האישה והג'ורה: דינה סנדרסון כפי שלא הכרתם
כולם עושים קצת רוח. לא, אין בזה בושה. אך מה שכאן בטוח, אצל דינה סנדרסון זו כבר סופה. המשימה של חייה, נכון לרגע זה: להפוך לאדם שליו, רגוע ונוח יותר לבריות. האויב: "נרווים פנימיים חזקים ביותר שמגיעים מהרגליים עד הפרצוף." אחלו לה בהצלחה
הפחד, אם להודות באמת, הוא לא רק מדינה סנדרסון עצמה. חוץ ממנה יש בעולם, כידוע, עוד כמה סנדרסונים, והללו ערבים זה לזה כמו חברי קרטל סמים במקסיקו. כשסנדרסון אחד נקלע לצרה - או לצורך העניין, רוצה לסגור חשבון עם מישהו - סנדרסון אחר מיד ייחלץ לעזרתו, ואבוי לאותו מישהו.
מוטב שאקמץ, אם כן, במילים שאינן פרי מוחה, ואתן למרואיינת לחדד בעצמה את הנקודה שאני מנסה להעביר פה דרך סיפור ישן, מהילדות. "זה קרה כשהייתי בכיתה ג,“‘ היא נזכרת. "רבתי עם איזו חברה על זה שהבטחתי לתת לה מתנה, משהו שהיה לי בבית, אבל כשסיפרתי את זה לאמא שלי היא צרחה עלי. כשאמרתי לחברה ההיא שאני בעצם לא יכולה להביא לה מתנה, היא הסיתה את כל הכיתה נגדי".
מנוולת.
"לגמרי. שתבין: זה היה היום האחרון ללימודים, הייתי בחצר האחורית, ואז הגיעה ההיא עם כל הבנות מהכיתה, והן נעמדו מולי בשורה ואמרו ביחד: ’דינה, תיהני בחופש בלי חברות.“‘
אוי. בכית?
"ברור שבכיתי. תשמע, הילדה ההיא אהבה מאוד את ’היפים והאמיצים,‘ אז נראה לי שהיא קיבלה משם השראה. העניין הוא שכמה ימים אחר כך הייתי אמורה ללכת לקייטנה ולפגוש שם אותה ואת כולם, אז אבא שלי ואח שלי עשו לי הכנה לקראת האירוע: הם כתבו לי מונולוג שטנה עם רקוויזיטים (אביזרי הצגה, רב"פ). אני לא ממש זוכרת מה היה כתוב שם - זה היה מונולוג מרושע כזה, עם קטילות על כל הבנות בכיתה - אבל אני כן זוכרת, בוודאות, שהיו מעורבים בזה קיסם וגליל גמור של נייר טואלט. הרעיון היה שאני אחזיק את הגליל ביד ואגיד להיא שהחרימה אותי: ’את לא שווה יותר מהדבר הזה.‘! כן, זה היה מביך ברמות. פשוט הגעתי ליום הראשון בקייטנה עם פאוץ‘ שיש בו גליל גמור של נייר טואלט וקיסם.“
ואיך היה המופע?
"זהו, שבסוף לא הייתי צריכה לעשות כלום כי הן השלימו איתי ברגע שהן ראו אותי שם. הכל היה לשווא.“
שטויות. שום דבר לא היה לשווא. האינסידנט הנ“ל היה אירוע מכונן במשפחת סנדרסון, שהגדיר את אופיה של המחויבות הבלתי מסויגת בפמיליה מאותו רגע והלאה. משהו כמו 20 שנה מאוחר יותר נקרתה בדרכה של דינה הזדמנות לגמול לאביה דני על מה שעשה עבורה אז. קראו לה ענת עצמון, והיא הגיעה בדיוק בזמן הנכון: שנתיים אחרי שאשתו נעמי, אמם של דינה ואדם (בן ,34 במאי קולנוע), הלכה לעולמה בעקבות מחלה קשה, כשדני רק החל להרים ראש ולהביט קדימה.
דינה, על חושיה החדים, מיד שמה לב לכך, ויום אחד, כשהיה במצב הרוח המתאים, שאלה אותו: "תגיד, מה אתה אומר על ענת עצמון.“? "מה זאת אומרת? באיזה קטע,“? הוא ענה-שאל. "נו, אתה יודע,“ היא השיבה, וההמשך החמוד והאידילי ידוע.
את הסיפור המלא היא כבר סיפרה 8,354 פעמים, כך שאין לה - ביפ - להרחיב על זה גם עכשיו. "עבדתי בתיאטרון, גם היא (עצמון) עבדה שם, ראיתי אותה, מיד נדלקה לי נורה,
בטח אמרו לך שאת בת למופת.
"תראה, אני מטבעי בנאדם שמאוד לוקח אחריות על החיים שלי - ולא רק על עצמי, אלא גם על אבא שלי. לא בגלל שהוא צריך את זה. בגלל שאני דואגת לו. אני כל הזמן בודקת איתו אם הוא שתה מספיק מים, למשל. אני יכולה לשלוח לו אס-אם-אס בצהריים שכתוב בו: ’אבא, חם היום, תשתה משהו.‘ המוח שלי עובד שעות נוספות בדברים האלה. אני יכולה גם להיות לפעמים שוטרת ממש נודניקית שעומדת לידו ואומרת לו: ’אני לא מרשה לך לעשות ככה וככה.‘
"תכל‘ס, זה ניסיון פתטי שלי להיות בשליטה. ניסיון אומלל לחשוב שיש לי איזושהי שליטה על החיים האלה. מתוקף היותי קונטרול פריק, אני מנסה לאחוז בכל קצה שיש לי.“
לטענתה, הצורך להיות בשליטה על הכל התקיים אצלה עוד לפני שאיבדה את אמה, אבל הרבה דברים אחרים השתנו אצלה במהלך שמונה השנים שחלפו מאז. "אמא שלי הייתה מלאת הערצה, ללא תנאים, לילדים שלה,“ היא מספרת. "היא העריצה אותנו בחוסר אובייקטיביות נפלא, של הורה, כמו שצריך. לאבא ולי, לעומת זאת, יש ויכוח קבוע כשאני מקריאה לו משהו שאני עובדת עליו להצגה: אני תמיד רוצה שהוא יגיד לי שאני הדבר הכי טוב שנולד בעולם הזה, שאני מושלמת ושאין עלי, אבל הוא כל הזמן נותן לי הערות, אומר לי מה להעביר מהפסקה הראשונה לפסקה השלישית וכל מיני דברים כאלה. זה מעצבן אותי, מאוד מעצבן, אבל אין מה לעשות, זה חלק מהאיזון שהופר בחיים שלי.
"אני זוכרת שאמא שלי סיפרה לי פעם, אחרי הפרמיירה של ’עקר בית,‘ כשהייתי בת ,17 שבסוף ההצגה מישהי באה אליה ואל אבא שלי ואמרה להם: ’אתם הייתם ההופעה האמיתית. במשך כל ההצגה הסתכלתי עליכם מסתכלים על הילדה שלכם.‘ את זה, כנראה, לא יהיה לי יותר.“
מה שכן יש כרגע לסנדרסונית הצעירה זה סגירת מעגל: נעמי סנדרסון, אמה של דינה, הייתה עורכת וכתבת בכירה במגזין הנשים היוקרתי "את.“ "אני אפילו זוכרת את הטלפון של ’את,“‘ היא מתגאה. "הייתי שם הרבה, היו מביאים לי ’מעריב לילדים‘ ו‘מעריב לנוער,‘ להעביר את הזמן. אפילו שלחתי פעם תשובה לחידה וקיבלתי שרשרת מתנה.
"אגב, לא מזמן מישהו פרסם בפייסבוק איזו כתבה שאמא שלי עשתה על הבית של עלי מוהר, הדירה שהוא גדל בה בתל-אביב, והיה לי מאוד מרגש לקרוא את זה. היא כתבה מדהים. היום, כבוגרת, אני יכולה להתייחס גם לקטע המקצועי, לכמה שזה כתוב ברמה גבוהה ולכמה שהיא אהבה עיצוב והפכה את זה לדבר מאוד אישי. היא התייחסה לכל רהיט באופן אישי, ממש התאהבה בו. היא לא הייתה דידקטית כזאת. היא הכניסה הרבה מעורבות רגשית לדברים האלה. בכלל, זה משהו מיוחד בשבילי להתראיין ל‘את.‘ מאוד-מאוד מיוחד.“
אני מניח שזה גם מעלה אצלך את מפלס הגעגוע.
"הגעגוע אליה הוא קצת כמו איזה טורט כזה. פתאום זה מתפרץ החוצה משום מקום. זה יכול להיות שרירותי לגמרי. אני יכולה ללכת ברחוב, פתאום לחשוב איזו מחשבה שמחה על משהו שקרה בחיים, וזה פתאום יקפיץ את זה. אחרי שאמא שלי נפטרה הייתי מבלה שעות על גבי שעות בבכי. בחזרות להצגות עשיתי את זה חרישית, בלי שאף אחד ישמע וישים לב. מאוד קשה לי לבכות ליד אנשים".
אבל למעשה, כעת חייה של דינה סנדרסון טובים, עשירים, מאתגרים ומלאי עניין, והעתיד נראה ורוד מאי פעם. תקציר האירועים עד כה, בראשי פרקים: יציאה לאוויר העולם בתל-אביב, בית הספר היסודי ע“ש א.ד גורדון, בית הספר התיכון עירוני א,‘ ההצגה הראשונה שבה שיחקה סנדרסון, כשהייתה בת תשע,("סיפור משפחתי") ההצגה השנייה שבה שיחקה בגיל 17 ("עקר בית"), קריירה ענפה בתיאטרון הקאמרי בהצגות כמו "האב,“ "יומן חוף ברייטון,“ "משפחה חמה,“ "האריסטוקרטים“ ובשנה האחרונה גם במחזה המצליח של ענת גוב "חברות הכי טובות,“ (שבו סנדרסון מגלמת את תרצה, המבוססת על דמותה של גוב), סרט הקולנוע "מדורת השבט“ וסדרות הטלוויזיה "אבדות ומציאות,“ "אמא‘לה,“ "השועלים,“ "סימני שאלה,“ "עספור“ ו“קטמנדו.“
העובדות דלעיל מדויקות: מגיל תשע היא על הבמה ו/או באוויר, כמעט ללא הפסקה. וכן, היא זוכרת את הפעם הראשונה - ולאו דווקא לטובה. "בחזרה הגנרלית, שנערכה מול קהל, עליתי לבמה והחלקתי על הסצינה הראשונה,“ היא מספרת. "כן, הייתי מאוד ליטרלית בקטע של ’לשבור רגל.‘ זה היה משפיל. עלבון נוראי. מה שקרה זה שבסוף המערכה הראשונה סנדרה (שדה, ששידכה בין סנדרסון לבין התיאטרון הקאמרי, רב"פ) נפלה עלי, ואני נפלתי על הרצפה ונהיה לי פצע בברך. עמרי ניצן שאל אותי אם אני בסדר ואם אני יכולה להמשיך את ההצגה. היום אני יודעת שאין ברירה, ברור שאני יכולה, אבל אז זה נתן לי אומץ.“
האומץ של סנדרסון הלך וגדל מהצגה להצגה, אבל עדיין, אף שכיום יש מאחוריה 17 אלף שעות במה(באומדן זהיר),היא נזהרת בצעדיה. "יש כל מיני מתכונים לבלק-אאוטים,“ היא מסבירה. "קודם כל, יש את מתכון הזחיחות: אתה כל כך בטוח שאתה יודע הכל שפתאום אתה שוכח הכל, דווקא בגלל הקוליות. מתכון שני: אתה חושב יותר מדי על רפליקה מסוימת, ואז, למרות שהפה שלך יודע מה צריך להגיד, החרדה שנכנסת אליך מייצרת בלק. זה עניין רגעי, פנימי לגמרי.
"אתמול, לדוגמה, היתה הצגה של ’משפחה חמה‘ שרצה כבר 600-500 פעם, אבל בזמן האחרון לא יצא לי להשתתף בה כי אני ב‘חברות הכי טובות.‘ בקיצור, אני משחקת שם קצינת מג“ב, ואתמול החלפתי את אחת המחליפות שלי והייתי ממש בלחץ שאשכח את הטקסט, אז כשקמתי בבוקר עברתי על כל הטקסטים, לקחתי את הנשק, שמתי אותו על הגוף, עשיתי את התפקיד - וזהו, על הבמה הכל הלך פיקס.“
הבמה זימנה לדינה, בין השאר, גם עבודה צמודה לצד ענת גוב ז“ל, שאותה הכירה עוד בילדותה בתור אשתו של החבר הכי טוב של אבא, גידי גוב. "מאז שנולדתי הייתה בינינו קרבה,“ היא מספרת. "היה לנו ערוץ משלנו שהתבטא בעיקר באס-אם-אסים. אהבנו להתכתב. היו שם בעיקר פרגונים כאלה ואחרים. היא כתבה לי, למשל, אחרי הפרסומת שעשיתי עם גידי לבזק, ואני הייתי כותבת לה אחרי הצגות שלה, כשפתאום חשבתי עליה. היא לא ממש הייתה דמות אם בשבילי, אבל היה בה המון חום כלפי, והיא שמה לב לכל דבר קטן שאני עושה.“
איך קיבלת את הבשורה על מותה?
"נורא ואיום, אף על פי שידעתי כל דקה וכל שנייה מה הולך לקרות. אתה לא באמת יכול להכין את עצמך לרגע הזה. הייתה לנו ארוחת צהריים של משפחת סנדרסון ומשפחת גוב, עם כל הילדים וכל הנכדים, אצלנו בבית, ופתאום שמתי לב שהיא קולטת שאני עצובה - והיא בטח גם ידעה שהייתי עצובה בגללה. פשוט הבנתי שיש פה רגע. שמע, היא הייתה חולה, אין פה סודות, הכל היה בחוץ כל הזמן. כמה ימים אחר כך היא סיפרה לי באס-אם-אס שהיא שמעה שאני בהפקה של ’חברות הכי טובות‘ ושהיא מאוד שמחה שאני משחקת אותה שם."
בחיים האמיתיים סנדרסון משתדלת לשחק בעיקר את עצמה, כלומר להיות קודם כל דינה, ורק אחר כך סנדרסון. אין לה אפשרות, או סיבה, להתעלם מהייחוס המשפחתי, אבל עוד לפני שמישהו שואל היא ממהרת להבהיר שאבא לא כתב עליה שום שיר, שאין לה כל קשר ל“דני-דינה הולכים בשולי הדרכים“ ושהיו מקרים שבהם אמא ודני הלכו לים, אבל ככל הידוע לה, הם מעולם לא פגשו שם לווייתן.
"שמע,“ היא מסבירה, "גדלתי בבית שבו לא מתרגשים מפרסום. אנחנו לא הולכים לאירועים ולדברים כאלה. זה לא באג‘נדה שלנו, לא גדלנו עם הדבר הזה ואין לי את הצ‘יפ הזה במוח, של המינגלינג. מה גם שיש לי סבלנות מאוד מוגבלת לשחקנים, כעם, כי אני גם ככה נמצאת איתם כל ערב. פשוט אין לי את הצורך הזה, לראות ולהיראות. הפרסום היה אצלי תמיד בילט-אין. אחת המילים הראשונות שלמדתי להגיד מיד אחרי ’אבא‘ ו‘אמא‘ הייתה ’באלאנס.‘ אפילו ידעתי מה הפירוש של המילה הזאת.“
בטח היית גאה באבא כשראית אותו השנה, בפארק הירקון, עושה באלאנס עם "כוורת.“
"ברור, הייתי מאוד גאה. אי אפשר להבין את זה עד שלא רואים 50 אלף איש שרים ביחד את כל השירים ומדקלמים ביחד את כל המערכונים. זה מראה גדול מהחיים. אני מעריצה של ’כוורת,‘ זה ברור, והאמת היא שאני גם מעריצה באופן כללי. יש לי גנים של גרופית. דברים שאני אוהבת - אני נורא-נורא אוהבת. אני צורחת מהתרגשות כשאני רואה את ’החבר‘ה הטובים‘ של סקורסזה, ואני יכולה לשמוע בלופ שירים של סטיבי וונדר. אני גם נורא אוהבת פוסטרים. יש לי מלא פוסטרים בחדר: ’אוסטין פאוורס,‘ בלר, ’כלבי אשמורת,‘ סופרגראס, כל מיני. אני בחורה של פוסטרים. פוסטרים ומקדונלד‘ס.“
ולפעמים, כאמור, רק לפעמים, היא גם בחורה קצת עצבנית וזועמת. "יש לי נרווים פנימיים חזקים ביותר שמגיעים מהרגליים עד הפרצוף,“ היא מסבירה. "זה עניין ממש כימי. אני יכולה גם להתעורר ככה. זה ממש לא נסיבתי. עם הזמן למדתי שבריבים אי אפשר להוציא בכל פעם את כל התותחים. חייבים לגעת בשורש העניין, אבל כשזה נעשה מטונף זה משאיר כתמים שלעולם לא יורדים. אתה יודע, למילים יש המון כוח. הן נשארות. כשאתה מגיע לכיעור, למקום המטונף, לפסים האישיים המכוערים, זה נשאר אצל הצד השני לתמיד. למדתי את זה מאסופה של מקרים כאלה".
מה זה אומר "מקרים כאלה"?
"זה אומר שבכיתה ג,‘ למשל, דפקתי בקבוק של מים מינרליים למישהי בראש, ושפה ג‘ורה זה משהו שיושב עלי נפלא. אין מה לומר, יש לי פה גדול. קללות והטלת רפש זה, בכלל, צד מאוד חזק אצלי. בכיתה ט‘ כתבתי טקסטים של ראפרית וקראתי לעצמי אם-סי דינז.
"אין לי בעיה עם קללות, ממש לא, אבל הרשע הטהור ביותר שלי לאו דווקא בא לידי ביטוי בקללות, אלא בניסוח אישי ומגעיל. אני מומחית לניסוחים כאלה, אבל ברגע האמת אני די אפסה. כשמישהו יורד עלי אני מיד מתחילה לגמגם, למלמל מילים לא קיימות ברוסית, ואז, במשך שעות, במקלחת, אני מדקלמת את כל מה שהייתי יכולה להגיד לו באמת. השנינות, הניסוחים - הכל ממש מעולה, מבריק, כשאני במקלחת.“
ואיך הטמפרמנט שלך בא לידי ביטוי במערכות יחסים עם גברים?
"הרשע שלי נורא מתחדד בריבים עם בני זוג. בעצם, אני לא חושבת שזה רשע כמו שזה חוסר סבלנות לחרטוטים - ופה נכנסת לתמונה הקנאה. אני איומה ונוראה בכל מה שנוגע לקנאה. אני ממש בנאדם בלתי נסבל. זו התכונה הכי מכוערת שיש - ויש לי אותה, לצערי, אבל אני עובדת על זה.
"זה בא אצלי בקטע של עצבים קשים. הכל יכול להיות בסדר, אני יכולה להיות עם בן הזוג הכי נאמן והכי אוהב בעולם, אבל אם יש לי דיבוק בפנים, אי אפשר להוציא אותו. אני חוששת מדברים חסרי היגיון לחלוטין, וכשעולה אצלי חשש כזה, אני מרגישה מלחמה. מלחמת עולם. קשה לי. יוצא לי עשן מהאוזניים. ואגב, זה לא קורה לי רק עם גברים. כשחברה טובה שלי נהיית חברה טובה של מישהי אחרת, אני מיד נכנסת למחשבות טורדניות של ’איפה הן עכשיו,‘? ’מה, הן קונות קליפסים לשיער בלעדי?' אני מיד נהיית חמוצה כזאת, לא נחמדה בכלל.“
ניסית טיפול פסיכולוגי?
"די, הרסת אותי עכשיו. מה, אתה חושב שלא הייתי אצל פסיכולוגים? אני שנים בטיפול. שנים".
טוב, אולי את פשוט צריכה אהבת אמת, משהו חזק ויציב.
"זוגיות זה דבר מחריד לדעתי. אני לא יודעת אם אני יכולה לחיות ככה. עובדתית, לא הייתי עם מישהו יותר משנה ושמונה חודשים, בתקופת הצבא. לא שרדתי יותר. הרגשתי מיצוי. כמו שאמרתי, אני הרבה יותר חסרת סבלנות מרוב האנשים שאני מכירה. ההורים שלי ואחי מעמתים אותי הרבה עם חוסר הסבלנות שלי בתחום הרומנטי, אומרים לי: ’את יודעת, זה אף פעם לא מושלם, תמיד יש בעיות.‘ ברור לי שאני אתפשר מתישהו, השאלה היא על מה וכמה".
ועד כמה את אוהבת את הבחור.
"יכול להיות. אני מאוד רוצה לאהוב מישהו, אבל זה לא כזה פשוט. חוויתי כמה סוגים של אהבה, אבל לא כמו שאני חושבת שתהיה לי עם הדבר האמיתי והגדול - למרות שהדבר האמיתי והגדול קיים רק בהוליווד. מג ריאן דפקה לנו את החיים בקטע הזה. היא, טום הנקס ויו גרנט. זה לא ייאמן כמה פעמים בחיים הייתי בסיטואציה שבה יצאתי עם מישהו, ויום אחרי שנפרדנו, פגשתי אותו ברחוב, דיברנו ואז אמרתי לעצמי: ’וואלה, אם זו קומדיה רומנטית, אז עכשיו הוא בטח ישלח לי אס-אם-אס‘ - אבל כלום, הטלפון מת, אפילו מ‘פתחון לב‘ לא התקשרו. כלום.“
באסה.
"ברור. כל שנייה אני חווה אכזבה בחיים. היה לי גם חבר שהבריז לי פעם מפגישה, אז הלכתי וישבתי בגינת דובנוב לבד. אמרתי לעצמי: ’הוא יודע שאני פה. אם הוא יגיח עכשיו ויבוא להיות איתי, הכל יהיה בסדר.‘ במקום זה הסתכלתי על זקנות וילדים וחשבתי לעצמי מאיפה באתי ולאן אני הולכת. זו הייתה השפלה איומה, והסיבה לכך היא שהבחור ההוא נולד בנאדם זבל.“
לגמרי. צואה אנושית.
"נכון! ויש גם בסרטים את הקטע הזה שהגבר דופק לבחורה בדלת כשיורד גשם בחוץ ומבקש ממנה להיכנס כי קר לו - אבל אף אחד לא עושה את זה באמת. לסרנדות מתחת לחלון גם ככה אין לי עצבים. אני גם לא אוהבת לפתוח חלונות בבית. אוויר זה אוברייטד, כמו שמאמן הכושר שלי לשעבר היה אומר.“
למה לשעבר?
"כי די, הפסקתי. גם ככה לא עשיתי כושר בשביל לרזות, אלא נו, אתה יודע, טו טייטן אפ."
זה בסדר, אני מבין. חשוב לך להיראות טוב כדי לצוד את תשומת לבם של גברברי הברים של תל-אביב.
"אם אתה מתכוון לדושבאגז, אז לא, בשום אופן לא. אנחנו פה, בתל-אביב, שוחים בין דושבאגז - ואני אלרגית להם. אני מריחה אותם מקילומטרים. יש לי רדאר לדושבאגז, לתל-אביבים המגניבים האלה שחולים על עצמם, אבל הם בעצם לוזרים. קשה לי עם פליירים. הרב-שגלים האלה עושים לי טרן-אוף ומה שיפה זה שגם אני כנראה עושה להם טרן-אוף, כך שיש בינינו קצר מושלם בתקשורת. הם לא עטים עלי.“
ולאיזה גבר כן תיתני צ‘אנס?
"לגבר שיכול להיות ציני כלפי באופן חינני, שיצחיק אותי, אחד שפתאום יחשוף את חוסר המודעות שלי, שיביא עלי אבחנה שלא הכרתי, וגם שהסקס יהיה טוב, כמובן. זה הכי חשוב. אפילו יותר מחוש הומור. שיצחיק אותי בזמן הסקס, בקיצור.“
ושיידע לאהוב אותך גם כשתהיי בת ?60
"אני לא יודעת אם אחיה עד אז."
אל תגידי ככה.
"אבל זה לא מובן מאליו אצלי. כאילו, 60 זה כלום היום, אבל מי שמת לו הורה בגיל צעיר לא לוקח את החיים כדבר מובן מאליו. יש הרבה סיכוי שאחיה עד אז, נכון, אבל זה לא ברור מאליו. מה שכן, אני מאוד מחכה לגיל הזה.“
למה?
"אני פשוט חושבת שבגיל מסוים - נאמר, הגיל שלי עכשיו - אתה מבין כמה אתה נוראי, ואז אתה מקדיש כמה עשרות שנים להשתדלות להיות אדם טוב יותר, אבל בגיל 60 זה משתחרר ואתה חוזר להיות האס-הול הכי גדול שיש, אפילו יותר ממה שהיית בהתחלה. אני בטוח אחזור להיות אס-הולית בגיל .60 אין ספק".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם