"בעתיד תוכלו למחוק זכרונות רעים. זה לא טוב"
כדאי לשנן כבר עכשיו את מה שיש לד"ר צופית אופנגנדן לומר על התמודדות עם אובדן זיכרון. יום אחד, כשנהיה זקנים וסניליים כמו סבתא בתיה, גיבורת ספרה המבריק, נודה לה על כך מקרב לב. אם נזכור להודות לה
לכלה, מצדה, נמאס כבר לטפל בחמותה הסנילית, והיא מחליטה להצמיד לה את רובי, מטפלת פיליפינית. סבתא בתיה אומנם לא מודעת לשכחה ולאובדן הזיכרון, אבל דווקא כן מודעת לכבודה האנושי, ויוצאת למלחמה על עצמאותה. בילדותיות מהולה בזדוניות היא מצליחה לזרוק את רובי מהבית, להעליל עליה עלילת שווא, לגרום למעצרה בתחנת משטרה ולברוח ליום של הרפתקאות עם נכדה, מיכאל.
סבתא בתיה גונבת את מכוניתה של כלתה ונוהגת בחוסר אחריות בכבישי העיר, כשנכדה לצדה. מיכאל, אגב, מגויס כעת למלחמת מים בשכניה, ומסרב, בפקודת סבתא, לפתוח את הדלת לאמו עד שמופיע אביו, שלו נכנעת הסבתא - בתנאי שרובי הולכת. סדום ועמורה זה מפקד צבאי לעומת מה שקורה פה.
ההזיות של סבתא לצערנו, חלק מאלה שנאלצים "לגדל את הוריהם" מכירים סצינות דומות לאלה מהחיים, שאצל ד?ר צופית אופנגנדן הפכו לספר לבני נוער. ב'עלילותיה של סבתא בתיה' (הוצאת גוונים), בנה וכלתה של הסבתא חסרי שם, "כי הם לא הגיבורים, הם דמויות משנה", לדבריה , "הגיבורים המוזכרים בשמם הם הסבתא והנכד".
מיכאל בן התשע, שהוא דמות המספר, מאפשר לד"ר אופנגנדן לפרוש בפני קוראיה, עוללים בני שבע עד 11, ספר בגובה העיניים, טבול בתום ובהומור. מדובר בספר חריג למדי, ולא רק בין מדפי הספרים המקוריים. הוא יוצא דופן גם בשוק ספרות הנוער העולמית. בחירתה של אופנגנדן להקדיש ספר ביכורים לנושא מפחיד ומרתיע כמו אלצהיימר, דמנציה ואובדן הזיכרון בגיל השלישי, אינו מקרי. היא פוסט דוקטורנטית במכון אדמונד ספרא באוניברסיטת תל-אביב, ואת הדוקטורט שלה בנושאי הזיכרון והדמיון בפרספקטיבות של חקר המוח סיימה בטיבנגן, גרמניה.
בספרה מגישה אופנגנדן גרסה מרוככת, התואמת את יכולותיהם הקוגניטיביות והרגשיות של קוראיה הצעירים, של אובדן הזיכרון ושינוי האישיות של סבא וסבתא. באומץ מהול בהומור היא מטפלת בנושא שרובנו בורחים ממנו ומדחיקים אותו: הרגע שבו סבא וסבתא, או אבא ואמא, מאבדים את צלילות הדעת שלהם ויוצאים למסע ארוך אל ילדותם השנייה - עד איבוד הדעת והסוף.
אופנגנדן, אגב, לא עוצרת בזה - במחשב שלה מוקלדים גם 150 עמודים ראשונים מרומן למבוגרים המקיף שלושה דורות נשיים, והיא זוממת ספר המשך לעלילות סבתא בתיה. השאלה המסקרנת כרגע היא אם ספר ההמשך יסתיים בכי רע. כלומר - האם רובי המטפלת תחזור, בסופו של דבר, לרחוב זלוטופולסקי ותלווה את סבתא הצוללת אל סופה. "אני לא שוכחת שמדובר בספר לילדים, ולכן לא אתן סוף רע", היא מרגיעה, "גם אחרי השריפה השנייה סבתא בתיה לא מרשה להחזיר את רובי. היא מהתלת בכולם ולא מוותרת על חירותה. היא טוענת שיש לה חבר שעומד לגור איתה, אבל מכיוון שהיא יודעת שהחבר דמיוני, היא יורדת לשפת הים לחפש חבר".
בשם כל הסבתות בנות ה-74 ובשם נשיא המדינה בן ה-90, אני נעלבת. סבתא בתיה סנילית בגיל 74?
" נתתי לה 74 שנים כי רציתי לתת לה פיזיות. היא חזקה, רצה ומשתוללת כמו בת 40".
והסבתא הפרטית שלך הייתה ההשראה לספר?
"סבתא שלי, זינה קרני, מתה בגיל 86 לפני שילדתי את מיכאל. בגלל ניתוחים שעברה ופרקינסון, היא סבלה מדמנציה. הייתי ליד מיטתה כשהיא גססה. היא הזתה וראתה מפלצות. אולי המפלצות ההן מההזיות של סבתא הן אלה שמופיעות בספר, בדמיונה של סבתא בתיה".
מיכאל , הבן שלך, קרא את הספר?
"הוא עדיין מתקשה לקרוא בעברית, אז הקראתי לו. היה לו כיף, אבל את העצב הוא לא קלט. הוא ראה רק את ההרפתקאות המשותפות של הנכד עם סבתא. האמת היא שאת ההשראה לספר קיבלתי כשמיכאל היה בן שמונה. לקחתי אותו לספרייה הציבורית באוברליין שבאוהיו, ושם בחרנו בספר המצחיק 'תרופת הפלא של ג'ורג'' של הסופר רואלד דאל, שבו כיכבה סבתא.
ד?ר צופית אופנגנדן, 37, ובעלה , הפרופסור לספרות ארי אופנגנדן, בן 40, מתגוררים בוושינגטון עם שני ילדיהם, מיכאל (10) ואמיל (6), והם חלק מן הקהילה הבינלאומית של בריחת המוחות הישראלים. היא, מצדה, מתגוננת. ד"ר אופנגנדן: "ארי הציע את עצמו לשתי אוניברסיטאות בישראל ולא התקבל", היא מסבירה, "בארצות-הברית הוא קיבל שלוש הצעות עבודה, אז בחרנו לחיות בוושינגטון, שם הוא פרופסור לספרות עם קביעות. אנחנו לא אוהבים את הביטוי 'יורדים' אנחנו אוהבים לנדוד ולחיות במקומות שונים בעולם".
היא בוגרת בית הספר לאמנויות תלמה ילין, בת אמצעית במשפחה בת חמישה ילדים, ובצבא שירתה כצלמת ביחידת דובר צה"ל. יום אחד, כשאבן נחתה על ראשה בסמטאות קלקיליה בזמן שהייתה בעיצומו של מסע כומתה עם חיילי דוכיפת, שאותו צילמה, היא החליטה לפתח קריירה של צלמת עיתונות: "מהר מאוד התעייפתי מזה", היא אומרת, "הבנתי שצלם עיתונות צריך להיות בכוננות סביב השעון, והלכתי ללמוד קולנוע וטלוויזיה בתל-אביב. ההורים מימנו את הלימודים ואת הסרטים הקצרים שעשיתי בפקולטה, אבל בסוף גם מהבימוי ירדתי".
אחרי תקופה שבה התגוררה עם ארי בירושלים ולמדה פילוסופיה, היא חזרה לתל-אביב והחלה ללמוד לתואר שני בספרות. כשקיבלה מלגה לדוקטורט בנושא זיכרון באוניברסיטת טיבינגן, גרמניה, יצאה לדרך. "התעסקתי שם בבעיות המוסריות שיתעוררו עם התרופות העתידיות, שבעזרתן נוכל למחוק פרקים מהזיכרון", היא מסבירה.
אז ייתכן שזקנים הסובלים מאלצהיימר מאושרים במצולות השכחה?
"לא, הריק הוא לא אושר. גם חולי אלצהיימר מרגישים את הקהות. בלי זיכרונות, האני שלנו דל".
בימים אלה ד"ר אופנגנדן ובעלה מתכוננים לרכוש בית בוושינגטון, והיא מסכמת את מסע הנדודים בעולם: "בגרמניה ישבנו חמש שנים. ב-2009 יצאנו לאוסטרליה כשארי קיבל משרה באוניברסיטת מונש במלבורן. הבוסית שקיבלה אותו בפקולטה ללימודים יהודיים הייתה פניה עוז, בתו של הסופר עמוס עוז. באוסטרליה עבדתי במחקר במכון לחקר הזיקנה והזיכרון, שם בחנו פסיכולוגים ופסיכיאטרים זקנים בני 75 ומעלה. יותר ממצבם האישי של הזקנים שמתמודדים עם אובדן הזיכרון, התרשמתי מהקונפליקט הרגשי שנוצר בקרב בני המשפחה. הזקנים המתוסכלים מאובדן הזיכרון נשארים רגישים לכבודם ומרגישים דחויים, נטושים. הם מאשימים את בני משפחותיהם בדחייה והם פשוט אבודים".
אוקיי , בואי נחזור אלייך. היינו באוסטרליה.
"כן, ומשם עברנו לאוברליין באוהיו, ארצות-הברית, ושם התגוררנו שלוש שנים - עד השנה האחרונה, שבה עברנו לוושינגטון. השנה התפצלנו. אני והילדים כאן, באוניברסיטת תל-אביב במכון אדמונד ספרא, וארי בוושינגטון. אנחנו מתגעגעים ונפגשים פעם בחודשיים. כרגע אני גרה עם ההורים שלי, כי הדירה שלנו מושכרת, ובעוד זמן קצר אקפוץ לוושינגטון עם הילדים. ייתכן שאחזור בלעדיהם. בסוף השנה הזאת, בכל מקרה, אני ארצה במחלקה לפילוסופיה באוניברסיטת ג'ורג' וושינגטון".
אתם לא פוגעים בתחושת היציבות של ילדיכם כשאתם מטלטלים אותם ככה בין ארצות, שפות ותרבויות?
"גם לנו לא היה קל להתאקלם בגרמניה. אני מוצאת את עצמי חולמת פעם בגרמנית, פעם באנגלית ופעם בעברית. עשר שנים לא חייתי בישראל, וזו הסיבה שהשנה החלטתי לעשות כאן את הפוסט דוקטורט. רציתי שהילדים ייחשפו לעברית, למרות שקל יותר וזול יותר לגדל ילדים בארצות-הברית, והמשכורת שלי כאן כפוסט דוקטורנטית היא שליש ממה שיכולתי לקבל בארצות-הברית. את מיכאל ילדתי בישראל, עם אפידורל, ואת אמיל ילדתי בגרמניה, בלידה טבעית, וצרחתי חופשי. האחיות העירו לי שיולדת גרמנייה לא צורחת. היא נושאת את כאביה בשקט גרמני.
"גן הילדים של מיכאל, שהרגיש כמו ילד גרמני, היה עד שעה מאוחרת, אבל נרמז לנו שבגיל צעיר מוטב לבוא לקחת את הילד הביתה כבר בצהריים. מגיל צעיר מלמדים שם את הילדים להיות עצמאיים, להתלבש לבד גם ביום חורף עם עשרות בגדים מחממים, לסדר את החפצים. כשמיכאל וכמה מהילדים השתוללו וקרעו וילון, העונש היה מניעת ארוחת צהריים. כשניסיתי להמריד אמהות אחרות נגד הענישה, האמהות הצדיקו את הגננות".
גם ב'עלילותיה של סבתא בתיה' אין פן דידקטי-חינוכי בולט. אמו של מיכאל לא מענישה אותו על נעילת הדלת ועל הסתכנותו עם סבתא. מי שהתרגלו לספרות ילדים בעלת מסר חינוכי חבוי ולקחים, עשויים לחוש שבספר הזה מותר לעשות הכל, שאין בו דין ואין דיין. "התעסקתי בעלילות הפרועות של סבתא ובקשר המיוחד שלה עם הנכד שסופג הכל, ואני לא חושבת שצריך להעניש אותו", מסבירה אופנגנדן.
לאור המחקרים, עבודתה במכון האוסטרלי וההתמחות שעשתה במעבדה לחקר המוח במכון ויצמן, בהנחייתו של פרופסור ידין, אופנגנדן משוכנעת שהרבגוניות של אישיותנו, המורכבת מזיכרונות עבר שעליהם אנחנו בונים את ההווה והעתיד, חייבת לכלול גם זיכרונות רעים. "אני מתעסקת בבעיות האתיות והמוסריות של שיפור ומחיקת הזיכרון", היא מסבירה, "הטכנולוגיה הרפואית תוכל בעתיד לאפשר למי שסובלים מהצפת זיכרונות רעים לקחת גלולה ולהיפטר מהם - וזה רע. אסור להשכיח זיכרונות רעים. ההתגברות על הזיכרונות הרעים, לצד החיים עם הזיכרונות טובים, יוצרת אישיות עמוקה. מחיקת זיכרונות תביא לשטחיות. אם מוחקים זיכרון רע, אז גם המצפון, האחריות המוסרית ורגשות האשם יימחקו. זיכרונות חשובים לעבר ולהווה שלך".
אבל תסכימי איתי שזיכרונות לא שווים לעובדות. במשך השנים זיכרונותינו מעובדים, מצופים בתוספות דמיוניות.
"נכון, הזיכרון לא נאמן למציאות, אבל הוא חשוב מבחינה חווייתית".
היית ממליצה לזקנים שמתמודדים עם בעיות זיכרון לכתוב זיכרונות?
"לשימוש אישי ומשפחתי זה מומלץ. סבא שלי, בן ה-92, מוגבל פיזית וחי עם מטפלת, אבל קוגניטיבית הוא צלול לגמרי והוא סיים את כתיבת זיכרונותיו במחשב. הוא היה מעורכי 'קול העם' להיות קומוניסט היה אז להיות מנודה. הוא היה מוחרם בתיכון חדש וספג כאפות, אבל ידע להחזיר למכיו".
כשאני לוחצת על אופנגנדן לשלוף ממאגר הזיכרונות שלה זיכרון אחד מפחיד מחייה, עיניה דומעות. היא מתקשה לשחזר אירוע טראומטי מלפני שנתיים, שהחל בחוויית בישול אם ובן במטבח באוברליין. היא יצאה לרגע מהמטבח, ובשובה מצאה את מיכאל עם אצבעות מתרסקות במיקסר: "מיד הזעקתי את ארי", היא מספרת, "ובהמשך נדדנו בין בתי חולים, רופאים וניתוחים. עד היום, רגשי האשם מלווים אותי ואני יודעת שהם ימשיכו ללוות אותי כל חיי. זיכרון המיקסר הפך אותי לאמא יותר זהירה. למדתי להתמודד. לזיכרונות קשים יש אפקט רגשי ובונה יותר מאשר לזיכרונות מאושרים".
אם אבקש ממך לשחזר את הנשיקה הראשונה, לא תתעטפי בתשוקה ראשונית, נעורים, תקווה וחוסר אחריות?
"אם מצבי הרגשי היה כיום רע, הייתי מתרפקת ומתענגת בנוסטלגיה על הנשיקה הראשונה, אבל מפני שיש לי את אהבת חיי, אין לי צורך להיזכר בנשיקה הראשונה. רצוי לא להתקבע בזיכרונות, ולהתאים אותם להווה ולמציאות משתנה. אם את מתעקשת להישאר מקובעת בזיכרון הרע, תישארי תקועה. התקדמי הלאה, שני את המציאות לטובתך כדי לחיות יותר טוב בהווה. אימוץ הזיכרון ועיבודו אינם שווים למחיקה, אלא לשינוי".
האם בגילך את כבר חשה את איתותי האזהרה הראשונים של איבוד הזיכרון?
"הזיקנה מטרידה אותי רק לעתים רחוקות - אבל כן, איבוד זיכרון יש. כשצילמתי היה לי זיכרון ויזואלי חזק. היום קשה לי לזכור שמות".
תני לנו טיפ מקצועי: אפשר להילחם באובדן זיכרון?
"בוודאי. אם אני פוגשת בך באירוע וחשוב לי לזכור את שמך, אז כשאדבר איתך אזכיר שוב ושוב את השם ברוריה, ובעתיד השיחה שניהלנו תתקשר עם השם והזיכרון יפעל. הטכנולוגיה של היום, הטאבלטים והפלאפונים והמחשבים, הם אויבים של הזיכרון. פעם, כשהיינו משננים שירים ופרקים שלמים בתנ"ך, זה הפעיל אצלנו את הזיכרון. לאלה הלומדים בישיבות ומשננים יש סיכוי טוב יותר לשימור הזיכרון. פעם זכרנו בראש מספרי טלפון. מי זוכר היום, כשהכל מוקלד? האייפונים לא תורמים לזיכרון".
אני מכירה זקנים שברגע שבו הם מרגישים שהזיכרון נוטש אותם, הם מתגוננים בעזרת פתקים שהם כותבים ושמים בארנק. זו דרך מומלצת להתמודד עם המצב?
"זו הרחבה חיצונית טובה. כשהזיכרון מתחיל לבגוד, אנשים נאחזים בעוגן הקביעות. להנכיח את חוסר הזיכרון זה סוג של התמודדות, ומומלץ לשים את החפצים תמיד באותו מקום כדי שיהיה קל יותר למצוא אותם".
אני רוצה לבקש ממך, לסיום, איזו עצה שנוגעת לזיכרון: כשחברה, בת גילי, מספרת לי כל יום את אותו סיפור, מה עלי לעשות? לשתף איתה פעולה ולשחק אותה קשובה, או לנער אותה ולהעיר לה שהיא כבר סיפרה לי את הסיפור הזה?
"תזכירי לה שהיא כבר סיפרה לך את הסיפור, אבל עשי זאת בעדינות".
אוקיי , עוד משהו קטן: כל בוקר נפתח אצלי בפתרון תשבצים. מלחמתי הקטנה לשימור הזיכרון ולשליפה מהירה של מושגים ומילים. זה טוב?
"כן, את בדרך הנכונה".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם