יעל רייך חוששת מהיום בו היופי ייעלם
היא מאמינה במשפחה, מאוהבת בילדים ומגלה את עצמה מחדש ביפו. הדוגמנית הבינלאומית בדימוס יעל רייך מדברת על אמונה ויופי - וגם קצת על חלומות
דוגמנות
"יש עוד דבר כזה דוגמנות? זה מקצוע שקיים בעיקר בחו"ל, כשיש סיבה לשלם למישהי רק מפני שהיא נראית כפי שהיא נראית. יש שם הרבה מגזינים ועולם ששואב השראה מתוך היצירה שנקראת אופנה. בישראל זה קצת פחות קיים. כאן דוגמנית צריכה להיות שחקנית, סלב ושידברו עליה ב'גיא פינס', כי מפרסמים צריכים תמורה לתשלום. דוגמנית לא יכולה להביא רק את המראה שלה. זה כורח המציאות ואני לא מתקוממת על כך. אני מאוד נהנית מדוגמנות. התחלתי לדגמן בגיל 15. בין מגוון הקריירות של אמי, היה לה בית אופנה ייחודי. הצילום הראשון שלי היה שער בעיתון. בגיל 17 נסעתי לטוקיו, איטליה ופריז, אבל לא השקעתי באודישנים ופגישות. הייתי ילדה שרק רצתה לעוף מפה, כמו מכל מקום שאליו הגעתי. בגיל 21 הכרתי את אסף זיו, מעמודי התווך של האופנה, שגרר אותי בכוח לפריז לשלוש שנים ואחר כך עשור בניו יורק והדוגמנות הפכה למקצוע. היום אני מדגמנת מעט מאוד, זה סוג של חוויה ויציאה מהשגרה".
יופי
"על יופי צריך לדבר עם נשים שצריכות לעבוד קשה בשביל להיראות יפות. למה תמיד שואלים דוגמניות בנוגע ליופי? מה הן עשו בנושא, נולדו יפות? אני לא הולכת לקוסמטיקאית, מניקור, או פדיקור, איני צובעת שיער, אני לא עושה דיאטה ואמא שלי קונה לי קרמים לפנים, אחרת גם לא הייתי שמה. עם זאת, יופי מאוד חשוב לי. רק לא מזמן הבנתי שאני יפה. תמיד ידעתי שאנשים חושבים שאני יפה, אבל בהתבוננות במראה לא ראיתי את מה שאני יכולה לראות היום. אני חוששת מהיום שהיופי שלי ייעלם, כי זה נכס גדול".
תסביכים
פעם היה לי תסביך שאנשים מתייחסים אליי אחרת רק בגלל המראה שלי. היום זה כבר לא משנה לי. אני דואגת להקיף את עצמי באנשים שחולקים איתי חברות עמוקה ולא חברות על סמך המראה. צריך לזכור שההתבגרות היא חלק מהחיים ועליי לדאוג, כך אני משתדלת, שיהיו דברים שאוכל להתגאות בהם. אני מקווה שבזקנה לא אתעסק במראה החיצוני ואהיה מסורה לאמנות וליצירה ופחות באיך שאני נראית".
אופנה
רואנדה
"עברו 20 שנה מאז נעשה במדינה האפריקאית רצח עם. כבר שנתיים שאורנה רייז ואני עובדות על סרט דוקומנטרי שמספר את סיפורו של כפר נוער ל-500 יתומים, שהוקם על ידי אישה יהודייה בשם אן היימן. הכפר מבוסס על מודל כפרי הנוער שהוקמו בזמנו בארץ לטובת יתומים ניצולי שואה. הילדים מקבלים שם, מעבר לבית וחינוך, את ההזדמנות לטפל לא רק בעצמם אלא להפוך לנוער שינהיג את רואנדה למקום חיובי יותר. כשאורנה הציעה לי להצטרף, חשבתי 'יאללה ניסע לאפריקה, זו הזדמנות להיות במקום שכל מי שחזר ממנו אמר שהוא שינה את חייו'. בפעם הראשונה חשבתי בדרך שיש לי שני ילדים בבית ואיני יודעת אם אחזור. היום מביך אותי להגיד את זה. המראות שם ללא ספק קשים, אך החוויה חיובית. קיבלתי כוח, פרופורציה והרבה שקט. זה מקום פשוט שקרוב יותר למהות ולקיום שלנו. לאן שתפני את פוגשת אנשים עם שמחת חיים, מלאי אמונה ויצר חיים. העולם המערבי עסוק בלתקן עולמות אחרים ולא שם לב שבאותו הזמן הוא יכול לקבל כל כך הרבה מהמקומות הנחשלים האלה".
ציור ואמנות
"לפני כמה שנים אחי קנה לי צבעים וקנבס. תמיד אהבתי לצייר ושירבטתי הרבה בחיי, אבל לא העזתי לגעת בקנבס. הרגשתי שכדי להיות אמן צריך יותר מכישרון. אני עדיין חושבת כך, אבל הגעתי לגיל 40 והמחשבה שיוצר צריך לבוא עם אג'נדה ברורה קצת מתבטלת, כי עצם קיומי הוא אג'נדה בפני עצמה. זה נכון בכלל לגבי אמנות. בשבילי אמנות זו צורת הסתכלות ותפיסה של העולם. היא עוזרת לי להתבטא ומקום בו אני מרגישה את אלוהים. בכל מה שאני עוסקת, בסרטים שעשיתי, בתערוכת הוידיאו ארט ובקולקציה שעיצבתי בניו יורק בתערוכת אמנות, אני מנסה לחבר בין יופי שאי אפשר לגעת בו להפך הגמור, למקום של חומר ולכלוך. למצוא דברים שלא הולכים ביחד ולחבר ביניהם. זה קצת מי שאני. עברתי דברים לא פשוטים בחיי ותמיד קל יותר להגיד בדיעבד, אבל בעיניי זו זכות גדולה לעבור בתוך הבורות החשוכים ולשאוב משם כוחות, כי משם אנחנו צומחים".
ילדות
"בילדותי הייתי עוף מוזר והרגשתי, קצת כמו היום, שאני מסתכלת על העולם מתוך בועה. בשנים הראשונות גדלתי ברמת גן, בדירה שאמא שלי עיצבה. ההורים שלי אנשים יוצאי דופן. היה לנו בית מאוד משונה עם מפלסים, צמחייה טרופית, בוהמיינים שהיו מבקרים וכתבות שכתבו על אמי בעיתון. מבחוץ היה נראה שאני גדלה בבית שכל ילד רוצה לגדול בו, גם במרחבים וגם ביכולת הביטוי, אבל אני התביישתי. כילדה היה נראה לי שאני צריכה להיות כמו חבריי, עם הדירות בעלות הפרוזדורים הצרים, שנת הצהריים והארוחות המשפחתיות, שמעולם לא היו לנו. ליפו עברנו כשהייתי בת 12 ואז לראשונה הרגשתי שאני נמצאת במקום בו כולם לא כל כך שייכים. כשחשבתי לחזור ארצה, לאחר שנים של מגורים בחו"ל, יפו הייתה אחת הסיבות. להסתובב בלילה בעיר העתיקה, לשבת על החומה, להביט על הים מלמעלה ולהריח את הריחות, האמנות, ילדי האמנים שחיו שם והעצמאות לנסוע לבית הספר בשני אוטובוסים. בגיל 12 ביפו גיליתי את עצמי".
ילדים
"תשכחי מכל מה שידעת על החיים לפני. ברגע שנולדו ילדיי, אמיל (7) ואדם (4) המציאות שלי השתנתה בצורה שלא ניתן לאמוד במילים. המחשבה הראשונה בבוקר, האחריות המאוד גדולה, לחשוב על מושגים של זמן. הזמן טס, את הופכת פחות רלוונטית והילדים לסופר רלוונטים. ומעבר לסוגיות הגדולות על מה יקרה בעוד כמה שנים, יש גם צורך להכין להם אוכל, לוודא שהבגדים
משפחה
"את יניב בעלי (איש שיווק ברשת הגנים משפחתית. ת"פ) הכרתי במועדון שהוא היה אחד מבעליו. הייתי אז בביקור בישראל במטרה לחזור לחיות פה. כאן אני מרגישה שייכת, כאן המשפחה שלי. יש לי הורים שמאמינים בי. הם יודעים שזו מי שאני ועוזרים לי. לא הייתי יכולה להיות אמא בלי בן זוגי, אחותי, אחי והוריי. מי מצפה שהילדה שלך בגיל 42 עוד תזדקק לכל כך הרבה עזרה כלכלית ומוראלית, והם דוחפים אותי לעשות דברים שבוערים בי וגם עוזרים עם הילדים ומכהנים כסבא וסבתא מופלאים".
מסורת ואמונה
"כשחייתי בניו יורק, הייתה בחגים היהודיים תחושה חיובית של התכנסות עם אנשים שבחרת והפכו לסוג של משפחה. בארץ בזמן האחרון אני פוגשת את המסורת הרבה יותר מבעבר. מסורת היא דבר חיובי, ומשפחה בעיניי היא ערך עליון. אני צמה, מדליקה נרות חנוכה ונרות בכל יום שישי כי מצאתי מקום שנוח וטוב לי בו. אם את לא חווה אמונה ממקום של שכל ומחשבה אלא ממקום של התקרבות פנימית, שמוציאה אותך מהיומיום ועוזרת לך רגע לעצור ולשאול שאלות, זה נפלא. אני רחוקה מלהיות אדם מאמין וקצת עצוב לי שאין לי את האיבר הזה, כי בעיניי זה סוג של איבר, שאו שיש לך אותו, או שאין. דווקא היהדות מילדות הרחיקה אותי מאמונה ואני נוטרת על כך. החוויות הראשונות של כילדה, להימצא עם כל הזקנות בעזרת הנשים למעלה כשלא מאפשרים לי בבית הכנסת את מה שמאפשרים לאחי האהוב, כמו גם לימודי התנ"ך בבית ספר, שהיו הדבר הכי רחוק בעיניי מאמונה ומסורת".
קריירה
"המילה קריירה תמיד מקושרת להצלחה כלכלית, אז בואי נדבר על קריירה כשארגיש שהתפרנסתי (צוחקת). הדבר היחיד שהתפרנסתי ממנו היה דוגמנות, אבל איני יכולה לקרוא לה קריירה, כי היא לא מתקרבת בגרגיר לדברים שאני מתעסקת בהם היום. גם להיות אמא זו בעיניי קריירה, אבל זה עול גדול מדי לילד לדעת שהקריירה של אמו, הייתה הוא עצמו. בכל העשייה שלי, באמנות, בציור, בעריכה, בעזרה בגני הילדים, בעשיית סרטי דוקו ולא משנה מה אעשה בעתיד, אעשה זאת מהמקום שאני מביאה את עצמי, או לפחות מנסה. זה חשוב לי וגם לסובבים אותי".
תאונת דרכים
שתיקה. "כשאילון אחי נפצע בתאונה, הוא היה בן 29, נשוי לדוגמנית מיקי ממון ואב לילד (ב-99' שני צעירים שנהגו במהירות מופרזת פגעו בו ברכבם. התאונה גרמה לו לפגיעת ראש אנושה וחייו נהפכו, ת"פ). הוא אחת הדמויות הכי מעוררות השראה בחיי ותאונת הדרכים היא חלק בלתי נפרד מהווייתו. איני מאחלת חוויה כזו לאף אחד, וכמו שאחי אומר בסרט שאיתי לב ואני עשינו עליו 'זו חוויה מעצבת'. את תקופת השיקום שלו תיעדתי ככלי שנעזרתי בו כדי להתמודד עם סיטואציות שהיו לי מאוד לא פשוטות. דרכו יכולתי להיות מסוגלת להסתכל על הקושי, הכאב, הפחד והחרדות שחוויתי לאורך התקופה. לא חשבתי לעשות מזה סרט שישודר, זה משהו שקרה. אני אסירת תודה כשהסרט נוגע באנשים ומחולל בהם משהו. כשפונים אליי אנשים שעוברים את החוויה הזו, הם מקבלים יותר מעוד משפחה שהתמודדה, ואנו חולקים איתם לא רק את הכאב, אלא גם עוצמה והשראה. לא מזמן אילון התחתן ונולד לו ילד".
חלומות
"יש לי תפילה שהילדים יהיו בריאים. החלום שלי מאוד קרוב למציאות שאני חיה בה, אבל אם יש דבר אחד שאני חולמת עליו הוא שאוכל לומר שאני ציירת. כשאכנס לסטודיו שלי לציור, שכרגע אין לי, שקירותיו עטופים בציורים שלי ובמקורות השראה ויהיה לי ברור על מה האמנות שלי מדברת, אפילו אם לא הצגתי תערוכה אחת, רק אז אוכל לקרוא לעצמי ציירת".
פורסם במגזין 'נשים'מבית "מקור ראשון"
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם