אף על פי כן נוע תנוע: בת חן אלישביץ לא מוותרת
בגיל 19, בשיא פריחתה, עברה בת חן אלישביץ תאונת דרכים קשה, שהותירה אותה משותקת מהחזה ומטה. הסטודנטית לחינוך גופני החליטה להוכיח לכולם שגם מכיסא הגלגלים אפשר לפרוץ גבולות. התחתנה, ילדה ועברה הסבה מקצועית. רק הקשיים מול הביטוח הלאומי מקשים על חייה החדשים
"יצאתי מבית חברים באשקלון לכיוון אשדוד. ישבתי ליד הנהג", היא משחזרת בדייקנות. "בצומת ניצנים פגעה בנו מכונית שנהגה בכיוון הנגדי וסטתה לנתיב שלנו".
הרכב הפוגע התנגש בצד שבו ישבה אלישביץ וכתוצאה מההדף, התרסקו חוליות הצוואר שלה. "גם היום, שלוש שנים אחרי, אני זוכרת איך ניסו לחלץ אותנו מהרכב. הבנתי שמשהו רע קרה. באמבולנס צרחתי לפרמדיק שאני לא מצליחה להזיז את הרגליים ושזה לא הגיוני, כי אני סטודנטית לחינוך גופני. ספורט היה עד אז כל המהות שלי, זה היה החיים שלי. מגיל קטן הייתי מתעמלת קרקע והתחריתי בתחרויות מקומיות. כל חיי ידעתי, שזה הכיוון. צעקתי שאין מצב, שאני חייבת ללכת".
היא נשארה בהכרה מלאה עד שהגיעה לבית החולים ברזילי והוכנסה לניתוח בהול. הרופאים הוציאו ממנה את הטחול שהתפוצץ, וגילו שהיא משותקת מהחזה ומטה. אלישביץ הועברה מורדמת ומונשמת לבית החולים סורוקה להמשך הטיפול. "כתוצאה מהשיתוק, גם שרירי הנשימה נפגעו ולא הייתי מסוגלת לנשום בכוחות עצמי. באותו הלילה אמרו להוריי שהסיכויים שלי לחיות לא גדולים ושהגיע הזמן להיפרד. במשך שלושה ימים בטיפול נמרץ, לא ידעו אם אשרוד. הוריי הלכו לכל הרבנים וכולם התפללו עליי. הרופאים חשבו לפתוח לי קנולה בגרון, שבעזרתה אוכל לנשום, אבל לאחר דיון ביניהם החליטו להילחם עליי. אני זוכרת את האחות צורחת עליי שאנסה לנשום לבד. בסופו של דבר הצלחתי, והועברתי למחלקה הנוירולוגית. כשמצבי התייצב, הכניסו אותי לניתוח לקיבוע חוליות חוט השדרה".
הבנת כבר אז שלא תוכלי יותר ללכת?
"בימים הראשונים עדיין לא הייתי מודעת לכך שלא אלך יותר לעולם ולא עיכלתי את משמעות הדבר. הייתי בטוחה שמדובר במצב זמני שיעבור. מצד שני, כעסתי על כל העולם. האשמתי את הנהג שלא היה זהיר מספיק, כעסתי על הקב"ה, למה זה מגיע דווקא לי. אני, שכל החיים הייתי דתייה וצדיקה ועשיתי כל מה שצריך. מה גם שיש רשעים ממני שזה מגיע להם. אבל מאוחר יותר הגעתי להבנה שאם זה קרה, כנראה זה מה שהיה צריך לקרות, וזה הרגיע אותי".
בשבועות הראשונים הרופאים עוד קיוו לשיפור במצב. הם דיווחו שלפי תוצאות הבדיקות, חוט השדרה נפגע ולא נקרע, ולכן יש סיכוי שיעברו תדרים מהמוח לרגליים, אבל לא ידעו לומר אם ומתי יהיה שינוי. "בהתחלה נשארתי חדורת אמונה. קיוויתי שאם אעשה מספיק, זה יוביל לשיפור וציפיתי שכל טיפול ישנה את מצבי. גם הוריי החזקים ומשפחתי נתנו לי המון כוחות וחיזקו אותי. אני זוכרת שהצמידו לי עובדת סוציאלית, שלקחה את זה יותר קשה ממני ובכתה בפגישות".
היא כנראה הבינה את מה שאת סירבת לעכל.
"בדיוק. רק אחרי שבועיים, כשהועברתי לשיקום בתל השומר, נכנסתי לדיכאון. פתאום מלמדים אותך להתלבש ולהתקלח ואת מבינה כמה את לא מסוגלת לעשות. זה שבר אותי. אחד הרגעים שאני זוכרת במיוחד היה כשניסיתי לנעול את נעלי ההתעמלות ונלחמתי שעות להרים את הרגל ולשרוך. קשיים שפעם היו דברים קטנים ומפגרים, הפכו למלחמות. אני, שרצתי חמישה קילומטרים חופשי, פתאום מתאמנים איתי לשבת יציב ולמסור כדורים".
מי שעזר לה באותם רגעי שפל היו המשפחה והחברות. "יש לי חברות מדהימות, הן לא הפסיקו להגיע לבקר בהמוניהן. כשההורים שלי נאלצו לחזור לעבודה, הן המשיכו להגיע, ישנו איתי ועשו משמרות ושבתות".
והיה עוד מישהו שתרם רבות לשיקומה. כמה חודשים לפני התאונה, חברה ללימודים הכירה לבת חן את מי שלימים יהפוך לבעלה, יהושע אלישביץ, חב"דניק וחייל ביחידת 'חרוב'. הם היו ידידי פייסבוק ודיברו קצת בטלפון, אולם בת חן, שגדלה במשפחה דתית-לאומית, לא ראתה עתיד לקשר ביניהם.
שבועיים לפני האירוע יצאו השניים לריצה בעיר הולדתם, ומאז הם רצים יחד במירוץ החיים. "הוא ראה בפייסבוק שנפגעתי בתאונה ובא לבקר", היא מסתכלת במבט מצועף על הבעל שיושב לצידה. "הוא הגיע מדי שבוע לשיקום, חתיך כזה עם המדים והנשק (צוחקת) ודיבר איתי שעות בטלפון, וכך הקשר בינינו התפתח. בהתחלה חשבתי שהוא סתם משחק איתי. שאלתי אותו בשביל מה הוא מגיע ושאני לא רוצה שבמצבי ישחק לי ברגשות, אבל מבחינתו זה היה רציני".
הוא לא חשש להיכנס לקשר עם בחורה נכה?
יהושע, שמצטרף אלינו לשיחה בסלון דירתם שבפתח תקווה, מסביר בחיוך מבויש: "כבר הייתי בפנים. לא חשבתי על זה. באתי לבקר אותה, והחלטתי שהיא שווה את זה".
"אני כל הזמן חשבתי מה יהיה כשהוא יקלוט שאני על כיסא גלגלים ולא אוכל לעשות דברים", מוסיפה בת חן. "זה גרם לי להילחם על כל דבר. אם הוא הציע ללכת לאיזה מקום, גם אם היו לי מיליון חששות של איך אסתדר, תמיד אמרתי שבטח ושאין שום בעיה. אני חושבת שזה מה שגרם לו להרגיש טוב איתי. 'הנה היא על כיסא גלגלים, אבל אנחנו כן עושים, והיא כן יכולה'".
"היא יכולה הכול", מחזק יהושע את דבריה. "מה שהיא רוצה, היא עושה. לא היו לי מעולם חששות".
השניים מספרים על תגובות מוזרות ומעליבות מצד החברה. חלק בפניהם, אבל גם מאחורי גבם. "אנשים אמרו לי, 'איזה חמוד, כל הכבוד שבכלל התחתן איתך'", היא מספרת והוא מוסיף שאנשים שאלו אם הוא בסדר בראש. "אנשים חושבים שאם מישהו נכה, נגמרו לו החיים, אבל זה ממש לא כך", הוא מסביר. "נכון שאת צוק מנרה לא נוכל לעשות, אבל אנחנו לומדים להעריך וליהנות מדברים שאנשים רגילים לא נהנים מהם, כמו לטייל בחוץ, או להיות יחד בבית", אומר יהושע. "לדעתי, אני מעריך את אשתי יותר מכל בעל. אני יודע עד כמה קשה לה וכמה היא מצליחה".
היא, מובכת קלות מוסיפה ש"האהבה שלנו הרבה יותר חזקה. כי כשעוברים יחד קשיים, מתקרבים הרבה יותר".
עם הרבה אמונה בבורא עולם ובעצמה, כמויות אינסופיות של כוח רצון וגישה אופטימית לחיים, הצליחה בת חן לשקם את חייה ולבנות לעצמה חיים חדשים. היום, בגיל 22, היא עצמאית לגמרי. "בשיקום למדתי לעשות הכול, החל מלבשל ולקפל כביסה ועד להתקלח ולהתלבש. לרוב הנכים יש עזרה, אבל אני לא אוהבת שיש לי צל. אני מרגישה הרבה יותר טוב עם עצמי כשאני עצמאית ויכולה לעשות דברים לבד".
היא למדה לנהוג ברכב המותאם לצרכיה, לפני כשנה נישאה ולאחר היריון בסיכון גבוה ויומיים של זירוזים וסבל, הגיחה לעולם לפני שבעה שבועות בלידה רגילה בתם המתוקה שיינא ("סבתה המרוקאית בקושי מצליחה להגות את השם, אבל זה השם שבת חן רצתה", אומר יהושע בחיוך).
במקביל, אלישביץ היא סטודנטית שנה ב' לעבודה סוציאלית בשלוחה של אוניברסיטת חיפה ב'מכללת מבחר', והחלה בימים אלו את הכשרתה המעשית.
למה בחרת דווקא בעבודה סוציאלית?
"תמיד הרגשתי שהעובדות הסוציאליות שמדברות איתי ואומרות 'אני מבינה אותך', לא באמת מבינות אותי. אני חושבת שמטפל שעובר קושי, הרבה יותר קל לו להבין את המטופל. מנגד, למטופל קל יותר לשתף את המטפל בקשיים ובחששות. אני חשתי על בשרי איך זה להיות מטופל. היום השאיפה שלי היא לטפל באנשים ולראות תוצאות. אם כעובדת סוציאלית ארגיש שאני מרימה אנשים ועוזרת להם, זה ייתן לי את הסיפוק הכי גדול שיש".
אולם לא הכול ורוד בחייה של אלישביץ. היא טוענת שהקשיים הבירוקרטיים מול הביטוח הלאומי מתסכלים אותה. "צריך לרדוף אחריהם כל הזמן", היא מסבירה. "אני מקבלת קצבת נכות כללית, קצבת שירותים מיוחדים וקצבת ניידות. לפני שנקבע אם את זכאית לקצבה, את כבר מזומנת לוועדה. הוועדות האלה יכולות להיות ממש משפילות. צעקו עליי שאקום מכיסא הגלגלים והטיחו בי שזה בכלל לא הכיסא שלי. יצאתי משם לא פעם בוכה ונסערת.
"מדי שנה מורידים אוטומטית את אחוזי קצבת השירותים המיוחדים, וכדי להחזירם צריך לשלוח שוב את כל האישורים הרפואיים בכדי להוכיח שהמצב לא השתפר. זאת למרות שכתוב להם שאני נכה על כיסא גלגלים לצמיתות. כמובן ששלחנו, אבל שום דבר לא קרה. וזאת רק דוגמה. יש עוד המון בעיות כאלו. רובן נובעות מהבירוקרטיה".
איך מצב הנגישות בארץ?
"רוב המקומות עדיין לא נגישים. המדרכות לא נמוכות מספיק, במרבית החנויות תאי ההלבשה לא מונגשים לנכים, הם קטנים מדי. אם אני רוצה למדוד בגד, לרוב אני מודדת על בגדיי, או שהמוכרת עומדת ומחזיקה וילון שיסתיר אותי, שזה מאוד משפיל. לפעמים אני מצליחה להיכנס לתא עם כיסא הגלגלים, אבל אין בו מקום לזוז ואני חייבת לבוא עם מישהו. גם מקומות החניה לנכים הם בעיה. יש בארץ מספר מקומות חניה לפי התקן, אך ברוב הפעמים אין לי היכן לחנות. תו נכה ניתן גם למי שסובל מלקות שמיעה למשל, אני חלילה לא מזלזלת, אבל יש רק מקומות בודדים בארץ בהם מותרת חניה רק לרכב נכה עם מגבלת ניידות, ולא לכלל הנכים. כך יוצא, שאני מבררת אם יש במקום אליו אני נוסעת חניה לנכים ונאמר לי שכן, אך בפועל הן תמיד מלאות, וכדי להגיע אני צריכה שיקחו ויחזירו אותי, כי אין לי היכן לחנות".
ואיך החברה הישראלית מתייחסת לנכים?
"אני לא מרגישה שרואים אותי כנכה. אני משתדלת לשדר לאחרים שאני לא על כיסא גלגלים, שהכיסא לא מגביל אותי ושאני כמו כולם. אני לא רוצה שירחמו עליי ויעזרו לי, זה גורם לי להרגיש מסכנה. בהתחלה בכלל לא רציתי עזרה. העדפתי לסבול, ליפול ולבכות אחר כך מכאבים, רק לא לבקש עזרה. עם הזמן למדתי שמותר לבקש ושאנשים שמחים לעזור. הם יפתחו לי דלתות או יעזרו לדחוף את כיסא הגלגלים מבלי שאפילו אבקש. מדהימה אותי העזרה של האנשים בכל מקום".
רגע לפני שאנו נפרדות, אני שואלת את בת חן מדוע חשוב לה לספר את סיפורה האישי. "אם כשהייתי שבורה ובדיכאון, היו נותנים לי לקרוא כתבה כזו, שבה בחורה שהיתה בשיא פריחתה, הפכה לנכה אבל הצליחה להשתקם, ללמוד, להתחתן וללדת, זה היה נותן לי הרבה כוחות ותקווה להמשיך הלאה. זוהי בעצם ההוכחה שאין באמת שום דבר שעוצר אותך, למרות המוגבלות, השמיים הם הגבול".
מהביטוח הלאומי נמסר בתגובה: "הפנייה ששלחתם כוללנית ואינה מתייחסת לאירועים ספציפיים, לכן לא נוכל להתייחס אליהם. במידה ויש תלונות ממוקדות וספציפיות, אנו נבדוק אותן עד תום.
"ככלל, בוועדות הרפואיות יושבים רופאים מקצועיים, מומחים בתחומם, שמקפידים לבדוק ולהתייחס לכל המבוטחים ברגישות רבה, תוך שמירה על כבודם. אנו דוחים מכל וכל האשמות לא מבוססות כלפי רופאי הוועדות הרפואיות".
***
הכתבה התפרסמה במגזין 'נשים'
לעמוד הפייסבוק של 'נשים'
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם