקחים מהם רעל שלא ברא השטן, אבל תראו איזה יופי של מרציפן אפשר לעשות משקדים. ללכת במוזיאון, להתנסות בהכנת מרציפן, לשמוע על תולדות המרציפן ולהתאפק לא לנגוס בראש של שמעון פרס.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם