עגנון והשואה: מדוע עגנון כמעט ולא עסק בשואה?
הקריאה במכלול סיפוריו של עגנון יוצרת לעתים את התחושה כי החורבן שבא בעקבות שתי מלחמות העולם קשור באופן היסטורי, סמלי, או מיסטי, בחורבנה של ירושלים
עגנון ורעייתו אסתר צילום: באדיבות ארכיון בית עגנון בירושלים
ייתכן כי בגלל אופייה המיוחד של השואה, בחר עגנון שלא לכתוב עליה במישרין אלא בעקיפין. הוכחה לכך עולה מן הסיפור "האדונית והרוכל". סיפור זה נדפס לראשונה בקובץ "בסער", שיצא ב-1943, בעריכתו של המשורר יעקב פיכמן. בקובץ זה נתבקשו סופרים ואנשי רוח להגיב על אירועי השעה: הידיעות שהגיעו ליישוב בארץ אודות רצח היהודים באירופה. האכסניה הספרותית מעידה אפוא על קשר ישיר לנושא השואה, אולם עגנון בחר דווקא בסיפור אלגורי, שהקשר בינו ובין השואה איננו גלוי לעין.
גיבור הסיפור הוא רוכל יהודי המוצא מחסה בביתה של אדונית נוכריה, שאליה הוא מתקרב, על שולחנה הוא אוכל ובמיטתו של בעלה הוא ישן. הרוכל, ששמו יוסף, זונח את המצוות, וזאת בניגוד ליוסף המקראי, שלא שינה את שמו וזהותו. האדונית, המזכירה את אשת פוטיפר שניסתה לפתות את יוסף, נושאת את השם הליני, המסמל את התרבות ההלניסטית. עלילת הסיפור מתארת את ניסיונה של האישה 'הערפדית', לרצוח את הרוכל היהודי, כשם שרצחה וטרפה את בעליה הקודמים.
עלילת הסיפור משקפת את תהליך ההתבוללות של היהודים בקרב הגויים. נראה בעיניי כי הבחירה של עגנון להתייחס לשואה דווקא בסגנון ספרותי המזכיר את סיפורי האחים גרים, כדוגמת 'הנזל וגרטל', איננה מקרית. דווקא באמצעות סיפור פנטזיה, שאווירתו רוויה אימה ומסתורין, מנסה עגנון לתאר את המציאות ההזויה של השואה, שקשה לבטאה במילים. עגנון חש כנראה כי רק סיפור בלָהה יוכל לתת ביטוי למציאות הבלתי מתקבלת על הדעת, של 'הפלנטה האחרת'.
חיבור נוסף של עגנון הנקשר לנושא השואה הוא הרומן עב הכרס "אורח נטה ללון", הנחשב לפסגת יצירתו של עגנון. הרומן מבוסס על ביקורו בבוצ'אץ בשנת 1930, ופורש את חוויותיו של הגיבור, בן דמותו של הסופר, הבא מארץ ישראל לביקור במחוזות ילדותו, ורואה את החורבן הגדול של יהדות פולין לאחר מלחמת העולם הראשונה: פליטים ובעלי מום משוטטים בעיירה שנהרסה, ואלו ששרדו חיים בעוני ובייסורים ומבכים את מתיהם. הצעירים שנותרו התרחקו ממסורת אבותיהם ובתי המדרש שהיו הומים נתרוקנו.
לכאורה אין כל קשר בין הרומן הזה ובין השואה, שהרי הוא נכתב כתגובה על חורבן יהודי אירופה במלחמת העולם הראשונה. ובכל זאת, יש הרואים בו רומן שניבא את שואת יהודי אירופה. הרומן פורסם בספטמבר 1939, זמן קצר לאחר כיבוש פולין בתחילתה של מלחמת העולם השנייה. ייתכן כי גם עגנון עצמו ראה בו בדיעבד מעין תגובה לחורבן יהדות אירופה בשואה.
הקריאה במכלול סיפוריו של עגנון יוצרת לעתים את התחושה כי החורבן שבא בעקבות שתי מלחמות העולם קשור באופן היסטורי, סמלי, או מיסטי, בחורבנה של ירושלים. ברוח זו ניתן לפרש את הסצנה המתוארת בסיפור "הסימן", שהוזכר לעיל: המספר, המבכה את גורלם של בני עירו שנספו בשואה, קורא את הפיוט "שְׁבִיָּה עֲנִיָּה", מאת ר' שלמה אבן גבירול, העוסק בגלותו ובחורבנו של עם ישראל, ומשוחח עם מחברו, היוצא מבין דלתות ארון הקודש ומתגלה אליו.
הכותבת הינה מרצה לספרות במכללות אפרתה והרצוג
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם