סיון אברהמי: "רציתי ללכת ברחוב ושילדים יצרחו"
כשהתלמידים בקורס ההכנה לבחינה הפסיכומטרית שמעבירה סיון אברהמי מגלים מיהי המורה שלהם, יש להם פתאום יותר חשק ללמוד ופחות חשק להיות בטלוויזיה. כך הפכה צלליתו החיוורת של עמיר גולדברג, מהעונה השנייה של "האח הגדול", למלאכית השומרת של דור הריאליטי
אלירז, ליהיא, קותי, ג'קי, יוסי, עמיר וסיון יצאו, יום אחד, לטיול בחיים שאחרי "האח הגדול".
אלירז נהיה מנחה בערוץ 24, ליהיא הלכה להמון אירועים, קותי עשה מה שאמרו לו לעשות באוזנייה, ג'קי ניצל את המומנטום כדי לפתוח בית דפוס, יוסי האפיר, עמיר הוריד צ'ייסרים וסיון הקדישה את חייה למען שינוי תפיסת עולמם של צעירים שחולמים להיות סיון אברהמי, ועשתה כל שביכולתה כדי לסייע להם להצליח בבחינה הפסיכומטרית.
למי מבין השבעה הכי מגיע, מבחינה מוסרית, להמשיך להיות סלב?
התשובה הנכונה - סיון אברהמי - אומנם די צפויה, לנוכח הניסוח המגמתי של השאלה, אבל היא בהחלט עשויה להפתיע את מי שמכירים את אברהמי רק מהעונה השלישית של "האח הגדול" בתור צלליתו החיוורת, חסרת האופי והאישיות של המתמודד השנוי במחלוקת עמיר גולדברג - זו שהחיקוי שעשו לה בשעתה ב'ארץ נהדרת' הסתכם בפוסטר מצחקק.
הנזק שנגרם לאברהמי כתוצאה מהשתתפותה ב'האח הגדול' היה חמור לא פחות, אם לא הרבה יותר, מזה שנגרם לאנשים שיצאו משם עם תדמית של אהבלים (יוסי בובליל, ג'קי מנחם, אביבית בר זוהר), של אלימים (מעיין חודדה, רוני מיילי), או של מעצבנים (דנה רון, עדנה קנטי, לבנה זוהרים). אחרי עשור ומשהו של ציות לאומי לנורמות הריאליטי, לכולם כבר ברור שלהיות משעמם וחסר ייחוד זה הכי גרוע, הכי קשה, הכי לא.
כשאברהמי - שצפויה לציין בקרוב 30 שנות קיום יפות ואינטליגנטיות - סיימה לרצות את עונשה בבית "האח הגדול" והתוודעה לתדמית שדבקה בה שם, היא שקעה בדיכאון עמוק, על סף הקליני, אבל בסופו של דבר הזמן עשה את שלו והמשבר עבר. איכשהו, אפילו מבלי להיעזר בדוד ציפרלקס, היא הצליחה להיחלץ מן הריק הנורא ההוא ולפתוח בצעידה חזרה למעלה, אל האור של אולפני "צינור לילה" בערוץ 10 (שם היא מגישה בשנה האחרונה פינה של סרטוני רשת מחופפים). תוך כדי כך היא גם החלה ללמוד לתואר שני בהוראת מתמטיקה, והפכה אט-אט למלאכית השומרת של דור הריאליטי, במסגרת עבודתה כמדריכה בקורס הכנה לפסיכומטרי.
"אני מודעת לכך שהגילאים האלה, של אזור ה-20 פלוס-מינוס, מאופיינים בהתלהבות גדולה מעולם הטלוויזיה והפרסום, שנראה להם מאוד נוצץ ולא נגיש", היא מסבירה, "ודווקא בגלל שהייתי שם, אני מקווה שאני מצליחה להעביר להם עכשיו מסר בין השורות - ולו רק מעצם זה שאני נמצאת מולם בכיתה ומתייחסת לזה, באמת, כאל הדבר הכי חשוב והכי מספק בחיי. כשהם רואים דמות שהם מכירים מהטלוויזיה, שמספרת בהתלהבות על האהבה שלה ללמד וללמוד, הם מתחילים, אולי, לחשוב מחדש על כל העולם הזה".
וכמה שעות אחר כך הם נתקלים בך שוב בטלוויזיה, ושוכחים הכל.
"אני לא מתחסדת: אני נהנית להופיע בטלוויזיה, לראות את עצמי בטלוויזיה, לדבר על עצמי ולהופיע בכתבה בעיתון. אני חולה על זה. זה עושה לי כיף. אני אוהבת את עצמי. למה לא, בעצם?".
באמת למה לא. בעולם חלול ותחרותי שבו הצלחה ופרסום הם ערכים עליונים, קשה הרבה יותר להאמין למי שטוענים שאין להם שאיפות להיות מפורסמים - כלומר, ל-99 אחוזים מפליטי הריאליטי. סיון אברהמי היא, מן הסתם, לא היחידה שנורא אוהבת את עצמה ומפיקה הנאה צרופה מחשיפה בתקשורת. היא כן היחידה שיש לה מספיק שכל - ואומץ - כדי להודות באמת ולומר, במילים קצת אחרות, "כן, אני צריכה תשומת לב".
"גם ל'האח הגדול' הלכתי בשביל לקבל הכרה", היא ממשיכה, "רציתי לדעת איך ההרגשה כשכולם יודעים מי אני, ללכת ברחוב כשכולם מזהים אותי וילדים צורחים כשהם רואים אותי וכשאני לא יכולה להיכנס לקניון. בא לי להרגיש איך זה. אני מודה בזה. כולם צריכים להודות בזה. גם מי שבא לקדם שם משהו, כביכול, בעצם רוצה פרסום. אין אפס".
אני מניח שאת צודקת, רק שלפעמים התוצאה היא פרסום לא ממש חיובי-ומי כמוך יודעת את זה.
"נכון. ב'האח הגדול' הרגשתי הרבה פחות נוח מול המצלמה מאשר היום. החשיפה שלי שם נעשתה בצורה כל כך טוטאלית שנשברתי לגורמים, לרסיסים, הייתי במצבים הכי קשים, מגעילים ונאחסיים עם עצמי - ובסוף עוד יצאתי משם עם תדמית של פלקט. אם היית מבקש ממני, לפני שנכנסתי לשם, להגיד מהו הדבר הכי גרוע שיכול לקרות לי מזה - בחיים לא הייתי אומרת לך משהו כמו 'שיגידו עלי שאני מכשפה ביצ'ית רעה'. הייתי אומרת 'פלקט'. בוודאות .
"אני לא יודעת איך בנות אחרות מרגישות עם זה, אבל בתור בחורה שנראית טוב, תמיד היה עלי רושם מאוד מסוים. חשבו שאני טיפשה, סנובית, לא מספיק עמוקה. כל החיים ניסיתי להימנע מהרושם הזה בכל דרך, ולכן פיתחתי את עצמי במלא תחומים - רוחנית, נפשית ואקדמית. באמת, 'פלקט' זה הדבר הכי לא נכון שאפשר להגיד עלי".
אבל זה מה שהיית שם.
"יכול להיות, אבל אני, מצדי, דמיינתי סצנריו שונה לגמרי. חשבתי שאהיה כיפית, שאפרח שם, כמו בחיים שלי בחוץ. שאני אוהב את כולם ושכולם יאהבו אותי. הבעיה היא שלא היו שם אנשים שהוציאו ממני דברים טובים. הרגשתי לא קשורה לשם, לא בתוך הווייב של האנשים, לא מצאתי את מקומי".
אבל כן מצאת את עמיר גולדברג, ונצמדת אליו כמו זבוב ל. . . נו , את יודעת.
"קודם כל, שיהיה ברור: היום אני לא בקשר עם עמיר. שום קשר. אין לי שום דבר נגדו, אבל גם אין לי שום דבר בעדו. הוא בשום אופן לא מהטיפוסים שהייתי יוצאת איתם בעולם החופשי. תגיד, יש לי חסה בין השיניים?"
לא . תמשיכי.
"תראה, עמיר פשוט ממש לא בסגנון הגברים שאני יוצאת איתם. מה שהיה לי איתו שם קרה ממקום של למצוא תמיכה, כתף חמה. לא ידעתי מה זה טלוויזיה, איך אני נראית מבחוץ. כל מה שעשיתי שם בחודשיים האחרונים היה לבכות, וזה היה נורא. חשבתי על זה שאני בטח אצא הכי סמרטוט מסכן והכל, אבל זה היה חזק ממני. רציתי לשלוט בזה, להעמיד פנים, להיות חזקה, אבל לא הצלחתי. עברתי שם משהו נוראי מבחינה נפשית. ממש התפרקתי. פשוט איבדתי את האחיזה שלי במציאות ואת כל החוסן הנפשי שלי".
"גם השנה שאחרי 'האח הגדול' הייתה, כולה, שנה מאוד לא יציבה, מטורפת. לא ידעתי מה יקרה איתי מחר. לא יכולתי לעשות שום תוכניות לעתיד. הייתי באמצע הלימודים ועצרתי הכל. לא כל כך התקרחנתי - כאילו כן, הייתה לי תקופה של 'החתול והכלב' ו'פינגווין', אבל הכל היה בגבול הילדה הטובה. בלי קוק בשירותים.
"השינוי שחולל בי 'האח' בא לידי ביטוי גם בלבוש, אגב. מאז שיצאתי מ'האח הגדול' לא נגעתי בדברים שלבשתי לפני. החלפתי את כל המלתחה. רציתי להשאיר את זה שם, בתקופה שלפני. היה לי מין דחף כזה, אחרי שבמשך ארבעה חודשים הקרבתי את נשמתי לשטן. היה לי מאוד-מאוד חשוב להרגיש שינוי, שזה לא היה לחינם, שלא אחזור לחיים הקודמים שלי כאילו כלום לא קרה".
למה , בעצם?
"כדי לשמור על השפיות. אתה יודע, אפשר בקלות להשתגע במצב הזה. הרבה מתחרפנים אחרי שהם יוצאים מריאליטי, מאבדים את הצפון. גם אני, בשלב מסוים, הייתי על סף שיגעון במשך תקופה ארוכה. היו לי המון רגעים של לקום בבוקר ולשאול את עצמי 'רגע, מה אני עושה היום? אין לי שום דבר'... וזה לא שזה יום כיף, או משהו כזה. אלה ימים ריקים, חלולים, שגרמו לי התקפי חרדה, דיכאונות, המון אפס-אנד-דאונס".
בפרקי "החזרה הביתה" שמגיעים בסוף כל עונה של "האח" ההפקה תמיד מדגישה שהמתמודדים זוכים לטיפול נפשי צמוד עם צאתם מהבית. לא קיבלת מהם טיפול כזה?
"לא, אותי לא ליוו אחר כך בכלל-וחבל. זה משהו שאני כן חושבת שצריך לעשות. האמת היא שגם לא הלכתי לפסיכולוג ולא לקחתי כדורים נגד דיכאון - אף על פי שהייתי ממש על סף לעשות את זה. גם ללכת לפסיכולוג היה גדול עלי. זו הייתה תקופה מבאסת, קשה, איומה. הרגשתי שזרקו אותי לעולם חדש ודרשו ממני להתמודד איתו לבד. התרחקתי מכל החברות שלי, לא עניתי לטלפונים, לא חייתי, בעצם.".
שיבתה של אברהמי אל החיים הייתה זהירה, מדודה, שקולה, הדרגתית ומחושבת. היא לא ממש "חזרה לעצמה", כפי שנהוג לומר במקרים כאלה. היא פשוט עשתה את מה שסחים - הסקטור שאליו היא משתייכת באופן מובהק - יודעים לעשות הכי טוב: היא לקחה את עצמה בידיים. "הגעתי לשלב בחיים שבו מאוד מושכת אותי היציבות", היא מסבירה בסחית מדוברת, "מה לעשות, אני סחית. זה טוב להיות סחי, לא? זה נראה לי טוב להיות עם ראש על הכתפיים ורגליים על הקרקע".
בשנה האחרונה, אגב, גם נראה לה טוב להתנסות, לראשונה - אחרי כמה מערכות יחסים מזדמנות שלא הובילו לשום מקום (פרט לעמיר גולדברג, היה שם גם פליט "האח" ערן טרטקובסקי) - בזוגיות אמיתית, חמה וביתית, שכוללת דיבורים על חתונה וילדים, עם איש הטלוויזיה אוהד שגב, אחיו הגדול של איתי.
"פתאום נזכרתי שאני בעצם מאוד זוגית ומאוד ביתית", היא מספרת, "לא ידעתי שאני כזאת. אוהד ואני המון ביחד, הרבה יותר מהרבה זוגות שאני מכירה. זה מפתיע אותי בעיקר בגלל שאני לא מתאהבת בקלות. ההפך מזה. תמיד חשבתי שיש לי פאק בעניין הזה. יצאתי עם המון בחורים שלא הצלחתי להתאהב בהם. קשה לתפוס אותי. קשה לגרום לי להתאהב. ממש קשה. אני מעריכה שזה קשור לכך שיש לי הערכה עצמית שהיא, איך לומר, לא נמוכה. קשה לאנשים להגיע אלי. קשה לגעת בלב שלי".
אני מניח שלא מעט ניסו את זה בתקופה שאחרי "האח הגדול"
"כן, היו מלא גברים שרצו אותי והדפתי אותם. קיבלתי המון הודעות סטוקריות מפחידות מאנשים שכאילו מכירים אותי, ובאמת ידעו עלי מלא דברים, כי הם הקשיבו לשיחות שלי בערוץ 20. במקרים אחרים זה היה בעיקר משעשע, כי הרבה בחורים יוצאים מנקודת הנחה שהם חייבים להיות מאוד מיוחדים בשיחה איתי, מתוך תפיסה שאחרת אני לא אתייחס אליהם".
מה זאת אומרת "מיוחדים"?
"אתה יודע, כל מיני כאלה שבאו אלי בקטע של 'טוב, אני לא סלב, אז בטח לא תרצי אותי'. זה בכלל לא נכון. לא חיפשתי דווקא 'לא סלב', מה רע בסלב? למה להתחיל את השיחה איתי ממקום של מרמור? חכה, אחי, מה אתה רץ. יש גם כאלה ששולחים לי הודעה בפייסבוק, ואם אחרי יומיים אני לא עונה, הם עושים לי 'טוב, את לא מי שחשבתי שאת, את חתיכת סנובית'
"היו גם כאלה שבאו כאילו בקטע אחר, ועשו לי 'נו, אז איך קוראים לך?', זה לא שחשבתי שכולם מכירים אותי, אבל במקרים האלה פשוט קלטתי שהם מכירים אותי ומשקרים. הם עשו לי 'אה? באמת? סיון?', חבר שלי אמר לי שאת מפורסמת. אני פשוט לא רואה טלוויזיה'. אתה מבין? די נו, בחייך, ברור שאתה יודע מי אני, ברור שבאת אלי מוכן. מספיק עם זה.
"בכלל, עוד מהתיכון אני זו שמתחילה עם בנים. אין לי שום בעיה עם זה. אגב, היו גם כאלה - ולא מעט - שסיימו איתי קשרים, זרקו אותי לכלבים. אני לא הטעם של כל אחד, אתה יודע".
נכון להיום, החיים של סיון אברהמי מסודרים פיקס. היא ואוהד גרים יחד בדירה באזור שינקין בתל-אביב, לימודיה לתואר שני מתקדמים בקצב טוב, התלמידים שלה בקורס הפסיכומטרי מבסוטים ממנה וגם במערכת של "צינור לילה" מרוצים מעבודתה וצופים לה עתיד ורוד בתחום.
"כשהייתי רואה את הקטעים של ירדן הראל ושי-לי שינדלר ב'צינור לילה' תמיד אמרתי לעצמי שאני נורא רוצה להיות שם", היא מספרת, "זה נראה לי כיפי, חייכני, מלא באנרגיות טובות-מאוד אני, בקיצור. לאודישן הראשון הגעתי עם פאסון של בחורה שנראית טוב ולומדת מדעי המוח. אחר כך החלה מסכת אודישנים ארוכה ומתישה, אבל לא ראיתי בעיניים. באמת חשבתי, ואני עדיין חושבת, שאני טובה בזה".
ובסופו של דבר קיבלת את הג'וב, וצופי הטלוויזיה בישראל גילו שאת יודעת לעשות עוד דברים חוץ מלשתוק, להיות יפה ולספוג עלבונות מעמיר.
"בכלל, מאז שיצאתי מ'האח' עיצבתי את עצמי בדרך חדשה, אחרת לגמרי. פתאום, לדוגמה, התחלתי לעקוב אחרי טרנדים אופנתיים ולשים לב למה שאני לובשת. במסיבת סיום של 'האח' לבשתי שמלה שחשבתי שהיא מהממת, אבל דורין אטיאס ירדה עלי באכזריות. היא אמרה עליה 'שלום-שלום ושלא תבוא לי בחלום'. קטלה לי את הצורה".
נעלבת ?
"קצת, לא באמת. לזכותי ייאמר שאני קוראת טוקבקים כל הזמן, של הכל, לא רק עלי. זה משהו מציצני כזה, אני יודעת, אבל זה נותן לי פרספקטיבה. לפעמים אני מגגלת את עצמי, ואז אני שמה לב שהתלמידים שלי, כל מה שהם יכולים לראות עלי באינטרנט - זה רק אותי עם בגד ים או הלבשה תחתונה. אין שום תמונה שלי עם בגד נורמלי. אני מתפלאת שהם בכלל מזהים אותי ככה, כשאני מתלבשת".
לא נורא, העיקר שאת נראית טוב. אין לי ספק שהיית הסטודנטית הכי יפה בפקולטה למדעי המוח.
"תתפלא, אבל הייתה לי שם כיתה של כוסיות, אחת-אחת. היו שם בנות שוות בטירוף - וזה לא החנוניות של מדעי המחשב. זה אינטליגנטיות עם פאסון. משהו הרבה יותר מעניין. חכמות ויפות. גן עדן לבחורים".
אוקיי , אבל לאף אחת מהן אין קעקוע של כובע של קוסם מעל הישבן.
"כן, אני יודעת, זה קעקוע מכוער ומעפן. עשיתי אותו בסן דייגו, בזמן שעבדתי בעגלות באל.איי. זה היה הדבר הכי ספונטני והכי מטורף שעשיתי בחיים. משהו ממש אקסטרימי בשביל סחית כמוני".
ברור , אבל יש לקעקוע משמעות כלשהי?
"כן. בגיל 22, כשהייתי בהודו אחרי הצבא, פתחו לי שם בקלפי טארוט שטותיים כאלה, ויצא לי קלף של קוסם. ההיא שפתחה לי אמרה שקודם זה אחד הקלפים החזקים - אתה יודע, בולשיט - ואני נתפסתי לזה לגמרי והחלטתי שזה מסמל את דרך החיים שאני רוצה ללכת בה. כלומר, שאני רוצה לשלוט בחיים כמו קוסם".
ואיזה קסם היית עושה לחיים שלך עכשיו, רגע לפני שאת בת 30?
" אלוהים ישמור. אני לא רוצה לחשוב על זה אפילו. זה מדכא אותי ברמות. אני חולקת על הגיל הזה, מתכחשת לקיומו. הייתי מעלימה אותו מהתודעה".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם