לימור בן שושן:"אני יודעת מה באמת חשוב בחיים"
עד לפני שנה וחצי חייה של לימור בן שושן הוקדשו לאיסוף ולמכירה של פריטים ייחודיים ב-"one bedroom", חנות העיצוב שלה בשוק הפשפשים. היום, אחרי שעברה תאונת דרכים שגרמה לליקוי חמור בראייתה ובחזותה, היא פתאום מצליחה לקלוט, מזווית עינה הבריאה, גם אושר אמיתי
בן שושן הייתה נרגשת. מאוד נרגשת. אבל אל תטעו לרגע: כסף כבר לא מעוור אותה. אחרי תאונת דרכים קשה שעברה לפני כשנה וחצי - תאונה שהותירה בה צלקות פיזיות וגם נפשיות - היא מבינה מה באמת חשוב בחיים. "לפני התאונה כל הזמן הייתי בפאניקה, בהיסטריה שאולי אני לא מתנהלת נכון, שלא אשרוד כלכלית", אומרת בן שושן, רווקה בת 39, שאת עינה השמאלית מכסה רטייה שחורה, או לפעמים צבעונית. "הייתי בהיסטריה מניהול העסק, דאגתי שהכל יהיה בסדר, שאני לא עושה טעויות. אחרי התאונה הפרופורציות השתנו לגמרי אצלי: הבנתי שמה שצריך לקרות בחיים קורה, Just Do Your Best. כיום הלחץ שלי ירד ואני מתפקדת הרבה יותר טוב. אני בן אדם יותר מאמין, יותר רגוע. אני כבר מבינה שמאוד קשה להתעשר בישראל, לדוגמה. אני עובדת קשה, מתפרנסת בכבוד - אבל כסף זה לא הריגוש. מרגש אותי לא ה-50 אלף האלה, אלא איך אני עכשיו מעצבת את החנות מחדש, מה אני שמה במקום השולחן שנמכר. חוץ מזה, אחרי מה שעברתי הבנתי שמה שיפה וחשוב בחיים האלה זה אנשים. כשאני רואה שבאות אלי כמה בנות, קונות ונהנות, זה הסיפוק שלי בעבודה".
כלומר , קרה גם משהו טוב בעקבות התאונה.
"כן, קרו לי כמה דברים טובים בעקבות התאונה, אבל הייתי שמחה אם האסימונים שנפלו אחרי התאונה היו נופלים בדרך אחרת. המחיר ששילמתי יקר מדי. הייתי מעדיפה לא להיות פוזלת ובלי צלקת על הפנים. היה יותר כיף אם זה לא היה קורה, אבל באישיות שלי אני מסתכלת קדימה, מנסה להיצמד לדברים היותר טובים ולראות את חצי הכוס המלאה".
לפני כשנה וחצי רכבה בן שושן על אופניים בתל-אביב, נפגעה על ידי משאית והייתה מאושפזת חצי שנה בבית חולים. "בשבועיים הראשונים הייתי בין החיים למוות", היא משחזרת. "המילה הראשונה שהוצאתי כשפתחתי את העיניים הייתה מע"מ, כי זכרתי שלפני התאונה הייתי צריכה לשלם מע"מ.
"המצב שלי היה מאוד קשה. הכתף שלי התרסקה ונשברו גם חלקים בצוואר ובצלעות. למעשה, כל הצד השמאלי שלי נפגע. עברתי ניתוח בראש, כי היה צריך, בעצם, לחבר לי את הראש חזרה, אבל עשו לי עבודה מדהימה. היום אני רואה כפול, עין אחת פוזלת. אני מאמינה שאם לא הייתה לי החנות הזאת, היום עדיין הייתי שוכבת בשיקום. אחרי ארבעה חודשים, כששחררו אותי לסוף שבוע בבית, נכנסתי לחנות וכאילו נולדתי מחדש. התחלתי לבכות מהתרגשות, פתאום הערכתי כל דבר: את היוזמה שלי, את האומץ לפתוח, את המקוריות. החנות האיצה בי לחזור לחיים. ראיתי מה יש לי ואמרתי לעצמי 'מה את יושבת בבית חולים? קומי, קומי, קומי, סדרי את החנות, תיהני ממנה'".
החנות הייתה פתוחה בזמן שהיית מאושפזת?
"כן, הייתה לי מנהלת מדהימה וגם המשפחה עזרה. החנות, תכלס, החזירה אותי לחיים הרבה יותר מהר ממה שקבעו הרופאים. יש בדיחה בחנות: לפני התאונה היו שואלים מי בוחר את הפריטים היפים האלה, והיו אומרים 'איזו עין'. עכשיו זאת 'זאת עם העין'".
איך הגבת כשהבנת שהעין שלך נפגעה?
"לא יודעת, אני עדיין בטיפול פסיכולוגי לגבי זה. אני יכולה להגיד לך שבאישיות שלי לא התמרמרתי לרגע. אני בן אדם שמשתדל להידבק יותר לחיים מאשר למוות. אני גם חושבת שזה הכל פרופורציות, כי לגמרי קיבלתי את החיים שלי בחזרה. זה היה בין לבין. בטיפול נמרץ הרגשתי שעוד לא 'החליטו עלי', לא רשמו אותי בין החיים למוות, וכשקמתי ראיתי שיש לי משפחה מדהימה, חנות מדהימה ושאני אוהבת את מה שאני עושה. זה כוח אדיר".
ואיך הרגשת כשנאלצת לשים את הרטייה?
"מתרגלים להכל בחיים. זה מטורף איך שמתרגלים. התרגלתי כבר לראות כפול, אבל כשאני צריכה לקרוא, להסתכל על מסמכים - אני חייבת לשים את הרטייה. כשיצאתי מבית החולים הייתי עם רטייה בעין, אז כל מעצבות האופנה הכינו לי רטיות".
עד כמה זה פגע בנשיות שלך, בביטחון העצמי?
"זה פוגע. מראה חיצוני זה אלף-בית - בייחוד כשאני עובדת באסתטיקה. אם היית אומרת לי לפני התאונה שאני אקום פוזלת, הייתי אומרת לך שאני בטח אקפוץ מהגג. עיניים זו התקשורת הראשונית וזו גם העבודה שלי. שוב, המחיר הוא מחיר כבד".
את יוצאת מאז לדייטים?
"האמת היא שגם לפני התאונה לא הייתי כל כך בן אדם של דייטים. אני לא אוהבת פגישות עיוורות, ובטח לא כיום, כשזה הרושם החיצוני הראשוני שאני נותנת. אני צריכה למצוא את האיש המיוחד הזה, שיראה מעבר ולא יגיד שהוא לא מעוניין כי אני פוזלת. אני מאוד רוצה להכיר מישהו. אחרי התאונה אני מוכנה לזה יותר מאי פעם. עכשיו אני יודעת מה באמת חשוב בחיים, מה אני רוצה בחיים. זה עשה לי סדר בראש".
בן שושן גדלה בירושלים למשפחה שעוסקת בעיצוב פנים וריהוט. אביה ודודה הקימו את בית העיצוב "האסם" בירושלים. "בתור ילדה הייתי נוסעת לתערוכות בפריז", היא מספרת, "שנאתי את זה, אבל סחבו אותי בכוח וכנראה נכנס משהו".
בצעירותה היא למדה תקשורת ועבדה בעבודות מזדמנות. "כשלא מצאתי את עצמי נסעתי לארצות הברית, לעבוד בעגלות. ניהלתי צוותים במולים והייתי עושה הרבה מאוד ווינדו שופינג. עשיתי שם כסף, חסכתי, חזרתי ארצה ופתחתי חנות".
את האושר, כאמור, היא מוצאת בחנות הייחודית שהקימה לפני כחמש שנים. בימים אלה, אגב, היא מנהלת משא ומתן לפתיחת חנות נוספת במיקום אטרקטיבי במרכז תל-אביב. החנות, ,"One Bedroom" כוללת פריטים "שלא צריכים, אבל כיף לרכוש", לדבריה . "אלה חפצים שנותנים לבית את הטון, את האווירה, את הייחודיות. תמיד הייתה לי פנטזיה של 'בית חלומות'. לפני שהייתה לי חנות הייתי קניינית גדולה לעצמי. כשאני רואה משהו יפה, אני רוצה לקנות אותו גם אם אני יודעת שלא אלבש את הפריט או לא אשתמש בו".
בחנות ניתן למצוא אהילים, ריהוט, שטיחים, אופנה, כלים, נעליים, תיקים, מטריות, כפיות הקשה מצדף, מתלים ייחודיים - מיקס של כל מה שנכנס הביתה. "אני מאמינה שחוויית קנייה זה מעבר לקנייה עצמה. זה בילוי, זו השראה. יש רשת בארצות-הברית בשם Antropologie ויש להם שם הכל מכל לבית. מי שנכנס לחנות שלי אומר לי שאני מזכירה את הרשת הזאת, שאני Antropologie הישראלית - וזו מחמאה גדולה עבורי".
את הפריטים הייחודיים בן שושן מייבאת מבלגיה, צרפת והולנד, כשהמותג השולט הוא Chehoma הבלגי. "כשחשבתי להביא את המותג הזה ארצה, אף אחד לא חיזק אותי", היא נזכרת. "אמרו לי שזה יקר מדי, אבל לא בא לי על עוד חנות שכולם מכירים. בסופו של דבר פתחתי חנות קונספט, והקהל הישראלי מאוד אוהב את זה".
בן שושן היא חסידה של שינויים. "אני משקיעה המון בלשנות את החנות", היא אומרת. "כל חודש החנות נראית אחרת ואנשים כל הזמן באים לראות מה קורה. החנות היא השראה להום סטיילינג, ועל זה אני עובדת הכי קשה. אני משקיעה בזה המון אנרגיה. הסיפוק שלי הוא בכך שאנשים נכנסים ואומרים 'וואו, איך יפה פה, מה עשיתם?'. מאז התאונה אני פחות נמצאת פיזית בחנות מאשר לפני כן, אבל אני עדיין במגע תמידי עמה".
היא מתגוררת כיום קרוב לחנות, בשכונת עג'מי שביפו. ביתה מרוהט, ברובו, בפריטים מהחנות, שמחירם נע מ-28 שקל לידית לארון ועד ל-6,200 שקל למנורה ו-8,000 שקל לספה. "אני רואה את הפריטים שבחנות מתמקמים בבתים בוהמייניים כאלה, בתים של אמנים, אבל גם קהל צעיר מפנק את עצמו וקונה אצלי", היא אומרת. "הפריטים יקרים, אבל יש חנויות יותר יקרות. יש כאלה שמוכרים צלחת ב-150 שקל . אני מוכרת ב-70. נכון , אני מעל לממוצע, אבל את יכולה גם לקנות ב'פוקס הום'. לי זה מחמם את הלב לקום בבוקר ולשתות בספל יפה. חוץ מזה, אני חושבת שדווקא בגלל המצב הכלכלי בישראל, בסופו של דבר יש לך פרץ כזה שאת חייבת לקנות כפית במחיר שבו יכולת לקנות אוכל לבית למשך חודש".
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם