אנשי הפח: יצאנו לעבוד במוסך הכי אמיתי בנתניה
בעידן הליסינג והפחחיות המצוחצחות, במוסך הנתנייתי ”פחחות אפרים“ עדיין מאמינים בעבודת כפיים מקצועית - ומדברים על החיים שעומדים מאחורי הטמבונים השבורים
כשבמערכת "מוצש" רמזו שעליי להשתתף כשווה בין שווים בפרויקט "מה העבודה הזאת לכם" ולהתנתק ליום אחד מהמקלדת לטובת עבודת כפיים, היה לי ברור שאלך למוסך. הרי כל אחד צריך חבר אחד רופא, אחד אופה ושלישי מוסכניק. אז מה אם אין לי אוטו ונכשלתי בטסט הראשון אחרי 60 ומשהו שיעורים, רק בגלל שעברתי באין כניסה. הכלל מחייב, ואתו גם האחריות. ואם כבר חבר מוסכניק אז אחד מקצוען. ואם כבר מקצוען, אז הטוב ביותר בתחומו. וכך הלכתי לי בשרב הראשון של האביב לאזור התעשייה הישן בנתניה, אל רחוב האורג ואל מוסך "פחחות אפרים".
בכניסה למקום לא ממתין לך מיזוג אוויר או שיש וקרמיקה. פינת הקפה מסתכמת בקומקום חשמלי וקפה שחור של עלית, שנותר פתוח משעות הבוקר המוקדמות. בשעה שבע לפנות ֹבוקר משחררים את המנעול ופותחים את דלתות הברזל לעוד יום של עבודה בפחחות ובצבע. יום–יום, ראשון עד שישי, שבע בבוקר עד חמש אחר הצהריים או עד גמר העבודה (המאוחר מביניהם). אפרים וונגר מחכה לי בכניסה עם קפה שחור ומכנסי ב' של מילואימניקים. הוא כאן כבר משנת 1986, אבל אני העיתונאי הראשון שמעז להיכנס אל האימפריה, חלקת האלוהים הקטנה שלו, שאותה הוא מנהל יחד עם אחיו אליעזר (אתם תקראו לו לייזר) והאחיין אברם (להלן "החבר"). בשעה שבע בבוקר לא ניכרים על פניהם סימני עייפות ונראה שגם כשאתה כבר בגיל 60 ועדיין לא רואה את הפנסיה באופק, ההתלהבות עדיין קיימת.
"אני בעסק הזה מכיתה ד'", מגלה אפרים, "לא הצלחתי לשבת בכיתה והחלטתי פשוט לקום וללכת לעסוק בעניינים אחרים". אחיו, לייזר, נשר מהלימודים קצת יותר מאוחר, אחרי שגם הוא הבין שזה לא בשבילו. "לא הייתה לי סבלנות, רציתי לעסוק במשהו אמיתי, בעבודת כפיים. בשנות ה–60 בנו כאן מקלטים והיה ביקוש גדול לידיים עובדות ולמסגרים. הלכתי כי לא הייתה ברירה אחרת. מפה לשם התגלגלתי למקצוע הזה, לפחחות, והנה אני עוסק בזה כבר יותר מארבעים שנה. עברתי בין מוסכים בנתניה, בשרון, בתל־אביב, ואפילו בארה"ב לתקופה של כמה שנים. בסוף חזרתי. האהבה אל המכוניות היא שמשאירה אותי כאן. עבודת הכפיים וההערכה המקצועית למה שאני עושה, היא זו שמורידה אותי כל יום אל הקרביים של מכוניות רבות", מספר לייזר.
המוסך של משפחת וונגר עומד במרחק הליכה ממוסכים מורשים מפוארים שתיאורם הקצר כבר נמסר כאן. הוא עומד לידם אך שומר על ריחוק שניתן לסכם בעשור לפחות. באוויר ניתן לחוש באדי צבע חזקים שממסטלים את הראש. אני עולה למעלה במדרגות ברזל אל משרד המנהל, ממלכתו של אפרים. על הקיר - תעודות הוקרה מטעם איגוד המוסכים, מכתבי תודה והערכה של לקוחות ותמונה של הרבי מליובאוויטש. בצד, קופת צדקה, ספה קטנה שלא הייתם מוצאים אפילו ביד 2, כמה כיסאות וקלסרים של חשבוניות והסכמים עם חברות ביטוח. "קח, מותק, הנה יש כאן כרטיס ביקור", מציג לי אפרים כרטיס שעליו רשום באותיות לבנה "פחחות אפרים - האומן אפרים וונגר".
האומן?
"יפה אמרת, אחי. מה שאתה הולך לראות כאן היום זו אומנות. תשמע לי טוב, אני כבר כמעט חמישים שנה במקצוע הזה. מכוניות קמו ונפלו, מותגים עברו מן העולם - והעבודה הזו עדיין קיימת והיא תהיה קיימת כל עוד ייסעו כאן רכבים על הכבישים. אני לא חושב שזה משהו שהולך להשתנות בעשרות השנים הקרובות. אנשים תמיד ידפקו את האוטו, תמיד יתבאסו, ותמיד יגיעו לכאן כדי שמישהו יתקן להם את המעוות ויוציא להם אוטו כמו חדש, ואפילו טוב יותר ממה שהיה קודם התאונה".
אפרים וונגר הוא איש מקצוע וכך הוא מציג את עצמו. מגיל קטן אהב מכוניות, תשוקה שלא עזבה אותו עד היום, כשהוא מוציא את הראש מהמשרד ושורק לרכב אספנות שמגיע לשיפוץ מורכב. הוא ואחיו גדלו בבית של עבודת כפיים, עם אבא רוסי שהתפרנס מבניית ארגזי עץ לתנובה ומתיקון נעליים וסנדלים. ממנו הם ירשו את המקצועיות.
"תכניס אותי למשרד ממוזג בהיי־טק ואני מתאבד", אומר אפרים, "תן לי לעבוד עם הידיים ואני פורח". הוא ואחיו וגם הדור השני - אברם - בורחים מהמשרדים הממוזגים ומוצאים סיפוק וברכה בעמלם. "זו מתנה מהקב"ה", הוא אומר, "היכולת הזו 'לשבת' על רכב במשך שעות ארוכות, לפעמים ימים ואפילו חודשים, ולעשות ממנו משהו חדש, נקי, משופץ ומרהיב ביופיו. זו מומחיות שנולדים איתה, אם יש לך כישרון לזה, ועוברות שנים ארוכות עד שאתה מתמקצע ולומד להכיר".
כבר בשנת 1970 עבד אפרים ברחוב הזה באזור התעשייה. עברו שנים עד שהחליט לפתוח מקום משל עצמו. היום הוא כבר לא ממש מתרגש מהמתחרים: "אם כולם יתאגדו יחד, אצא לרחוב לרקוד. אין לי מתחרים. אנחנו מציעים ללקוחות שלנו משהו שונה לחלוטין ממה שמציעים להם שם במוסכים הממוזגים שאתה רואה מעבר לכביש".
"מי נותן פה הוראות?" צועק מישהו מלמטה - ואפרים מזנק מכיסאו כנשוך נחש. בתוך דקה או שתיים הוא כבר למטה, מדבר עם לקוחות על הכנף הימנית והאיתות השמאלי, על הטמבון ועל מכסה המנוע. ממש כמו במערכון ההוא של "הגשש", במוסך של סמי. אז מה היה לנו שם והאלמנט עלינו, "און דה האוס". אני רואה אדם שנושק לשישים וצריך להתווכח עם לקוחות על מחירים של חלפים, וזה מרגיש לי כמו חוויה מובנית ביום העבודה שלנו במוסך. אין לקוח אחד שלא טוען שמגיע לו לשלם פחות. בכל זאת, ישראלים.
ולמרות הכל, אף אחד לא עוזב את המוסך של אפרים מאוכזב. "אתה מכיר את זה שהלקוח תמיד צודק? אצלנו הלקוח תמיד מרוצה. הרי בסוף, אתה צריך להבין, אין לנו פרסום פה במוסך. אין לי כסף לקנות מודעות בעיתונים שאתה כותב בהם, או לעשות לינקים באינטרנט וכל הדברים האלה של הפייסבוק והטוויטר. אני עובד פה ונותן את הנשמה, עם המקצועיות שיש לי. הפרסום היחיד שיש לי, ובעיניי הוא הטוב ביותר, זה שהלקוח הולך הביתה מרוצה ומספר למשפחה שלו ולחברים שלו שיש מוסך אחר. ואני אומר לך, תכתוב את זה בעיתון - עוד לא יצא לי כאן לקוח לא מרוצה ושמצדי יבדקו אותי כולם. עכשיו בוא כבר למטה ותראה מה צריך לעשות היום".
והנה, אפרים נזכר והזכיר גם לי שבסופו של דבר באתי לעבוד. בחלל העבודה של המוסך אפשר למצוא "ליפט" שבדרך כלל תפוס במכונית "בטיפול", חדר ציוד מסודר ("זה העסק של לייזר, הכול מסודר פה כמו בגרמניה"), שתי עמדות עבודה, ובליבת המוסך - התנור. בחרדת קודש מובילים אותי אל קודש הקודשים של מוסך אפרים. "בוא תראה מה זה טכנולוגיות", אומר לי הבוס ופותח את הדלת אל חדר גדול, שאליו מובלות מכוניות לצביעה. אל הקודש נכנסות מכוניות שצריכות לעבור חידוש צבע. לתוך מחשב צדדי מזינים את נתוני המכונית ומקבלים את הרכב הצבעים המדויק הנדרש לה. אברם מערבב את הצבעים ומעביר אותם אל ה"תנור", שמצדו עושה את העבודה ומכין את המכונית ליציאה לדרך.
ואם חשבתם שבזה נגמר העניין, טעיתם. כשהרכב שלכם נדפק מקדימה או מאחורה, כשהדלת מתעקמת קלות בגלל שנתקעתם בעמוד או השתפשפתם בגדר, אין מנוס מעבודת כפיים. לייזר רוכן על מכונית שברולט פעורת מכסה מנוע, משפץ את פציעותיה הקלות ביד אומן. "זה המקצוען הכי גדול בעולם", מעיד עליו אחיו אפרים. הוא עובד בשקט, בסבלנות, גבו כפוף וכובע לראשו. משקפיו מלוכלכים מצבע והוא כמו מלטף את מכסה המנוע ובודק אם הוא ישר ועד כמה. מעקם ומסדר, מיישר ומכופף, עד שיגיע אל הזווית הנכונה. הדור השני, אברם, עסוק באותה שעה ב"שפכטל" פחחות לרכב אחר. את התאונה הזו צריך לתקן בעבודה מסודרת וסבלנית, איטית ומחושבת, כדי לבנות מחדש את המפלס הנכון ואז לשייף אותו ולצבוע מחדש בצבע אחיד, כדי שייצא "כמו חדש".
למרות שבאתי לעבוד, בינתיים החבר'ה לא נותנים לי. "תראה, זה לא שאנחנו לא סומכים עליך חס ושלום, פשוט אין לך מושג איך עושים את העבודה - ומה אשמים הלקוחות, למה שיקבלו אוטו עקום?" אומרים לי. אני לוקח כוס קפה והולך להאזין לעוד לקוחות שמגיעים אל אפרים. הוא כבר עם כוס קפה חדשה וחיוך קבוע, חוש הומור גבוה ושפע בדיחות שמרככות כל קמצן. בדלת נכנס לקוח עם אוטו שעבר תאונה קשה, פניו נפולות. הוא נכנס אל המשרד המשקיף על המוסך ויוצא ממנו לאחר מספר דקות כשהוא נאנח אנחת רווחה.
מה אמרת לו, אפרים?
"תראה אחי, כשאדם מגיע לכאן אחרי תאונה, לפעמים עולמו נחרב עליו. רכב זה לא מותרות, הוא משמש אותו לנסיעות אל העבודה והביתה, לקחת את הילדים לבית הספר ובחזרה, לבקר את ההורים שלו. זה לא לוקסוס. הוא מגיע לכאן ואנחנו עושים אתו חסד. מה החסד? היכולת שלנו לקחת את האוטו שלו ולתקן אותו כמו חדש. לראות את החיוך של הלקוח כשהוא מקבל את הרכב ולא מאמין שזו ערימת הגרוטאות שהוא הכניס, זה מה שעושה לנו את היום. אף פעם לא ניצלנו פה אנשים במצוקה, בניגוד למקומות אחרים. את המוניטין שלנו בנינו ואנחנו ממשיכים לבנות בזכות מה שאני קורא לו 'לב לבן', מצפון נקי. שום מערוף של כסף לא שווה את המקום שלך כאדם ישר ואמיתי, שלא משקר לעצמו ולא משקר ללקוח שלו ולא משקר לאלוהים".
לייזר קורא לי רגע אל העמדה ומספר לי על האהבה הגדולה שלו: לתקן דברים שבורים. "הנה כאן, אתה רואה את מה שיושב שם בצד? זה מתקן לחיתוך נייר בכלל. בניתי אותו ממיטת ילדים שמצאנו כאן ברחוב. למצוא תכלית למשהו שבור מכניס לנו עניין לחיים".
במשך עשורים לא השתנה הרבה מדי בענף הפחחות והצבע. הטכנולוגיות אולי השתנו וברכבים חדשים נדרשת זהירות מיוחדת כדי לא לקדוח היכן שלא צריך ולא לפגוע באלקטרוניקה, אבל העבודה נותרה אותה עבודת כפיים מקצועית שעושים מי שמוכשרים לכך. צריך להיכנס למוסך הזה באזור התעשייה בנתניה כדי לראות איך לייזר ואפרים ממשיכים, חרף גילם, לשכב מתחת למכוניות או לדפוק על פחים עקומים. שניהם, כך הם אומרים לי, לא מתכננים לפרוש לשום מקום - "כל עוד הקדוש ברוך הוא ייתן לנו כוח לעבוד ולעמוד על הרגליים". הם פותחים בימי שישי ולפעמים עובדים כאן בלילות כדי להספיק את העבודה בזמן ללקוחות, הכול כדי לא לאכזב אותם.
אבל אם יש משהו שמאכזב את אפרים ואת לייזר, זה מה שהם מכנים "תרבות הליסינג", שבמסגרתה עובדי חברות גדולות מקבלים "רכב חברה" שמטופל ומתוקן במוסכים קבועים, בדרך כלל הזולים ביותר. "לליסינג לא אכפת איך הרכב נראה", אומר אברם, "העיקר שיעלה על הכביש בחזרה וימשיך לנסוע. הם לא מתייחסים לזה ברצינות ובוחרים את המוסכים הכי זולים, רק כדי לצאת ידי חובה ולהוציא כמה שפחות כסף על השירות והתיקון. גם הנהגים לא מתרגשים מלדפוק את הרכב פה ושם. מבחינתם, זה על חשבון הבית".
ניכר שההתנהלות הזו מפריעה לכל עובדי המוסך. "זה זלזול", אומר אפרים, "אין כבוד למכוניות. כשאני מקבל לכאן רכב, בטח אם הוא רכב אספנות או רכב ישן, אני מטפל בו ומתקן אותו באהבה ובכבוד. זה לא רק להחזיר את הרכב לכביש. הלקוחות שלי, אני מאמין, רוצים שהרכב שלהם יהיה טיפ–טופ, ברמה הכי גבוהה. שלא תהיה בפח אפילו הדפיקה הכי קטנה. הליסינג הרסו פה את כל התרבות. אתה רואה על הכביש איזה מכוניות עקומות עומדות אתך ברמזורים - ולאף אחד לא אכפת".
המוסכים הגדולים לא פוגעים לכם בפרנסה?
"זה הכל שקר. כשאומרים ללקוח שקנה רכב שהוא חייב לתקן אותו במוסך מורשה כי יש לו אחריות, מה הוא עושה? שומע מה שאומרים לו והולך לתקן רק במוסך מורשה. אף אחד לא מגלה לו שהאחריות שלו תקפה רק למנוע, גיר, הגה ובלמים. כל השאר - כולל כמובן פחחות וצבע - מחוץ לאחריות. הוא מגיע למוסך הממוזג והמעוצב ואומרים לו לשבת בצד ולשתות קפה. הוא רוצה להגיע לראות מי ומה עושים לרכב שלו - אומרים לו שאי אפשר כי זה 'לא בטיחותי'. מה זה השטויות האלה? עובדים עליו בעיניים, כדי שישתה את הקפה שלו ולא ישים לב מי עובד לו על האוטו ואיזו עבודה הוא עושה. כאן הכל פתוח, אתה יכול לעבור בין העובדים ולראות באיזו מסירות הם עובדים על הרגליים, כמו פעם, משבע בבוקר עד חמש בערב. עובדים כמו שצריך. תבוא ותבדוק ותראה בעצמך, בלי שום קשקושים על בטיחות ואחריות יצרן. פחח זה פחח, מקצוען זה מקצוען, וזה מה שאנחנו משווקים ללקוחות שלנו, לא חארטות של פרסומות".
הלכתי להכין עוד קפה לאפרים לפני שהוא מכריח אותי לשטוף רצפה. בכל זאת, נדמה לי שקצת הרגזתי אותו בשאלה האחרונה. בעודי מערבב את הקפה אני קולט שכל העובדים כאן מסתובבים עם מכנסי ב', משל היינו בצאלים ולא בנתניה. ואולי דווקא בגלל נתניה ראוי להסתובב כאן בכוננות.
ממה אתה מאוכזב בעבודה שלך, אפרים?
"תשמע לי אחי, אני אומר לך את זה בכנות ותאמין לי או לא - זו כבר בעיה שלך: אם היינו יודעים תורה כמו שאנחנו יודעים פחחות, היינו יושבים לחברותא עם גדולי הדור. אבל בסיבוב הזה אנחנו לא גדולי הדור, אז לפחות אנחנו חברים טובים של אנשים טובים שיוצא לנו לעזור להם באמצע הדרך. הנה, אתה רואה פה לקוח שהגיע אלינו מבאר שבע. אחד אחר מגיע באופן קבוע מתל אביב. יש פה אנשים שנמצאים כאן עשרות שנים והם חברים טובים שלנו, ברמה של חברי ילדות. זה שווה את המקצוע הזה, לא?"
בשעה חמש הוונגרים שוטפים את הרצפה ומסדרים את המכוניות. כלי העבודה חוזרים למקומותיהם. המנעולים סוגרים על "התנור", על חדר הציוד, המשרד והדלת הראשית. אפרים לוחץ על מתג החשמל ומכבה את האורות. בשמש של שעון קיץ, באזור התעשייה הישן בנתניה, אני נפרד מהם בלחיצות ידיים ופוגש ידיים עובדות, שחורות מצבע, מחוספסות. הג'ינס שלי קצת מלוכלך והנעליים מלאות חומרים שונים. אני עולה על האופניים ונוסע אל תחנת הרכבת, יודע שהשארתי מאחוריי מוסך של אנשים טובים, שמתקנים ביד אמן דברים שנשברו לבני אדם פשוטים.
הכתבה פורסמה במגזין "מוצש" מבית "מקור ראשון"
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם