אחות גדולה: למי פאולינה עשתה את הקריירה
תוך זמן קצרצר הפכה סבינה מוסייב ממעצבת אנונימית למותג רותח שבר רפאלי, לאה שנירר, סנדרה רינגלר ואניה בוקשטיין מסתערות על עיצוביו. הכל התחיל בשמלה אחת שעלתה במדרגות בית האח הגדול
ויש ממה ליהנות. אחרי שבר רפאלי, פאולינה אלברשטיין, אניה בוקשטיין, לאה שנירר, סנדרה רינגלר ואפרת אברמוב כבר הפכו לקליינטיות נלהבות, ותמונותיהן בפריטים בעיצובה קישטו את מדורי הרכילות, מוסייב הפכה בחודשים האחרונים ממעצבת אלמונית לשם החם בעולם ה"תראי לי מה קנית". כל אחות של כלה מנסה לדפדף אצלה בשמלות בסטודיו, אבל סבינה לא נותנת בקלות. קודם כל תצטרכו להגיע לכפר סבא, אחר כך תצטרכו לקבוע תור.
"התיישבתי בכפר סבא כי היה ברור לי שאני לא מנסה להשתלב", היא אומרת. "ידעתי שאין סיכוי שהסטייליסטים יגיעו עד לכפר סבא לקחת בגדים להפקות ולצילומים, ולא נזכה למצלמות וחשיפה, ולא הייתה לי בעיה עם זה. החלטתי להתמקד במוצר, ולמכור דרך חנויות כמו 'רזילי' ו' עלמה'. מה שקרה הוא שפתאום בחורות התחילו להתקשר ולבקש להגיע, ועכשיו יש לי יום אחד בשבוע שבו אני קובעת עם כל אחת שלושת רבעי שעה ומודדת איתה דגמים. אני אראה לך עכשיו את האסאמאסים רק מהיומיים האחרונים, 135 סימוסים של בנות שמחכות שאני אחזור אליהן ואקבע איתן זמן, אבל אין לי אותו. באות אלי נשים חזקות נורא, לא היית מאמינה שהן גרופיות של סלבס, אבל הן יודעות בדיוק איך פאולינה החזיקה את השמלה, ואיזה סרט היה לסנדרה בשמלה שלא היה בשמלה בסטודיו. זה מפתיע אותי כל פעם מחדש".
מוסייב נולדה לפני 29 שנים בבקו, בירת אזרבייג'ן. אבא חייט, אמא מנהלת חשבונות ובת יחידה שהיא הנסיכה של הבית. "אני לא חושבת שזה טוב לשום ילד לגדול כמו שאני גדלתי. אמא שלי גידלה אותי כנסיכה, כפיצוי על מה שלא היה לה כשהיא הייתה קטנה. בחיים לא נתנו לי לעשות משהו בבית, לשטוף כוס, להזיז משהו. בגיל 12 כבר לקחו אותי לקוסמטיקאית וקנו לי מוצרי טיפוח. בגיל מבוגר יחסית נולדה לי אחות, בהפתעה, אבל גדלתי כנסיכה יחידה. עד שסיימתי את הלימודים בשנקר הם תמכו בי כלכלית. אף פעם לא ערערתי על זה. תמיד ידעתי שמגיע לי, וזה היה מאוד שונה ממה שסבב סביבי".
ב-1990, אחרי מהומות אנטישמיות בבקו ("כל הזמן היו סיפורים על רדיפות קטנות, מישהי שנוסעת באוטובוס ותולשים לה מגן דוד מהצוואר - אבל פתאום הכל נורא התלהט, וזה נהיה לא נעים לחיות בין השכנים שלנו"), משפחתה של מוסייב החליטה לעלות לארץ, והתיישבה באופקים. המפגש עם אופקים היה קשה לסבינה, והמסגרת הלימודית עוד יותר. "לא השתלבתי שם, ותמיד חלמתי לצאת. מאוד כעסתי על מערכת החינוך ועל המקום הזה, שלא מקדם את התושבים שלו. מי שאין לו הורים שיכולים לתמוך בו כלכלית ולעזור לו לצאת החוצה, מאוד קשה לו לצאת מהמעגל. אבא שלי מצא שם עבודה כגנן ואמא שלי עבדה במפעל, ושניהם עבדו מאוד-מאוד קשה בשביל לתת לי את מה שלא היה לי סיכוי לקבל במערכת החינוך. למדתי בלט ולמדתי פסנתר וקיבלתי כל מה שרציתי, אבל לא לכולן מסביבי היה.
"בתיכון לא היו לנו אופציות חוץ מתיכון באופקים או פנימייה, ובשניהם לא ממש לומדים. אמא שלי נלחמה עם עוד שש אמהות להוציא אותנו לתיכון קיבוצי פרטי ולארגן לנו הסעות, מה שבדיעבד היה ממש בזבוז כסף כי לא הייתי תלמידה טובה בכלל, זה לא עניין אותי והייתי חוצפנית נורא. לא עזבתי את התיכון מתוך כבוד להורים שלי, אבל היום ברור לי שעם הדיסלקציה שלי והפרעת הקשב שלי, לא היה לי מה לחפש שם. לא הצלחתי לעשות בגרות, ועד היום אין לי כזו".
אחרי שירות צבאי כרכזת כוח אדם, שבמהלכו עשתה גם קורס איור אופנה בלימודי חוץ, היא הגיעה למבחנים בשנקר. אחד מתנאי הקבלה הוא תעודת בגרות מלאה, ומוסייב התקבלה על תנאי עם הוראה להשלים בגרויות במהלך השנה הראשונה. לאחר חצי שנה קיבלה מכתב מההנהלה שבו נאמר שלאור הישגיה האקדמיים, היא פטורה מהמטלה.
"לא ידעתי אם אני מוכשרת בזה, אבל תמיד נורא רציתי את זה. לא ממש הבנתי באופנה, ושיא האופנה מבחינתי כשהגעתי מאופקים היה 'מנגו', אבל תמיד נמשכתי לעניין האסתטי בנשים. במשך כל הנעורים שלי איפרתי, הלבשתי וצילמתי את כל החברות שלי, ונשים מבוגרות מהשכונה היו אפילו קוראות לי לסדר להן את השיער לפני אירוע. אני לא אוהבת בגדים כמו שאני אוהבת נשים, ובגלל זה הבגדים שלי אף פעם לא היו גחמות פנטזיונריות, אלא חשיבה על הגוף של האשה ואיך היא תיראה בבגד".
מי שהצטרפה למוסייב כשותפה בדירה ברמת-גן שאותה שכרה עם תחילת לימודיה, היא פאולינה אלברשטיין, חברת ילדות מאופקים. "פאולינה למדה שנה מתחתי ולא הייתה יפהפייה מהממת, אלא בעיקר בחורה רזה מאוד, אבל אני ראיתי את מה שאחרים לא ראו ושלחתי את התמונה שלה ל'מעריב לנוער', כי מאוד האמנתי שהיא יכולה לדגמן. היא הייתה החברה שלי לחלומות של 'אחרי שנעזוב את אופקים'. היינו מבריזות לקניון בבאר שבע ומסתכלות על בגדים, ובגיל 17, אחרי שההורים שלה עזבו את הארץ, היא עזבה לתל-אביב. כשאני הגעתי בגיל 20 התאחדנו ברמת גן. הייתי מנצלת אותה המון - הייתי מביאה אותה איתי כדוגמנית להגשות בשנקר, או מעירה אותה בארבע בבוקר ומורידה אותה לירקון לצלם פרויקטים, והיא תמיד הסכימה".
עם סיום לימודיה, מוסייב קיבלה הצעה להשתתף בשוק המעצבים במתחם הירידים. "בשנקר ארגנו בסטה אחת לכמה בוגרים ושאלו מי רוצה להשתתף. אניה פליט ומור באואר (היום הבעלים של המותג "פיו פיו", מ "ז) אמרו כן, וגם אני הצטרפתי. עשיתי שני דגמים של שמלות וואן סייז שעד היום אני עושה, אחת מיני ואחת שמלת משולשים, גזרות מאוד בסיסיות, והכנתי אותן מכל שאריות הבדים שהצטברו לי בבית מהארבע שנים בשנקר, אוסף שלם. מור השקיעה בשמלת מחוך וגם אניה עשתה משהו נורא מושקע ויפה, ואני עשיתי משהו מאוד פשוט, אבל הבדים היו נורא מיוחדים. עשיתי 50 חתיכות מכל גזרה, וזה נראה לי המון, וכשהגעתי ותליתי על הסטנד שלט שכתוב עליו '100 שקל', המעצבות מסביבי שכנעו אותי לקחת יותר ושיניתי ל-250 שקל .
"על השעות הראשונות פירקו לי את הסחורה, מה זה פירקו - הורידו לי את השמלות שלבשתי מהגוף. זה נתן לי אשליה שיהיה לי קל מאוד לעשות כסף. לא קלטתי כמה העסק הזה מורכב מהמון לוגיסטיקה, ובשביל להיות מעצב צריך הרבה יותר מכישרון. צריך מזל, כי לא צריך כל כך הרבה מעצבים בתעשייה שלנו, וצריך להיות גם איש שיווק, מנהל, תדמיתן, לדעת להתנהל עם כסף, לעבוד מול ספקים, לעשות רכש".
על כך יש לה בטן מלאה על המוסד המכובד שלמדה בו: "מאוד קשה ללמוד בשנקר. אני חושבת שעדיף לסטודנטים לא להתאמץ כל כך לשרוד שם ולהעביר ארבע שנים בבינוניות, אלא לפרוש, כי אין מקום לכולם שם בחוץ. כולם יוצאים משם מעצבים אולי, אבל מה עם מנהלי עסק? צריך לדעת לנהל את העסק הזה, ובכל הארבע שנים האלה יש שם קורס אחד שולי שמתעסק בזה, וזהו. בשנקר, לא נעים לומר, יש מקום לבינוניות, ויוצאים משם גם מעצבים בינוניים כי זה עניין כלכלי, וחבל, כי כשהמעצבים האלה יוצאים לשוק, אין להם פלטפורמה. גם הרבה כאלה שהיו כוכבים בשנקר מתפוגגים בחוץ, אבל לרוב מי שבלט, גם שומעים עליו אחר כך".
עם חלומות להתניע עסק משל עצמה אבל בלי יכולת כלכלית, מוסייב החלה לעבוד אצל המעצב שי טובול, אחר כך אצל יצרן אופנת בייסיק בדרום תלאביב, ולבסוף אצל מעצבת שמלות הכלה מורין וולף ("מורין סגרה בינתיים את העסק שלה, כי הוא לא היה כלכלי. היא הייתה עושה דברים נדירים, אבל היום סינים עושים את זה, ואף אחד לא הבין למה לשבת ולתפור חרוז-חרוז ולעטוף אותו בטול").
היא החליטה לחסוך כסף לקראת עסק משלה, ארזה את עצמה ונסעה לשנה בארצות-הברית, שם עשתה מה שישראלים עושים כשהם צריכים כסף - הייתה מוכרת בעגלות. בדיוק כשהתייאשה מהרעיון של פתיחת עסק משלה, הגיעה אהבת חייה, ויחד איתה התנופה לעסק החדש. לשתיהן קוראים מאיר.
"גרתי אז עם בת דודה שלי, שהיא סטייליסטית, וזו הייתה תקופה כזו שחיינו בסרט. חזרנו מניו יורק, וכל ערב היו אצלנו בבית מלא אמנים ויוצרים, והיה לנו כסף מהטיול וכל הזמן יצאנו. באותו ערב הייתה מסיבת פורים, ואני חולה-מתה על הספה עם אנטיביוטיקה. הכנתי לבת דודה שלי תחפושת נורא יפה של ביורק עם ברבור על הצוואר וחצאית עם מלא שכבות של משי, ולא היה לי כוח לצאת. היא ישבה עלי שנלך לאיזו מסיבת רחוב בפלורנטין, ובסוף השתכנעתי. בכוחותי האחרונים שמתי על עצמי מכנסי עור, כובע שחור ושלייקעס, ויצאנו. במונית קיבלנו טלפון מחבר שסיפר שהוא בדרך למסיבה אחרת, ושינינו כיוון. איך שנכנסתי בדלת, מאיר היה שם, ובדיוק כמו בסרטים, מבטינו נפגשו והתאהבתי בו. הוא ניגש, הזמין לי דרינק, התנשקנו תוך שנייה ובאותו ערב הוא בא לישון אצלי. מאז לא נפרדנו".
מאיר מויאל, 30, היה אז צלם ועורך וידיאו עצמאי, "אבל אז סבינה באה עם הצרות שלה, ומאיר נשאב לזה, וזה קרה מאוד בטבעיות", היא מספרת. "לפני מאיר ניסיתי להקים את העסק הזה הרבה מאוד זמן, אבל עד שהוא לא נכנס לתמונה זה לא קרה. יש לו כישורים לוגיסטיים ומשמעת, והוא מנהל מלידה. אני גדלתי בחינוך מאוד חופשי, אף פעם לא הייתה לי דמות מחנך, ובגלל זה האמביציה שלי כל הזמן התנגשה בחוסר משמעת נוראי שמנע ממני לממש את זה. את יכולה לשאול כל מנחה בשנקר והוא יגיד לך.'מוסייב מוכשרת, אבל יש לה בעיה'. כל פרויקט שהגשתי במשך ארבע שנים, הגשתי בדקה ה-90. מאיר שינה את זה אצלי. היום עמידה בלוחות זמנים נורא חשובה לי. אני לא אשן, אבל השמלה תהיה מוכנה בזמן".
מויאל , היום השותף העסקי שלה וארוסה ("איזה שבוע אחרי שהכרנו אמרתי לו 'בוא נתחתן', ומאז אנחנו מאורסים") גם הכיר לה את כפר סבא. "מאיר כפר סבאי עם משפחה מרוקאית חמה עם ארבעה אחים, ובגלל זה נשארנו כאן. כשפגשתי אותם בפעם הראשונה היה לי חשש שיגידו 'הרוסייה', כי באופקים זה יכול לקרות, אבל מאיר אמר לי'את טובה, הם טובים, יהיה בסדר', וככה היה. אמא שלו היא הבשלנית הכי טובה בעולם, ועכשיו קצת קשה לה איתנו, כי הפכנו לטבעונים. ראינו באיזו שבת גארי יורופסקי ובאמצע עשינו פאוז, והיה ברור לנו שאין דרך חזרה".
אחרי שלושה חודשי היכרות השניים פתחו סטודיו במקלט ציבורי ששכרו מעיריית כפר סבא, והחלו לייצר. "לא רציתי חנות. הדגש שלי הוא על המוצר". מאז הם הספיקו לעבור לסטודיו גדול יותר ומעל פני האדמה, סמוך לקניון G בעיר. מוסייב חילקה את מרכולתה בשיטת הקונסיגנציה לבוטיקים כמו "לימקה", " בנקר" ו"רזילי", והחלה לשמוע גלינגים בקופה. גם הקליינטיות המפורסמות יותר הגיעו בדרך המקובלת ולא בקומבינות סלבס.
"אניה בוקשטיין פשוט קנתה כמה פריטים בלימקה, ואז ביקשה את הטלפון שלי. המאפרת של לאה שנירר הייתה קונה דברים שלי ב'רזילי', ולאה שאלה ממנה שמלה שלי לאירוע וקיבלה המון מחמאות, ואז ביקשה לבוא אלי לסטודיו. גם ירדן עוז מ'האח הגדול' הגיעה דרך חברה שלה שהיא לקוחה. ירדן אפילו יצאה מווילת 'האח' במהלך העונה, בלי שאף אחד ידע, ישר אלי, בשביל להביא לווילה עוד כמה שמלות, כי היה חסר לה" (מההפקה נמסר שעוז הובהלה לסטודיו של מוסייב בזמן צילומי "הבית הכפול" וטרם כניסתה הממשית לבית האח, מ"ז).
איך היה המפגש עם הסלבס?
"חששתי. אני תמיד חוששת מהמפגשים האלה, כי לא בא לי שיעשו עלי פוזות עכשיו. אנחנו אנשים של תכלס, אבל לאה, לדוגמה, ממש הפתיעה אותי. היא יודעת מה מחמיא לה, והיא ממש הקסימה אותי. יום אחרי שהיא לבשה את השמלה שהיא קנתה, וגם סנדרה לבשה את אותה השמלה, היא התקשרה אלי נסערת, וקשה לי לומר שזה שימח אותי. אפילו שזה עשה באזז מטורף, וכולם ביקשו את השמלה הזו אחר כך, הכובד של הסיפור הזה יושב עלי עד היום, וזו לא הייתה חוויה טובה מבחינתי".
איך זה באמת קרה ששתיהן הגיעו עם אותה השמלה?
"אני לא יכולתי לדעת. מה שקרה הוא שבר רפאלי קנתה את השמלה הזו לסנדרה, ואני לא ידעתי. בר קנתה אותה ביריד שופליפטרס, והיא קנתה שתיים זהות. אחת בשביל עצמה, והיא אמרה שאחת בשביל חברה בהריון. לא ידעתי שזו סנדרה, ובטח שלא ידעתי שהיא תלבש אותה לאותו אירוע. ברור שאם הייתי יכולה למנוע את זה, הייתי מונעת. הבנתי מלאה שלסנדרה היו בגדים להחלפה, והיא בכל זאת לא החליפה, אז כנראה שלה זה פחות הפריע".
את נותנת לסלבס בחינם?
"אנחנו עכשיו בדיונים על זה. עד עכשיו לא נתנו בחינם, וגם להשאיל לא הסכמתי, אבל עכשיו כשאני קולטת שיש לזה תמורה כלכלית, שיניתי דעתי על זה. נמצא מוצא".
טווח המחירים של מוסייב, במידה שאתם לא סלבס, נע מ-350 שקל לחולצה ועד ל-2,400 שקל לשמלת פאולינה בגרסתה המשודרגת (מבד משי). 90 אחוזים מהקולקציה מורכבים משמלות ("זה הפריט האולטימטיבי, כי מתלבשים בשנייה ותמיד נראים לבושים"), והבשורה הפחות נעימה למי שאינה מתיישבת עם הנתונים - הכל וואן סייז.
"ברור שהייתי רוצה להגדיל את הסקאלה, אבל זה עניין כלכלי. בגלל שיטת הקונסיגנציה בארץ, העובדה שאני עושה וואן סייז מאפשרת לי שליטה על המלאי. את יודעת כמה עולה לגזור מכל מידה דגם כשאת משתמשת ב-100 אחוז משי ו-100 אחוז ויסקוזה לבטנה? אז לומדים להתרכך. כמעט כל בגד שלי מתאים לסקאלה שבין 42-34".
וכשאת רואה את אלון ליבנה בשבוע האופנה בניו יורק, מדגדג לך?
"פחות. אני מרגישה שעד כה אלוהים פינק אותי. אנחנו אמורים להיות כרגע בסייל של קיץ, אבל חסרה לנו סחורה, וכל דבר שיוצא - נחטף. כרגע זה מספיק לי, אבל אם כבר, השאיפה שלי היא פחות שבוע האופנה ויותר בלומינגדייל'ס. מבחינת המותג, החלום שלי זה בדים משלי. לא מה שיש לכל מעצב בארץ. בדים שאני אעצב, כמו שיש לאיזבל מאראנט, על זה אני חולמת ולשם אני מכוונת. אני גם מתכננת להתחתן בשנה הקרובה, ואם נצליח להגיע לזה ולעשות את זה, זה יהיה ממש מושלם".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם