זרה בתוכם: מונולוג של יהודייה שנישאה לערבי
כמה דקות בלבד, זה הזמן שעמד לרשות יעל כדי להימלט מהגבר הערבי שהיה בן זוגה במשך 20 שנה. סיפור החילוץ שלה נשמע כלקוח מתוך סרט הוליוודי, אבל זה קרה כאן, רק לפני שנה, והיא לא היחידה. עכשיו היא מבקשת להזהיר בנות אחרות
"אני יצאתי עם הקטנה, ופתאום דודה שלו מופיעה מולי. שאלה 'לאן?'. בשנייה עניתי שיש לקטנה חיסון. מזל שבאו לי מילים לפה. התקדמתי לעבר מקום המפגש עם המחלץ, ואז ראיתי את הבת הגדולה שלי מגיעה בריצה עם צעיף שמכסה לה את הראש, מנסה מרחוק לרמוז לי משהו. הסתבר שהיא ראתה בדרך את הדוד שלה, עטפה את הראש בצעיף והחלה לרוץ. גם אני התחלתי לרוץ, אבל במזל הוא לא עקב אחרינו. הגענו אל האוטו של המחלץ שחיכה לנו עם מנוע פועל. זרקנו את התיקים לתא המטען ופשוט ברחנו משם. רק אחרי עשרים דקות של נסיעה, שמנו לב שאפילו לא חגרנו חגורות בטיחות מרוב לחץ. הילדים היו בשוק. מתוחים מאוד".
בחנוכה האחרון, חגגה יעל (השם האמיתי שמור במערכת) שנה של חירות. "היום אני אשה אחרת. אני נושמת", היא מחייכת. "למרות כל הקשיים, אלו ימים טובים בעבורי". סיפור החיים שלה כואב ברמה כמעט מכעיסה. מבוי סתום אחד אחרי השני, עליהם היא מדברת בשטף. פורקת מהלב את מה ששנים סבלה בשקט. משחזרת את ההתדרדרות הכמעט בלתי נמנעת למקום האבוד בו הייתה. ילדותה הקשה, ההיכרות עם הבחור הערבי שחשבה שיציל אותה מהתופת, הבריחה לכפר שלו, ואז ההשפלות, המכות והפחד על חייה וחיי ילדיה, עד שהחליטה לברוח משם. להציל את חייה.
"בבית שבו גדלתי לא קיבלתי מעולם חום ואהבה", היא חוזרת לילדותה בעיר גדולה במרכז הארץ. "סבלתי מדיסלקציה ותמיד השפילו אותי. אמרו לי שאני אפס ולא שווה כלום. מה שהיה חשוב לאמא שלי הוא שאנקה, אכבס ואעזור בטיפול בילדים הקטנים בבית".
גם אלימות קשה לא חסרה בבית ילדותה. "אמא שלי הייתה מסיתה את אבא שלי, והוא היה נדלק. מרביץ עם חגורות, עם כבלים. גם אחי הגדול היה מכה אותי ומקלל. אחרי שנים בהן רק משפילים ואומרים לך שאת לא שווה כלום, את כבר מאמינה בזה. בטוחה שאף אחד בעולם לא ירצה אותך".
לדבריה, לא היה בסביבה איש אליו הרגישה בטוחה דיה כדי לפנות ולבקש עזרה. "פעם אחת היועצת בבית ספר שאלה למה יש לי סימנים כחולים על הרגליים. אמרתי לה שאבא שלי הרביץ לי עם כבל. היא הזמינה משטרה, הגשתי תלונה ועצרו אותו, אבל די מהר הוא שוחרר ושום דבר לא השתנה".
בכיתה י' עזבה יעל את הלימודים. "לא ידעתי לקרוא או לכתוב. בבית שלי לאף אחד לא היה אכפת אם אני לומדת או לא. הרגשתי שאני סתם מחממת שם את הכיסא, ופשוט הפסקתי לבוא". ואז, בגיל 16, היא פגשה את מי שנראה לה בזמנו כמו האביר על הסוס הלבן. "הלכתי עם חברה שלי לים, הגיעו שני בחורים והתיישבו לידינו. הם צחקו איתנו, קנו לנו סיגריות, קנו לנו אוכל. היה כיף". הקשר בינה ובין אחד הבחורים נמשך לשיחות טלפון ופגישות נוספות, ובמהרה הלך והתהדק. "הוא היה אוסף אותי, קונה לי, נותן, לא מחסיר שום דבר. לראשונה בחיי הרגשתי שמצאתי מישהו שבאמת אוהב אותי ורוצה אותי. היינו יוצאים יחד, מבלים. היה לי טוב".
אמא שלה, שניחשה כי היא נעלמת מהבית בגלל בחור, לא הייתה מרוצה. "היא אמרה לי 'פה זה לא בית מלון שהולכים ובאים ממנו מתי שרוצים' וסילקה אותי מהבית". יעל עברה להתגורר באכסניה תל-אביבית יחד עם הגבר. "הייתי כבר בת 17. הוא היה מבוגר ממני בשנתיים. התגורר בתל-אביב מגיל 14. לא היה לו מבטא או משהו ורק אחרי חמישה חודשי היכרות הבנתי שהוא ערבי, אבל זה לא הפריע לי אז. הוא היה בשבילי המושיע. הוא לא רצה שאעבוד, אז הוא פירנס ואני הייתי מחכה לו. כשהוא היה חוזר בערבים היינו יוצאים, מטיילים, אוכלים. לאט לאט הוא התחיל למנוע ממני קשר עם חברות, עם אחותי. אמר לי שלא אדבר איתן, ואם היה תופס אותי מדברת איתן, היה מרביץ".
כבר התחילו המכות?
"אחר-כך הבנתי שכן. אז לא הבנתי שמדובר במכות. הוא היה נותן לי כאפות קטנות כאלו, סטירה פה סטירה שם, לא מכות נוראיות כמו אלו שקיבלתי בבית", היא עונה תשובה שקורעת את הלב.
לאחר ארבע שנים, גילתה יעל שהיא בהיריון. "עברנו לדירה בתל-אביב, והוא השתנה. לא הרשה לי לצאת בכלל, אפילו לא לתלות כביסה בחוץ. כשחברים שלו באו, הוא אסר עליי לדבר איתם ודרש שאסתגר בחדר. שאלתי מה הוא רוצה ממני, למה השתנה ככה, והוא צעק בתגובה 'ראיתי שהשכן מסתכל עלייך, מה הוא רוצה ממך', ודברים כאלו. אחרי שילדתי, האלימות התחילה להיות יותר חזקה. הייתי בקושי בת 21, עם תינוקת, והוא היה הורג אותי במכות אם רק הייתי הולכת למכולת".
בצר לה, פנתה יעל לאמה והתחננה שתרשה לה לחזור הביתה. "ברחתי אליהם. הילדה שלי התחילה אז לדבר, והייתה אומרת 'אבא'. היא הייתה הולכת לאח שלי, מושיטה לו יד, קוראת 'אבא', והוא היה מרחיק אותה. אומר לה 'אמא שלך הביאה אותך מערבי, לכי לאבא שלך הערבי'. לא יכולתי לשמוע את זה. הרגשתי שאני עומדת להתפוצץ מההשפלות האלו".
זמן לא רב אחר כך, אבי הילדה יצר קשר. בדברי חלקות ניסה לשכנע אותה לחזור. אמר שהוא מצטער, שיהיה בסדר, הבטיח לשנות את התנהגותו. הוא התחייב לגדל את בתם באהבה, והיא נשברה וחזרה אליו. לאחר תקופה קצרה, היא הייתה שוב בהיריון.
הפעם נולד בן. יעל מספרת כי בן זוגה היה מאושר מהבן, אך הפרנסה עבור שני ילדים הייתה דחוקה. הוא התחיל לדבר על מעבר לכפר הערבי-ישראלי שבו מתגוררת משפחתו. שכנע במשך שבועות ששם תהיה להם משפחה, יהיה מי שיתמוך, שמצבם הכלכלי לא מאפשר הישארות בעיר. "אז עברנו. בהתחלה המשפחה שלו באמת התנהגה יפה. הם קנו בגדים לילדים, דאגו להם. אבל הילדים גדלו, וכשהם היו משחקים עם הילדים של האחיות שלו, היו מעליבים אותם. אומרים להם 'לא רוצים לשחק אתכם, אמא שלכם יהודייה'. כשאמרתי שאני לא מוכנה שיעליבו ככה את הילדים שלי, הוא היה צועק שאני שקרנית ומרביץ. הבת שלי הייתה אז רק בת שלוש או ארבע, אבל כבר פקחית וחכמה, והיא הייתה אומרת לי 'אמא, אל תגידי לאבא, שלא ירביץ'".
היה לכם בית משלכם בכפר?
"כן, והייתי סגורה בו. לא יוצאת מהבית, לא מדברת עם אף אחד. כמעט כולן שם סגורות כך בבתים. אין לצאת לעבוד, אין לשבת עם חברה על כוס קפה. אבל להן יש לפחות את האחיות שלהן ואת אמא שלהן לידן, ולי לא היה כלום. בחגים כל המשפחה הייתה נפגשת, ואני הייתי לבד. מנותקת מהכול. אפילו מטלוויזיה. הוא הרשה לצפות רק בערוצים בערבית. לא יכולתי אפילו לראות חדשות".
איזו שפה דיברת עם הילדים?
"לידו בערבית, אבל כשהיינו לבד דיברתי עברית. הייתה בת-דודה אחת שלו שהייתי מיודדת איתה, אבל אם הוא היה רואה אותי מדברת איתה, היה הורג במכות. האמת היא שמתישהו כבר העדפתי לחטוף מכות, העיקר שיהיה לי מישהו לדבר איתו".
עם הזמן, המצב הכלכלי הלך והתדרדר. "לא הייתה לו עבודה קבועה. עבד קצת בשיפוצים, בשווארמה. בשלב מסוים הוא הפסיק בכלל לעבוד. הוא היה אוכל בחוץ, ולי לא היה לי במה להאכיל את הילדים. מלאת בושה הייתי מבקשת מבנות המשפחה שלו קצת אוכל, כדי שהילדים לא ילכו לישון רעבים. כשהוא גילה את זה, שוב חטפתי מכות בתוספת השפלות וקללות. כמו בבית שגדלתי בו. כשהייתי אומרת לו שאלו הילדים שלו ושהוא צריך לדאוג להם, היה צועק שהוא בכלל לא בטוח שהם שלו.
"בשלב מסוים הוא החל לאיים שיפגע בילדים. כשהבן שלי היה בן שבע, הוא בא יום אחד ואמר שהוא רעב. אמרתי לו שאין אוכל, שיאמר לאבא שלו. הילד אמר לאבא שלו שהוא רעב, והוא פוצץ אותו במכות. בשלב מסוים הוא נפל על הרצפה ואיבד את ההכרה. התחלתי לצרוח. נסענו לבית החולים, וכל הדרך, עם אח שלו באוטו, הוא איים עליי שאם אספר למישהו שזה קרה מכיוון שהוא הרביץ, הוא ירצח אותי ואת הילדים. פחדתי ממנו ממש ושתקתי. הוא סיפר לרופא שהילד רץ ונתקע בקיר".
לאחר שהבינה יעל כי סכנה אמיתית נשקפת לא רק לה אלא גם לילדים, היא ניסתה בייאושה לבקש שוב עזרה מאמה. "התקשרתי והתחננתי שתעזור לי. היא אמרה שאוכל את מה שבישלתי, וניתקה את הטלפון. מאז לא פניתי אליה יותר".
במהלך שנותיה בכפר, התחיל ללחוץ עליה בן-זוגה שתמיר את דתה ותתאסלם. אמר שכך יקבלו אותה יפה יותר. "לא הסכמתי. אמרתי שנולדתי יהודייה ואמות יהודייה. ומה ישתנה אם אהפוך למוסלמית? הוא ירשה לי לפתוח חלון, לדבר עם אנשים? שום דבר לא ישתנה. אבל הוא הודיע לי שהוא המחליט ו'את לא תגידי לי לא'. באותה תקופה כבר לא ישנתי, כי מרוב פחד לא העזתי להירדם עד שהייתי בטוחה שהוא ישן, אז בסוף, בלב כבד, הסכמתי והתאסלמתי". למרות זאת, המשיכו ההשפלות.
באחד הימים, בעקבות דין ודברים שהיו ליעל עם אמו של בן-זוגה, שלדבריה "התנהגה אליי כמו המשרתת שלה", הגיעו כל אחיותיו של הבעל, ורצו להרביץ לה. "הן אמרו 'מוסלמית או לא, אנחנו לא רוצות אותה פה'. הוא הגן עליי מפניהן, ובעקבות היום הזה הסכים סוף סוף לעזוב את הכפר".
הם עברו להתגורר בעיר בדרום הארץ. "שכרנו דירה והתחלתי לעבוד בניקיון. הרגשתי שיש לי קצת אוויר, למרות שהאלימות לא פחתה".
לאחר כשנה, הוא נעלם יום אחד מהבית. "אחרי כמה שעות התברר לי שהוא עצור, בעקבות מעורבות באירוע אלים. הוא הושאר במעצר. אנשים שעבדתי אצלם בניקיון שמעו שאני קשורה למי שהיה מעורב באירוע האלים שפורסם אז, והתחמקו מלהעסיק אותי. המצב הכלכלי שלנו היה מאוד קשה. נשארתי עם שני ילדים קטנים, ניתקו לי מים וחשמל, ובעל הדירה איים לזרוק אותנו. פניתי למחלקת הרווחה בעירייה, אבל שם הציעו עזרה רק עם סלי מזון, וזה לא הספיק. לא ידעתי מה לעשות".
בצר לה, פנתה לאחיו של בעלה שהציע לה לחזור לכפר. לא הייתה לה ברירה. "זה היה לפני כחמש שנים. לא ידעתי אז בכלל שיש מקומות כאלו כמו מקלטים לנשים מוכות" .
היא וילדיה חזרו לכפר, וגם האב, ששוחרר בינתיים ממעצר. "אכלתי קש ונשארתי. הילדים כל כך פחדו ממנו, שהם רק ראו אותו וברחו לחדר אחר. הם פחדו ללכת להתקלח, פחדו לפתוח את המקרר".
היא נכנסה להריון נוסף. "לא היה מה לאכול בבית, וירדתי במשקל במהלך ההיריון. מרוב דכאון, התחלתי לקחת כדורי שינה כדי לברוח מהצרות, להיעלם. לא יכולתי יותר לראות את הילדים סובלים ככה. הייתי מקבלת מכות, ובערב הוא היה בא, כרגיל, ואומר 'תסלחי לי, אני לא יודע מה קרה לי', וסלחתי. לא הייתה לי ברירה".
לאחר הלידה השלישית, המצב רק החמיר. היא אמנם הצליחה לשכנע את בעלה כי יתיר לה לצאת לעבוד בניקיון, אבל את המשכורת החרים ולקח לעצמו. "לא יכולתי לסמוך על אף אחד. בהתחלה השארתי את התינוקת אצל אמא שלו שתשמור עליה כשהייתי בעבודה, אבל אמרו לי שהיא מרביצה לה. מי מרביץ לתינוקת?" היא זועקת.
נקודת השבר הסופית הגיעה כששוב הופנתה האלימות אל אחד הילדים. הפעם הייתה זו בתה הבכורה, שאביה היכה אותה בעזרת צינור של נרגילה. "הבת שלי התחננה שנצא משם. אמרה לי שהיא לא יכולה יותר. אבל לא היה לי לאן לקחת אותם. זו תחושה איומה, שאת לא יכולה לעזור לילדים שלך שסובלים כל כך".
ואז הגיע רגע השינוי. הנס קרה. בפגישה מקרית עם יהודייה שעובדת באחת הרשויות בכפר, ראתה האשה את האומללות ודחקה ביעל לספר מה עובר עליה. "היא אמרה לי שאפנה לארגון 'יד לאחים' ושהם יעזרו לי. לא שמעתי עליהם מעולם. בהתחלה חששתי שאולי מדובר בארגון שייקח לי את הילדים, אבל היא שכנעה אותי שהם יכולים לעזור. דיברתי עם נציגה שלהם בטלפון מהעבודה, כי מהבית כמובן שלא יכולתי לדבר".
בעקבות השיחה עם נציגת 'יד לאחים', היה לה סוף סוף קורטוב של תקווה. הובטח לה כי יחלצו אותה מהכפר בתוך כמה ימים, והיא התבקשה להתנהל בינתיים כרגיל, כדי לא לעורר חשד.
פרטי תיאור החילוץ מהכפר נשמעים כאילו הם לקוחים מתסריט מתח, אותו היא מתארת דקה אחרי דקה. "התחלתי להכין מסמכים. ארזתי בתיק את פנקסי החיסונים של הילדים, קצת תמונות ילדות שלהם, בגדים חמים. החבאתי את התיקים מתחת למיטה. אבל משום מה, דווקא באותו היום שבו הייתי אמורה לעזוב, הוא החליט שהוא רוצה לעשות שינוי בבית, להזיז רהיטים. בתי הגדולה שידעה על התיקים, אמרה לו שהיא צריכה ללמוד למבחנים, שאמא עייפה, ביקשה שאולי ההזזה תידחה למחר. בתגובה הוא קילל אותה וזרק לכיוון שלה מאפרה מזכוכית. ואז אמרתי די. התקשרתי בסתר ל'יד לאחים' ואמרתי 'עכשיו אתם באים'. הם הבטיחו שיגיעו למחרת בבוקר.
וכך היה. יעל וילדיה הצליחו להיכנס לרכב המחלץ ולנשים עמוק, לראשונה בחייהם. מיד אחרי שיצאו מהכפר, ניגשה יעל למשטרה, והגישה תלונה על סמך שלל סימני האלימות שכיסו את גופה. בהמשך, הגיעו היא וילדיה למקלט מיוחד של הארגון.
בשנה האחרונה עברה יעל 'הסבה ליהדות'. "חזרנו ליהדות והתחלנו לחיות. הילדים קיבלו בגדים ונעליים, התחילו ללמוד בבית ספר. החיים שלנו סוף סוף עולים על מסלול נורמלי".
לאחר כמה חודשים במקלט הצליחה יעל, בסיוע 'יד לאחים', לשכור דירה. "פתאום גיליתי שכמעט 16 שנה לא הייתי בקניון, לא ישבתי לדבר עם חברה, שמעולם לא ישבתי עם הילדים שלי במסעדה. כל הדברים הרגילים האלו לא היו בכלל בחיים שלי. ב'יד לאחים' עזרו לי לטפל בעצמי, ועכשיו אני מרגישה שיש לי יותר ביטחון, שהתחזקתי. אני כבר לא החלשה הזו שהייתי. יש לי כוח והילדים שלי מאושרים. טוב להם עכשיו. מבחינתי 'יד לאחים' הם המשפחה שלי. הם דואגים לנו כל כך, הם פשוט אנשים מקסימים. לא ידעתי שאנשים כאלו קיימים בכלל".
במהלך השנים, נפגשת עם עוד יהודיות שנישאו לערבים?
"לא, רק במקלט. אני הייתי הכי 'ותיקה' מבחינת הנשים שם. רובן ברחו מהבעלים שלהם אחרי תקופה קצרה יותר. אני הייתי איתו עשרים שנה וזה המון. אני רק מקווה שבנות שישמעו את הסיפור שלי, הוא יהיה להן כמו תמרור אזהרה. אני רוצה כל כך לומר להן: גם אם רע לך בבית, גם אם את סובלת, זה לא הפתרון. זה רק מתכון לעוד סבל.
"תראי, הבת שלי היום כבר כמעט בגיל שבו אני הייתי כשהתחלתי לצאת איתו. אני כל הזמן מדברת איתה על זה. אומרת לה להיזהר. לא להאמין לכל אחד, לא להסכים לשתות עם כל אחד שמזמין אותה. לא להתפתות לכל מה שהם שופכים עלייך בהתחלה, כל המחמאות וכל המתנות. זה נחמד לרגע, אבל עלול להיגמר מאוד מאוד לא טוב. מי כמוני יודעת".
***
הכתבה התפרסמה במגזין 'נשים'
לעמוד הפייסבוק של 'נשים'
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם