'פפריקה': עין אחת צוכה, עין אחת בוחקת
לכל אחת מגיע שלפחות פעם בחיים יבינו אותה, אומרות השחקניות של תיאטרון הפלייבק פפריקה. לכן, כל סיפור שמגיע מהקהל מקבל אצלן טיפול אישי ומלא הומור, שהוא בעצם סוג של תרפיה
הגעתי למופע הירושלמי שלהן, עם נכונות להתחפר עמוק בכיסא בכל פעם בה תידרש מתנדבת מהקהל. מי חלם שבסופו של הערב אתקשה להיפרד מהן. את ההופעה פתחה המנחה ומנהלת התיאטרון ריקי עברוני, שהציגה את קטע המשחק הראשון: סיפור חסידי המיוחס לרבי נחמן מברסלב. בהמשך המופע מתנהל, כפי שקורה כידוע בפלייבק, על פי סיפורים של צופות מתנדבות מהקהל.
המספרת הראשונה היא חולת סרטן, ובשיקוף המומחז שעושות השחקניות לסיפור שלה, הן מחקות את הגידולים שחוששים לעתידם בשל האופטימיות של החולה. המספרת השנייה היא צעירה בת 25 שהייתה נשואה במשך חודש לפני כארבע שנים ומאז מתקשה מאוד למצוא בן זוג. גם היא זוכה להמחזה משקפת. כך סיפור נשזר בסיפור ונוצר ערב מרתק ומרגש, שהקהל שכולו נשי שואג בו מצחוק לפרקים, ומוחה דמעה ברגעים אחרים.
סוג התיאטרון הזה, זוכה לפריחה בשנים האחרונות. הוא כולל ריטואל קבוע בו מתנדב מהקהל מספר סיפור, סיטואציה אליה נקלע או רגע מיוחד בחייו והשחקנים שמקשיבים לסיפורו מנסים לשקף לו את הדברים מבעד לעיניהם, ממקום לא שיפוטי תוך מתן כבוד לכל מספר. כל הופעה מבוססת על מספר סיפורים היוצרים את הרצף והמקצב של המופע.
'פפריקה' הוא הרכב גדול למדי המונה 13 נשים שמשחקות יחד כבר חמש שנים.
שבוע לאחר המופע נפגשתי עם חלק מהן כדי לנסות ולהבין את סוד קסמן. אני מודה, לא היה קל לנהל איתן שיחה. הן מגובשות מאוד, מצחיקות, שנונות, ותוססות, מתפרצות אחת לדברי השנייה, וקופצות מנושא לנושא. קשה היה לדעת מתי הן רציניות ומתי הן נכנסות לתפקיד. למרות שהן מגיעות ממקומות שונים, מאורח חיים שונה, הכימיה ביניהן מדהימה. הן משלימות אחת את השנייה, נזכרות יחד באותם אירועים, אותם סיפורים. יודעות מראש מה כל אחת הולכת לומר. מדובר בחברות עמוקה בלב ובנפש, שהתגבשה בשנות העבודה והלימודים המשותפים לחברות הקבוצה. יש שם דתיות-לאומיות, חילונית מקבוץ חניתה בצפון, וגם חרדית מטלז סטון. עבור כולן, התיאטרון הוא פן נוסף על עיסוקן המרכזי, כמו ד"ר לבלשנות אנגלית, בעלת סטודיו לצילום או יועצת חינוכית.
ריקי עברוני (43),מתגוררת בישוב דולב ואם לחמישה ילדים. היא בעלת בית ספר ללימודי פלייבק בדולב ומלמדת תיאטרון בחטיבת הביניים בכפר אורנים. אל סוג התיאטרון הזה היא הגיעה בעקבות אודליה ברט (38) המתגוררת בטלמון, בוגרת לימודי דרמה במכללת 'אמונה' אם לשישה ילדים ומחנכת באולפנה בשוהם. "אודליה הייתה במופע פלייבק, נדלקה על הרעיון והחליטה לרתום גם אותי לעניין, בטענה שמדובר בלימודים קצרים במשך שנה באוניברסיטת בר אילן. כיוון שתמיד רציתי ללמוד משחק אך ויתרתי על כך בשל בעיית דיסלקציה, החלטתי לנסות, כי בתחום הזה נדרשת בעיקר יכולת אלתור ללא שינון טקסטים", אומרת עברוני.
במסיבת הסיום של הלימודים באוניברסיטה, ניגש אליה המרצה שלה והציע לה להצטרף לקבוצת התיאטרון שלו. היא התלבטה קשות במשך לילה שלם כיוון שמדובר בקבוצה מוכרת וותיקה, אבל חילונית. בסופו של דבר החליטה לסרב. "במה זה תחום עם המון יצרים, תחום פרוץ. הרגשתי שיש פה חציית גבולות. החלטתי שאקים קבוצה משלי ושם תהיה לי סיעת דשמיא". הפעם עברוני היא זאת שפנתה לברט, שהיא ללא ספק סוג של אנרג'ייזר, ויחד הוקמה הקבוצה. שמה של הקבוצה 'פפריקה', נבחר בהבזק של רגע על ידי חברות ההרכב ציונה נתנאל ונטע רוטנר. "ערב אחד החלטנו שאנחנו מתכנסות ולא זזות עד שלא נמצא שם. פתאום משום מקום עלה בבת אחת השם פפריקה: תבלין אדום, נשי, חריף מוסיף טעם, צבע וגוון לסיפור שלך".
יש לא מעט תיאטרוני פלייבק בארץ ובציבור הדתי מה הייחודיות שלכן?
עברוני: "המיוחדות שלנו היא שיש לנו זמרת, ליאת יצחקי, ורקדנית לצד הנחיה ייחודית של הערב. ברוב הפלייבקים המנחה רק תופר את הערב, אצלנו אני משתדלת להביא גם משהו משלי, איזשהו ערך מוסף. גם המיזוג המעניין של הקבוצה הוא לא רגיל, מה שמאפשר לנו להתאים לכל קהל את השחקניות שיגעו בו, את הקאסט הנכון".
נדרש כשרון מיוחד כדי להופיע בתיאטרון פלייבק?
דקלה זר (44) ממצפה יריחו, אם לחמישה העוסקת בפסיכודרמה, עונה כי "אני חושבת שצריך בעיקר יכולת הקשבה. רובנו עסוקים כל הזמן בעצמנו. זה המקום שמלמד אותך לשמוע סיפור מתוך הקשבה אמתית". וברט מוסיפה: "צריך הרבה עזרה משמים, ובעיקר לא להיות במקום שיפוטי. לנסות להבין כיצד אני יכולה לעזור לזולת". נטע רוטנר (38) אם לשלושה, בימאית, ומרצה במכללת אמונה, מוסיפה כי "ודאי שצריך כשרון מסוים אבל מצד שני גם מדובר בטכניקה שניתן ללמוד אותה. את יכולה להיות מוכשרת מאוד אבל אם לא תתאמני לא תתקדמי. אנחנו גם מאוד עוזרות אחת לשנייה. ככל שחולף הזמן ואנחנו ממשיכות להתאמן, הרמה עולה והיכולת שלנו לשתף פעולה ביננו לבין עצמנו עולה מאוד".
עברוני: "אין ספק שבשיקוף יש צד טיפולי. רבי נחמן מברסלב שאני מאוד מחוברת לתורתו מדבר על כך שהחיצוניות היא שיקוף של הפנימיות. פעם אנשים התעסקו במי עשה לי ולמה עשו לי. היום אנחנו מבינים שהבעיה נמצאת בתוכנו ושצריך להתבונן פנימה כדי לראות אותה. הפלייבק הוא הזדמנות לתכנון פנימי, לטפל בעצמך, להבליג, לסלוח. תלוי כיצד רוצים לגעת במטופל. באחת ההופעות באזור חרדי עלתה אשה לבמה וסיפרה שיום אחד שכחה באוטובוס את אחד הילדים שלה. היא גילתה זאת רק כשהגיעה לביתה. הזיכרון החזק שלה מהאירוע היה איך כולם כעסו וצעקו עליה ששכחה ילד ואף אחד לא גילה אמפטיה כלפיה. בהצגת הדברים עשינו בית משפט והוצאנו אותה מאוד אנושית. הסברנו שגם לאמא אחראית יכול לקרות דבר כזה. היא מאוד התרגשה ואפילו בכתה. מבחינתה נעשה תיקון לחוויה הקשה שעברה בזמנו".
כשעברוני נשאלת אם הן גם מעמידות את הקהל על טעויות. היא מספרת על אישה ממגורשי גוש קטיף שלא יכלה לדבר יפה אל שוטרים. "מבחינתה השוטרים כגוף היו אחראים לגירוש שלה, גם אלו שעצרו אותה על עברת תנועה. במופע הראינו לה את האבסורד שבהתנהגות שלה בצורה הומוריסטית".
ברט: "אני שומעת את המילים שלא נאמרות ושואלת את עצמי מה הדברים החשובים שאומרת המספרת, מה המסר שלה, מה היא רוצה לשמוע ומה אפשר לעשות עם זה". ועברוני מוסיפה, "לפעמים המספרת אומרת שהשיקוף שעשינו לא התאים לה או לא מצא חן בעיניה ואז אנחנו עושות שיקוף תיקון במטרה לקלוע לכוונת המספרת. אנחנו לא נבהלות מכך". זר נזכרת באחת ההצגות בה עלתה אשה וסיפרה סיפור כואב. הקהל לא הבין את עוצמת הכאב וצחק, וגם אנחנו פישלנו בהבנה של העניין. שאלנו אותה אם אפשר לנסות שוב. מגיע לה שפעם אחת בחיים יבינו אותה".
קרה לכן פעם שלא הצלחתן לאלתר או שהרגשתן שאתן לא מסוגלות לעשות זאת?
הבנות צוחקות ובבת אחת נזכרות כולן בסיפור השממית. דפנה עציוני (40) אם לארבעה, בעלת תשובה שלמדה בבית צבי, וכיום היא דרמה תרפיסטית, מספרת כי "באחד המופעים עלתה מורה למדעים וסיפרה לנו שהיא ראתה שממית על המיטה. היא התלהבה מאוד אבל בעלה ממש פחד. שמענו את הסיפור, הסתכלנו אחת על השנייה ולא בדיוק ידענו מה נעשה עם זה".
ברט: "אני הייתי הראשונה שצריכה לדבר. החלטתי ללכת על הקטע שאני השממית שמטיילת במטבח ואיכשהו הדברים התגלגלו. הסיפור הזה זאת חוויה שצרובה בי משום שמהשמיים שמו לי מילים בפה וזה יצא להיט. אחר כך לקחנו את הסיפור גם לעניין הזוגיות בינה לבין בעלה. מי החזק מבין השניים. מקומו של הגבר בבית מול האישה. העלינו קטע שבו אנחנו כחרקים מקיימים קבוצת תמיכה".
ציונה נתנאל (38) היא אלמנתו של סרן יוני נתנאל ז"ל, שנהרג במבצע 'עופרת יצוקה', ואם לילדה. היא גילתה את עולם הפלייבק אחרי נפילתו של יוני ובזכות הפלייבק, לדבריה, חזרה לחיים. כצופה בהופעה, היא אזרה פעם אחת אומץ וסיפרה על חייה כאלמנה צעירה. אז החליטה שהיא רוצה להשתתף במופעים כאלו גם כשחקנית, ופנתה ללימודי תיאטרון. ובכל זאת, יש סיפורים בהם היא עדיין מרגישה כי אין לה יכולת לקחת חלק בשיקוף.
עברוני: "בהופעה שהתקיימה בראש חודש אדר, החלטנו על ערב שיעסוק בנושא יחסי חמות-כלות וקראנו לו 'על אפי וחמותי'. הלכנו להופעה בתחושה שיהיה ערב מאוד מצחיק, ואז עלתה לבמה אישה שהסיפור שלה היה ההתלבטות אם לבוא לערב הזה או ללכת לאזכרה של חברתה הטובה רותי פוגל הי"ד, שנרצחה בפיגוע באיתמר. היא סיפרה על החברות ביניהן ושהערב הזה שבו היא מספרת את הדברים מבחינתה הוא סוג של הנצחה. היא דברה על ייסורי המצפון שיש לה על כך שרותי רצתה להיפגש אתה זמן קצר לפני שנרצחה אך היא לא מצאה זמן למפגש. במשך רבע שעה היא שפכה את כל אשר על ליבה, מבחינתנו זה המון זמן אבל הרגשנו שהדברים יושבים לה חזק בלב והיא מרגישה צורך לפרוק אותם ואולי גם להיפרד מרותי". עציוני: "שקפנו לה את המפגש ביניהן בבית הקפה. ישבנו שתי שחקניות כאילו בבית קפה, מי ששחקה את פוגל שמה על עצמה שכמיה לבנה, מעין רוח רפאים. המלצר שניגש לשולחן לא רואה אותה אלא רק את חברתה והן יושבות ומדברות".
נתנאל לא הייתה מסוגלת להשתתף. "אני ככל הנראה עדיין לא בשלה לקחת חלק בסיפורים על שכול" היא אומרת. אגב, את הסיפור ההוא חתם עבור המספרת דווקא שיר שהחלה לשיר יצחקי: "באותו רגע החלטתי שאני מנגנת את 'מישהו הולך תמיד איתי', מעין הוכחה להמשך קיומה של החברות למרות
שבאופן פיזי הן כבר לא ביחד. השיר ריגש אותה מאוד".
קרה לכן פעם שלא הייתה אף מתנדבת מקרב הנשים בקהל?
עברוני: "מתוך 107 ההצגות שהעלינו עד היום זה קרה פעם אחת. אז אני סיפרתי סיפור והבנות הציגו אותו. כשהנשים הבינו כיצד זה עובד הן נפתחו והסכימו לספר. אנחנו בדרך כלל נתקלות במקרים הפוכים, שאי אפשר לסיים מופע משום שהנשים כל הזמן רוצות לספר עוד".
כיצד אתן מתאמות בינכן מה תגידו הרי הכול עניין של אלתור?
עציוני: "יש ביננו כימיה מדהימה שנבנתה עם השנים, כמובן שגם למדנו ופתחנו את זה. אני מתחילה באיזשהו כיוון והאחרות מרגישות אותי וממשיכות מאותה נקודה".
מה סוד הקסם של הקבוצה, איך שומרים על מערכת יחסים כל כך טובה בין כל כך הרבה נשים עסוקות?
עברוני: "הסוד נמצא בעובדה שאין אצלנו לשון הרע. אם יש בעיה כלשהי על הבמה הבנות יפתרו אותה מיד לאחר ההצגה, לא שומרים שום דבר בבטן. אנחנו לומדות הלכות לשון הרע, מקפידות על כך מאוד, ויש לנו גם תפילה לשחקן שאנחנו אומרות יחד לפני כל מופע, שהקב"ה יעזור לנו להוציא מהכוח לפועל את הכישורים שהעניק לנו".
***
הכתבה התפרסמה במגזין 'נשים'
לעמוד הפייסבוק של 'נשים'
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם