קדם שנער היא לא רק האקסית של איתן אורבך
האדריכלית והמעצבת קדם שנער השאירה מאחור את הרומן עם איתן אורבך, וזינקה לקריירה סוערת כמעצבת
על אף כל אלה, אם תקליקו את השם שלה בגוגל, תגלו במקום גבוה בעמוד החיפוש הראשון אתרי רכילות שמכתירים אותה כאקסית המיתולוגית של איתן אורבך, אחרי שהשניים נפרדו לפני כשנתיים. "בחור מקסים, מאחלת לו רק טוב", היא מחייכת.
מסלול החיים של שנער לא שגרתי. הוא מתפרש על פני תחומי עניין, מדלג בין מדינות וחוצה יבשות. היא גדלה ברמת השרון, בת לעמי, שותף במן-שנער, ממשרדי האדריכלות הגדולים בארץ, ומרגלית, אדריכלית בהשכלתה, אינטלקטואלית וסופרת, בתו של ההיסטוריון והחוקר עדיה חורון, מאבות תנועת הכנענים. כשהייתה שנער בת שש עברה עם משפחתה לבוסטון. היא חזרה ארצה ללימודי התיכון, ובסוף השירות הצבאי עזבה שוב, הפעם לפריז. "הייתי פרנקופילית ורציתי ללמוד צרפתית". על הדרך היא גם לקחה שיעורי אמנות בבוזאר. בתום שנתיים נרשמה ללימודי אדריכלות ותקשורת חזותית בבצלאל. כשנאלצה לבחור בין השניים, ניצחה האדריכלות, אבל היה זה ניצחון זמני בלבד.
בבצלאל למדה שנער שנה אחת בלבד. בשנה ב' עברה לבית הספר לאדריכלות של אוניברסיטת תלאביב, ובשנה שאחריה כבר הייתה ביפן. בדרכה נקרתה הזדמנות להגיע לארץ השמש העולה, היא לקחה שיעורים פרטיים ביפנית ועברה בהצלחה את ראיון הקבלה לאוניברסיטת מוסשינו לאמנות, בה המשיכה את לימודי האדריכלות. זה לא היה קל. "הכל התנהל ביפנית. עבור רוב האנשים שסביבי הייתי המערבית הראשונה שהכירו באופן אישי. זו הייתה תקופה מרתקת. וסוריאליסטית. מאוד שונה מהארץ. המורים, למשל, היו יכולים להירדם באמצע ההגשות, או לכעוס עלייך אם הצבעת כדי לשאול שאלה. פעם יצאנו לשטח לאתר שהיינו צריכים להציע לו תכנון, ונדרשנו ללבוש כסיות לבנות כדי שלא נתלכלך או נלכלך. הם לא מעודדים סקרנות, אבל הם שמים דגש מאוד חזק על עבודת צוות. התרבות היפנית עובדת כמו מכונה משומנת, והיפנים הם כמו נמלים קטנות. כדי להשתלב, חייבים לעבור איתם כברת דרך במסגרת שלהם, קצת כמו לעבור טירונות".
את הסטאז' עשתה שנער במשרד האדריכלות של קנגו קומה, מהאדריכלים היפנים המובילים בעולם. קומה שילב אותה בצוות שעבד על סטודיו הצילום של קניה הארה, אחת הדמויות המיתולוגיות בעולם העיצוב היפני. פרויקט הגמר של שנער - תכנון מרכז למוזיקה ובו בית ספר ואולמות קונצרטים באחד האזורים המוזנחים בטוקיו - זיכה אותה בתעודת הצטיינות. עם תום התמחותה התקבלה שנער לעבודה בסטודיו של האדריכלכוכב הבינלאומי טויו איטו. מתוך כ-50 עובדי המשרד, היו שנער וקולגה צעיר אחר המערביים היחידים.
"העבודה הייתה מטורפת", מספרת שנער על אותה תקופה. "הגענו כל יום בעשר בבוקר למשרד. כמו בארץ, אוכלים צהריים ביחד במסעדה יפנית, ואז חוזרים למשרד, ושוב אוכלים ביחד ארוחת ערב בערך בשבע, ושוב חוזרים למשרד, ומסיימים את היום ב-12 בלילה . כל יום. היה לנו יום חופשי אחד בשבוע. לפעמים מרוב עייפות היפנים היו נרדמים לחצי שעה בישיבה. זה מאוד מקובל. האווירה הייתה סגפנית. הניקיונות, למשל, היו באחריות האדריכלים הצעירים. היה סבב, וכל אחד בתור שלו היה צריך לנקות, גם את השירותים".
מה עדיין נשאר איתך מהחוויה היפנית?
"ראשית, תשומת הלב וההקפדה על הפרטים. שנית, בתרבות היפנית יש משהו מאוד צנוע לעומת המערב. גם מסורתית היפנים מנמיכים את עצמם לעומת הטבע.
"הדבר הזה השפיע עלי, וכך גם המינימליזם היפני והכבוד לאחר. הזדמן לי, למשל, להיות בחתונה יפנית מסורתית, שבה החתן והכלה העניקו להורים מתנת תודה. זה הפוך ממה שקורה בארץ. זה היה רגע מרגש כשהם קדו קידה עמוקה לכבוד ההורים".
ולמה החלטת לחזור לארץ?
"כי ישראל היא הבית שלי. ומשום שכמערבית, בחיים לא הייתי יכולה להשתלב בחברה היפנית עד הסוף".
ב-2008 חזרה שנער לישראל. אחרי תקופה קצרה אצל ברנוביץ-קרוננברג נחתה ברכות במשרד של אביה, שבו הופקדה על פרויקט תחנת הרכבת של שדרות, שעתידה להיחנך בקרוב. משם היא המשיכה לתחנה נוספת, במשרד האדריכלים סקורקא, שם הייתה האחראית מטעם המשרד לבית הארדקו בפינת שדרות רוטשילד ורחוב שינקין בתל-אביב, שבסיום העבודה על שיפוצו יאכלס בקומותיו העליונות את המשרדים של קרן רוטשילד קיסריה, ובקומת הכניסה - חלל פתוח לציבור לאמנות עכשווית. במקביל השתלמה בעיצוב גרפי בסטודיו 6B.
לפני שנה, בגיל 33, אזרה שנער עוז ויצאה לעצמאות. "הרגשתי שיש לי מה לומר ורצון לתרום, ורציתי לבד. הגעתי לנקודה בחיים שלי שלא פחדתי יותר לקחת סיכונים ולצאת לדרך". המשרד שלה, "קדם שנער דיזיין" (kedemshinar.com), מציע חבילת עיצוב שלמה. "התשוקה שלי פרושה על פני כמה כיווני עיצוב ואני אוהבת לעסוק בכולם: אדריכלות, עיצוב פנים, עיצוב גרפי, עיצוב תעשייתי. אני גם מציירת ורושמת. הרצון שלי הוא להחיות את קונספט הטוטאל דיזיין, בדומה למה שעשיתי ב'רציף'. יש היום הפרדה גדולה מדי בין תחומי העיצוב. התוצאה הרבה יותר נהירה כאשר אותה יד קושרת את הפנים השונות של העיצוב ביחד".
את הסגנון שלה היא מגדירה כמינימליסטי ונקי-קווים, אך חשוב לה לצקת בעבודותיה אווירה חמימה, "וליצור חוויה בתוך החלל. אני מוצאת שהאדריכלות בארץ מאוד מקובעת מבחינת הטיפול בחלל. אני אוהבת שמכל פינה נחשפת זווית חדשה, כמו סוד שנגלה". היא אוהבת לשלב ישן וחדש, "למצוא משהו בזבל ולשלב אותו עם פריט מאוד מעוצב ונקי". כמו הענף היבש שמצאה זרוק על אם הדרך, שהיה לנברשת מרשימה בבית הקפה "לבנה", שגם לעיצוב ולמיתוגו הייתה אחראית. או כמו שאפשר לראות גם בדירה הפרטית שלה, דירת באוהאוס בלב תל-אביב, שעבורה תכננה חדר רחצה מדוגם ומטבח מלוחות OSB תעשייתיים, בעודה שומרת על רבים מהאלמנטים המקוריים: אריחי הרצפה המצוירים, הדלתות הישנות שהפכה למראות, וקיר לבני הסיליקט שנחשף וזכה לכבוד.
מאז יצאה לדרך עצמאית, מספרת שנער, נפתחו בפניה הזדמנויות רבות. היא חברה למעצבים תל-אביביים צעירים ויצרה שיתופי פעולה מרתקים מבחינתה. כך, למשל, המפגש עם לואיזה קאהן, הסולנית של להקת טרי פויזן, שירלי איציק ("רובי סטאר") ועלמה גיסיס, הוליד את "סובניר", חנות בוטיק שהציגה אופנה ועיצוב פרי עבודתם של מעצבים צעירים. "סובניר" הייתה חנות פופ-אפ שבינתיים נסגרה, אך שנער חושבת כעת לשוב ולפתוח אותה כחנות וירטואלית וכמיזם דומה בערים נוספות בעולם. שיתוף פעולה אחר, הפעם עם נילי פורר ונעמי מורגנשטרן, הוליד את עיצוב החנות ברחוב דיזנגוף של שני בר. את החנויות הבאות, זו שבגן החשמל וזו שתיפתח בקרוב ברחוב הלל בירושלים, עיצבה שנער לבדה.
כשהיא מספרת על הפרויקטים שהיא קשורה אליהם, קשה שלא להיכבש בהתלהבותה של שנער. היא מתרגשת מ"רציף, סחורה מעוצבת", המיזם של דור דבירי, סטודנט לפילוסופיה, וסתיו מנדלבאום, בוגרת עיצוב אופנה בשנקר, שעליו היא אומרת "רצינו ליצור את תחושת החספוס הגס-משהו, האופייני לרציפי המטען, ולחבר אותה לחוויית הבוטיק המעוצב לעילא - ניגוד שמלווה את החנות על כל אזוריה והאלמנטים שבה". באותה מידה היא מרותקת מפרויקט תחנת הרכבת של שדרות: "היינו צריכים לתכנן בניין שיהיה מעוצב ובאותה עת עמיד בפני איומים כמו טילים. זה כל כך מרגש. פשוט משהו שיוצא מהדמיון. תקרת הבטון יצאה כל כך מבריקה והכל משתקף בתוכה. והתעקשתי שיהיו גימורי עץ, כדי לתת למבנה מראה אלגנטי וחמים".
פרויקט קרוב במיוחד ללבה הוא עיצוב הבית של אמה, הצופה ליערות הקק"ל מפאתי כרמי יוסף. "אמא האמינה בי ונתנה לי יד חופשית, ומצד שני, היא קליינטית מאוד מדויקת, שיודעת בדיוק מה היא אוהבת ורוצה. יש לה טעם פשוט משובח. למדתי ממנה המון. היא אשה מדהימה. אני באה מבית מאודמאוד-מאוד יצירתי". על אף שהוריה כבר אינם מתגוררים זה עם זה, שנער שומרת על קשר הדוק עם שניהם. "יש בינינו הפריה יצירתית בלתי פוסקת. שליש מחיי ביליתי בחו"ל. גם המשפחה שלי היא כזאת".
אמה נולדה בניו יורק כשסבה וסבתה שהו שם, וגם עכשיו היא על הקו ניו יורק-תל-אביב. בעלה הוא ראש חטיבת המחקר של מטבע החוץ בבנק אוף אמריקה, ולאחרונה נבחר לאחד מעשרת האנשים הכי חמים בוול סטריט. "סבא וסבתא שלי גדלו בפריז ושם נפגשו, לפני שעלו לארץ. הרקע והטעם מהבית מאוד אירופאיים, ועם זה גדלתי. עם זה ועם אבא אדריכל, שכבר כילדה ביקש ממני להדביק את העצים הקטנים במודלים שלו. אני גאה בו מאוד על מה שהוא עשה בחייו. יש בינינו קשר מאוד מיוחד. בתקופות שבהן חייתי בחו"ל פיתחנו התכתבות מיוחדת - היינו מכינים אחד לשני מחברות עם ציורים בצבעי מים, המתארים את מה שמתרחש בחיים שלנו באותה עת, ולפעמים היינו משלבים בהן גם מתכונים".
איפה תרצי למצוא את עצמך בעוד עשר שנים?
"מתכננת פרויקטים מגוונים בארץ ובחו"ל. מדירה קטנה בעיר, ועד תכנון מלון כולל עיצוב הפנים, המיתוג ובחירת עבודות האמנות שייתלו על הקירות. אני נורא אוהבת את החיים הדינמיים שלי, שכל יום הוא שונה. אני פוגשת כל כך הרבה אנשים חדשים ומעניינים, אבל שואבת השראה גם מהדברים הקטנים והיומיומיים, כמו האור שמבצבץ מבעד לעלי השיחים בבית הקפה התל-אביבי בשישי אחר הצהריים. האושר שלי בא מליצור, ומהרגע שהפסקתי לפחד מהלא נודע, אני מרגישה שהכל אפשרי".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם