יובל חמצני: האיש שמחבר לכם תשבצים 20 שנה
מאוזן: רסיסים במוח ממלחמת ההתשה. מאונך: צייר, עורך דין ובעיקר מחבר תשבצים מיתולוגי. יובל חמצני, האליל של מכורי סוף השבוע, חושף את סיפור חייו יוצא הדופן
ב-44 השנים שחלפו מאז הפציעה האנושה שהפכה אותו לנכה הצליח חמצני לסיים לימודי משפטים, לקבל הסמכה כעורך דין ולעבוד במקצוע, להתחיל לצייר ולהציג תערוכות מציוריו, לחבר אלפי תשבצים, ומעל הכל להפוך בגיל 54 לאב לשתי בנות תאומות.
סיור קצר בביתו של חמצני ברמת השרון יכול לספר כמעט את כל הסיפור. את קירות הסלון מעטרים ציוריו הרבים, כשלצדם כמה ציורים של בנותיו בנות העשר. בחדר העבודה תלויות תעודות ההסמכה שלו כעורך דין וכנוטריון, וכמעט על כל שולחן מונחות ערימות של מוספי עיתונים הפתוחים בעמודי התשבצים. לצד כל אלו מעלית פנימית ואמצעי הנגשה נוספים, המזכירים כל העת את מוגבלותו הפיזית של בעל הבית.
חייו של חמצני השתנו בבוקר ה-20 באפריל 1970. באותה עת הוא היה חייל בן 20, מפקד כיתה בנח"ל, שיועד לצאת לקורס קצינים חודשים ספורים לאחר מכן. עד לתחילת הקורס התנדב חמצני לשרת באחד המעוזים שהחזיק הגדוד שלו בקו בר-לב בתעלה. הימים ימי מלחמת ההתשה, והמעוזים ספגו בכל יום הפגזות קשות. חמצני שהה במעוז ראס סודאר שבצפון האגם המר. רסיסי פגז שנפל שם בשעות הבוקר המוקדמות חדרו למוחו לאחר שקסדתו נשמטה מראשו, והפכו אותו לנכה מאה אחוז.
חמצני אושפז למשך כחודש ללא הכרה בבית החולים בבאר שבע, ומשם עבר לשיקום - תחילה בבית לוינשטיין ואחר כך בהדסה עין כרם בירושלים. רסיסי הפגז פגעו בכושר הראייה שלו ובכושר הדיבור, ומכיוון שאיבד את שיווי המשקל אבדה גם יכולת ההליכה שלו.
לאחר שנה בשיקום חזר חמצני לקיבוץ ילדותו ניר דוד, כשהוא נזקק למלווה צמוד. למרות המגבלות הקשות הוא לא ויתר, וביקש לבנות לעצמו מסלול חיים נורמלי ככל האפשר. "הלימודים היו דבר ברור מראש", הוא אומר. "הייתי חנון". תוצאות מבחנים שעבר במכון הדסה הראו שהוא מוכשר גם למקצועות הומניים וגם לריאליים, והומלץ לו ללמוד סוציולוגיה, פסיכולוגיה או עריכת דין. פגישה עם אנשי הפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל אביב הכריעה את הכף. אביו יצחק הספיק לעזור לו לעבור למעון של נכי צה"ל מול הסינרמה בתל אביב, ונפטר זמן קצר לאחר מכן.
חמצני התגורר במשך כשנתיים בתל אביב ולמד לתואר בסיוע מלווה ובעזרתם של חבריו ללימודים, שהקליטו הרצאות וסיכמו בשבילו חלק מהן. בתחילת 1974 הוא עבר מהמעון לנכים בתל אביב לדירתו הנוכחית ברמת השרון, ומאז הוא שם, בדיוק ארבעים שנה. חמש שנים לאחר המעבר הוא סיים את לימודיו האקדמיים, ואחרי התמחות במוסד לביטוח הלאומי הוסמך כעורך דין.
לחמצני היה ברור כבר מההתחלה שמצבו לא יקל עליו למצוא עבודה בתחום התמחותו. הפתרון היה התנדבות במשך חצי שבוע כיועץ משפטי בארגון הגג של הנכים, ובתמורה לקבל את המשרד לחצי השבוע האחר לעבודה כעורך דין עצמאי.
זמן קצר לאחר שהחל לעבוד בארגון הגיע לידי חמצני תיק שהפך לימים להישג המקצועי הגדול ביותר שלו כעורך דין. התיק היה של גבריאל שהינו, נכה שסבל מניוון שרירים ואיבד את "גמלת הניידות" המוענקת לנכים הפגועים בגפיהם התחתונות. לפי תנאי הגמלה, אדם שמוגבל בניידות ואין לו רישיון נהיגה בתוקף זכאי לגמלה רק אם יש לו קרוב משפחה שבידו רישיון נהיגה בתוקף. באותה תקופה אחד התנאים לקבלת הגמלה היה שקרוב המשפחה שמסיע את הנכה יתגורר עמו באותו בניין. שהינו איבד את הגמלה מפני שאחיו, שהסיע אותו בכל בוקר לעבודה בדוכן פיס בתל אביב, התחתן ועבר לגור בבית סמוך. "האח הצליח למצוא דירה רק בבניין ממול", מספר חמצני, "והביטוח הלאומי בדק ומצא שהמרחק ביניהם הוא 70 מטרים".
בעקבות המקרה פנה שהינו לביטוח הלאומי וכתב: "אתם חורצים עליי פסק דין של ניוון מוחלט. בלי המכונית אפסיד גם את משכורתי הזעירה ואצטרך לבלות את כל ימיי בתוך החדר שלי, כמו אסיר עולם". הביטוח הלאומי לא נענה לפנייתו של שהינו, וחמצני פתח במאבק. תחילה הוא שלח מכתב לאחראית על הסכם הניידות בביטוח הלאומי, וטען שרוח החוק מתמלאת גם כשלא מדובר באותו הבניין. "הרי אם האח היה מתגורר בקומה אחרת באותו בניין", אומר חמצני, "לא היו לוקחים לו את הגמלה, למרות שמבחינת הנגישות אין הבדל בין מגורים בקומה אחרת למגורים בבניין ממול".
מכתבו של חמצני לא זכה למענה מספק, והוא פנה למערכת המשפט. בתחילה הגיש תביעה לבית הדין האזורי בתל אביב, אך נחל שם הפסד. "לשופטים לא היה שאר רוח כדי לקבוע שרוח החוק מתמלאת גם במקרה הזה, והיה לי ברור שאני ממשיך". מבית הדין האזורי בתל אביב המשיך חמצני לבית הדין הארצי לעבודה, אך גם שם כשל. חמצני לא אמר נואש ועתר לבג"ץ.
בשנת 1989, שבע שנים לאחר שהחל במאבק, קיבל בג"ץ את העתירה של חמצני. השופטים מנחם אלון, אברהם חלימה ואליעזר גולדברג קבעו שהתנאי שקרוב המשפחה יתגורר באותו בניין מפלה לרעה חלק גדול מציבור הנכים המתגוררים בבתים צמודי קרקע, והוסיפו שגם כאשר מדובר בבניין עם כמה דירות, מעטים הסיכויים של קרוב המשפחה למצוא דירה פנויה באותו בניין. "חמצני כופף את הביטוח הלאומי", קבעה כותרת ב"ידיעות אחרונות" לאחר פסיקת בג"ץ.
בעקבות הפסיקה הוחלט לשנות את התנאי לקבלת הגמלה. בשלב הראשון נקבע שבן המשפחה המנייד רשאי להתגורר במרחק של לא יותר ממאה מטרים מקרוב משפחתו הנכה. לחמצני זה לא הספיק. מכיוון שהסכם הניידות נחתם בין המשרד לביטוח לאומי למשרד האוצר, הוא פנה בשנת 1992 לשר האוצר דאז, שמעון פרס, בבקשה להגדיל את המרחק. פרס קיבל את הבקשה והורה לשנות את ההסכם בהתאם ולהגדיל את המרחק ל-500 מטר . בהמשך שונו שוב תנאי ההסכם ונקבע שמורשה הנהיגה יכול להתגורר במרחק אווירי של קילומטר וחצי מביתו של המוגבל בניידות.
הייתה זו הצלחה מרשימה מאוד בשביל חמצני, ולמרות זאת הוא החליט לפרוש מהמקצוע. "אחד הדברים שגרמו לי לעזוב", הוא מסביר, "הייתה ההכרה שטחנות הצדק טוחנות לאט מאוד. המאבק שלי לשינוי ההסכם נמשך בסיכומו של דבר עשר שנים. אחר כך דשדשתי במקצוע עוד עשר שנים וייצגתי נכים נוספים, אבל ראיתי שזה כבר לא זה".
מי שעזרה לחמצני להבין ש"זה לא זה" הייתה אתי גולן, שהחלה לעבוד איתו לפני 15 שנה כמזכירה, אך למעשה הפכה למנהלת של כל ענייניו האישיים. "זמן קצר אחרי שהתחלתי לעבוד עם יובל, אמרתי לו: 'הגעת לגיל שאתה יכול לעסוק במה שאתה רוצה. עזוב את עריכת הדין, אתה כבר לא אוהב את זה. אתה תלוי באלף אנשים בעבודה הזאת, וזה לוקח לך המון זמן. תעשה מה שאתה באמת אוהב לעשות'. מבחינה כלכלית הוא לא היה צריך את העבודה הזאת. הוא עשה את זה בעיקר כדי להוכיח שהוא מסוגל, והוא כבר הוכיח את זה היטב".
חמצני קיבל את הצעתה של גולן, ובמשך כשנה וחצי סגר בעזרתה את מעט התיקים שנותרו לו, והמשיך לעסוק רק במתן אישורים נוטריוניים. את מקומה של מלאכת עריכת הדין ואת מרבית זמנו תפסו מאז חיבור התשבצים והציור.
את הרומן שלו עם המכחול והבד החל חמצני בתחילת שנות ה-80 בזכות חוג ציור שהתקיים בבית הלוחם בתל אביב. "הרעיון היה ללמוד באמצעות הציור לשלוט על ידי השמאלית, שבה אני יכול להשתמש. יד ימין לא עובדת מאז הפציעה". הזיקה לאמנות ניטעה אצלו כבר בילדותו: אביו יצחק עסק בגילוף עץ, והיה אמן חובב.
העקשנות והדבקות במטרה של חמצני באות לידי ביטוי גם בתחום האמנות. בהקדמה לקטלוג ציורי השמן שלו נכתב: "בעולמו של יובל הפרחים פורחים בכל ימות השנה, ואם הם אינם זמינים ומצויים בקרבת מקום - הוא גומא מרחקים כדי למוצאם בכל חלקי הארץ. אם אין פרחים בנמצא הרי שהוא מחפש עצים, הרים, נחלים, ו'רץ' אחרי ציפורים".
במהלך השנים הציג חמצני את ציוריו בתערוכות יחיד ובתערוכות משותפות, וזכה להכרה. הצייר ומבקר האמנות עמוס אריכא שיבח את ציוריו, וכתב: "באה בהם לידי ביטוי עדינות ורכות מיוחדת. יש בהם בוסר מבחינה ציורית גרידא, אבל לעומת זאת יש בהם עומק בלתי מצוי, כאילו הוא מצליח באמצעות המגבלות לגלות בצבעים גוונים שעין רגישה מתקשה לצוד".
התחום השני שמעסיק את חמצני הוא כמובן חיבור תשבצים. הקשר שלו לתחום הטריוויה החל כבר מילדות. "ההורים שלי היו פותרים תשבצים ומשאירים את ההגדרות הקשות ללא פתרון. אני הייתי מתעקש להשלים ולסיים אותם. זה חייב אותי לקרוא הרבה אנציקלופדיות - אז זו הייתה אנציקלופדיית נעורים. בזכות הקריאה רכשתי הרבה ידע, כולל בנושאים דתיים שלא יכולתי לקבל בקיבוץ של השומר הצעיר".
בשל חיבתו הרבה לתשבצים הציע חמצני לאחראי על תחום התרבות בבית הלוחם לקיים במקום מפגשי פותרים. בתגובה שאל אותו האחראי מדוע אינו כותב תשבצים בעצמו. חמצני החליט לאמץ את הרעיון והחל לחבר תשבצי היגיון לביטאון החודשי של בית הלוחם בתל אביב. בשנת 1996 הוא החל לפרסם תשבצים גם במעריב, ומאז הוא כאן. "לבית הלוחם חיברתי תשבצי היגיון, אבל במעריב רצו דווקא תשחצים - אז עברתי לתשחצים", הוא מספר. במקביל פרסם תשבצים במשך עשור גם במגזין רייטינג, עד לסגירתו לפני כשנתיים, ובעיתונים נוספים. אף שכיום הוא נעזר במנועי חיפוש, חמצני לא נטש את הספרים. הם עדיין אמינים בעיניו יותר מהאינטרנט. אבל האהבה הזו לא מסתיימת בספרים או ברשת. במהלך השנים קיבץ סביבו חבורה של פותרי תשבצים שמקיימת אצלו בבית מפגשים שבועיים. "מדי יום חמישי יושבים כאן טובי המוחות בתחום התשבצים - אנשים שאתה אומר להם חצי הגדרה והם כבר יודעים להשלים את התשובה. אנחנו יושבים ופותרים ביחד את התשבצים של מוספי השבת, וזה כיף גדול".
חמצני היה רוצה שהתשבצים ישולבו במערכת החינוך. "דרך התשבצים אפשר לאתגר את הילדים. צריך ללמד אותם כבר מגיל צעיר איך לפתור תשבצים, כי פתרון תשבץ מעשיר ונותן ידע. חלק מבני הנוער של היום לא יודעים דברים אלמנטריים, והתשבצים יכולים לעזור בזה. בכלל, תשבץ הוא שעשוע נהדר שגורם רק לדברים טובים".
חלום אחר שחמצני ביקש להגשים היה להפוך לאב. שאיפתו הראשונית הייתה להינשא ולהקים בית. בתחילת שנות ה-80 היה לו קשר עם אישה, שנמשך כשנתיים. "היא גרה איתי כאן בבית, והשאיפה הייתה שאם נצליח להרות - נתחתן. זה לא קרה, ולכן נפרדנו. מאז היא הספיקה לחזור בתשובה, להתחתן ולהביא הרבה ילדים לעולם".
לפני 12 שנים, כשהיה בן חמישים, החליט חמצני לנסות להפוך לאב בדרך אחרת, בלי להינשא. כמו בהחלטה לעזוב את עבודתו כעורך דין, גם כאן הוא זוקף זאת למזכירה שלו, אתי גולן. "הרגשתי שלמרות שיובל מוקף בהרבה אנשים, אין לו משפחה משלו והוא מאוד בודד", מספרת גולן. "יובל חשב שקודם כל הוא צריך אישה שהוא יאהב ושתאהב אותו. אבל כשהתחלתי לעבוד אצלו הוא כבר היה קרוב לגיל חמישים ואמרתי לו שלפעמים לא צריך לחפש אהבה אלא לעשות מעשה, כי אחרת יהיה מאוחר מדי. שוחחנו על העניין לא מעט עד שיובל הבין לבסוף שהזמן חולף ושהחלום הראשוני שלו להינשא, כנראה לא עומד לקרות, והחליט ללכת על זה. בעיניי זה היה אמיץ מאוד".
חמצני חיפש אישה שרוצה להביא ילד לעולם ללא נישואין, באמצעות הפריה מלאכותית. לאחר לא מעט תלאות מצא את המתאימה. בשנת 2004, בגיל 54, הפך חמצני אב לתאומות - ליהי ויהלי. "זו הייתה תחושה נהדרת של כיף גדול, לדעת שהצלחתי להגשים חלום ממש בדקה ה-90", הוא מספר בהתרגשות. "האם של הבנות ואני החלטנו שכל אחד מאיתנו יבחר שם לילדה אחת. אני אוהב את השם יעל והיא ביקשה שנשנה ליהל. אחר כך היא בחרה את השם ליהי, אז אמרנו שיהיה נחמד אם יהיה להן שם עם אותן אותיות, וקראנו ליהל יהלי".
שתי הבנות מתגוררות אצל אמן בחולון ומגיעות לאביהן ברמת השרון, בסיוע הנהג שלו, באמצע השבוע ובסופו. ביום חמישי מגיעה אליו אחת מהן והוא מבלה איתה "זמן איכות" אישי. פעם בשבועיים שתיהן נשארות אצלו לשבת.
בעקבות לידת בנותיו הרחיב חמצני את ביתו ובנה קומה שנייה וחדרים המיועדים להן. "אני שמח מאוד על ההחלטה להביא ילדים", הוא אומר. "אני לא יודע מה יקרה אפילו מחר, אבל תודה לאל, היום הבנות רואות שיש להן אבא מיוחד שאפשר ללמוד ממנו, ואני מאושר מכך שיש לי המשכיות".
כשבנותיו עלו לכיתה א' הגיע חמצני לכיתתן כדי להציג בפני ילדי הכיתה את סיפור חייו. "סיפרתי מה אני עושה ומה השגתי. זה הרשים את הילדים וגרם לבנות שלי להרים את הראש. לפני שהגעתי לכיתה הן קצת התביישו בי. השיחה הזאת עזרה גם לי וגם להן. הכיתה בדיוק עסקה בקבלת השונה והאחר, והשיחה שלי התאימה מאוד. בשיחות הללו יש חשיבות גדולה. הן תורמות לכך שהילדים יבינו שנכה הוא אדם כמוך וכמוני".
חמצני רוצה מאוד לספר את סיפור חייו גם לקהלים מבוגרים יותר. "אני חושב שסיפור החיים שלי יכול לעזור לאנשים מוגבלים, לעודד אותם ולעזור להם בהתמודדות האישית שלהם", הוא אומר. הנכונות של חמצני להרצות אינה מובנית מאליה. הדיבור שלו איטי ולעתים מעט קשה להבנה בעקבות הפציעה הקשה, שפגעה גם בכושר הדיבור שלו.
הביוגרפיה של חמצני מזמנת עוד הפתעה. בתחילת שנות ה-80 הסעיר איש התשבצים את עולם מחקר השינה כשאובחן כמי שאינו יכול לחוות שנת חלום. בעקבות כניסתה של בת זוג לחייו התברר לחמצני, שעד אז ישן לבד, שהוא צועק בשנתו.
כדי לברר את הסיבה לכך הוא הופנה למעבדת השינה של פרופ' פרץ לביא, מחוקרי השינה המובילים בעולם, המשמש היום כנשיא הטכניון. לביא גילה שחמצני אינו חווה שנת חלום, והממצא הכה בתדהמה את עולם מחקר השינה, כיוון שעד אז היה ברור ששלב החלום בזמן השינה הוא חיוני ביותר, ושלא ייתכנו חיים ללא שנת חלום.
חמצני שהה במעבדתו של פרופ' לביא שמונה לילות, ושם התגלה שבשלושה מהם לא הייתה למטופל שלו שנת חלום כלל. בחמשת הלילות האחרים נמדדו אחוזים בודדים של שינה כזו. בעקבות הממצאים החליט פרופ' לביא לערוך לחמצני בדיקת סי-טי כדי להתחקות אחר פגיעת הרסיסים במוחו. הבדיקה העלתה רסיס שתקוע בגזע המוח בדיוק באזור שבו נמצא המנגנון האחראי על שנת החלום. "אמרתי לו שאני דווקא זוכר חלומות", מספר חמצני, "אבל לא היה ברור לנו מתי החלומות הללו נחלמו, לפני הפציעה או אחריה. אז יכול להיות שאני כן חולם מעט, ואולי יש לי חלימה מסוימת שמתפרשת אחרת משל אחרים".
אז חמצני אולי לא יכול לחלום, אבל להגשים חלומות הוא יודע. "יובל פעיל מאוד ויש לו המון חברים", מספרת גולן. "מעבר לערבי התשבצים שמתקיימים כאן כל שבוע, הוא עורך בבית גם לא מעט אירועים חברתיים לחברים שרכש במהלך השנים בכל מיני מסגרות. בכל מה שהוא עשה ועושה לאורך הדרך, הוא רוצה להראות שהוא שווה בין שווים. זה הדלק שלו. ברגע שהוא יפסיק עם זה, אני אתחיל לדאוג".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם