לבד בניו יורק: טיול זריחה בתפוח הגדול
בעלות השחר התפוח הגדול הוא עיר שונה מזאת המוכרת לרוב תושביה ומבקריה. בשעות אלה העיר שייכת לרצים, למוליכי הכלבים ולאנשים שמחפשים קצת שלווה בעיר של רעש תמידי. השקט שלפני שמונה בבוקר
בשמונה פרקים עם שמות כמו "המקום האהוב עליי לצילומים", " ההליכה המועדפת עליי", ו "צירוף המקרים המועדף עליי", גידארי מתאר את חוויותיו בעיר בשעות המוקדמות של הבוקר לצד מדריכי תיירים מקצועיים, עיתונאים, יזמים וניו-יורקרים אחרים. הוא גם מטיף בזכות השכמה לפני השעה שמונה: "העיר שבה 1.6 מיליון בני אדם נדחסים לתוך 88 קמ"ר הופכת לפתע למקום המפלט הפרטי שלך, זמינה לחקר ולהנאה לפני שיפשטו עליה המוני בני אדם", הוא כותב. "זאת תחושה מאוד משחררת".
כמו רוב אנשי הבוקר, גידארי עורר בי ספקנות למן הרגע הראשון. ההתלהבות חסרת הנשימה שבה הוא מתאר את השעות המוקדמות של הבוקר לא הועילה, כמו גם הבוז הגלוי שהוא רוכש למקש הרווח במקלדת. אבל מקריאת המדריך שלו התחלתי לתהות אם גם אני עשוי למצוא את אותה שמחת חיים שהוא מתאר אם אעשה מאמץ ואתחיל את הימים שלי מוקדם יותר.
ואז קראתי שורה ב"מנהטן לפני 8" שעוררה עוד יותר את סקרנותי: "פילוסופיות הבוקר שלי מתמקדות בעיקרון המשותף לכולן: הימנעות מקהלים המוניים". תמיד חשבתי שהסלידה שלי מיקיצה מוקדמת מתאימה לנטיות המיזנטרופיות שלי - אבל האם ייתכן שאוכל להימנע מחברת בני אדם אם אקום לפנות שחר? הייתי חייב לגלות.
וכך, כיוונתי שני שעונים לארבע בבוקר והתכוננתי להרפתקת רכיבת אופניים מוקדמת במנהטן (נכון שהשמש לא תזרח לפני שש, אבל לא התכוונתי לדווש שמונה ק"מ במנהטן בלי לשתות קפה קודם). התוכנית שלי הייתה לבדוק ארבע מההמלצות של גידארי - לראות את הזריחה מגשר ברוקלין, לשתות קפה ב-Ninth Street Espresso באלפבית סיטי (Alphabet City, שכונה הממוקמת באיסט וילג' בדרום-מזרח מנהטן. מקור שמה הוא בעובדה שהיא מתוחמת בין השדרות איי, בי וסי, בין רחוב הדסון בדרום ורחוב 14 בצפון), לטייל לאורך ההיי ליין (גן ציבורי שנבנה על מסילת ברזל עילית שאינה בשימוש ואשר שירתה בעבר רכבות משא שנסעו מעל לרחובות בחלקה המערבי של מנהטן. תחילתו ברחוב גאנסוורט בקרבת מזח 34 ופארק הדסון) ולאכול ארוחת בוקר במסעדת בריאות בשם "הו קיטשן" ליד יוניון סקוור. בקיצור - לברר אילו תענוגות בוקר פספסתי בשבע שנותיי עד כה בניו יורק.
התגלית הראשונה שלי היתה שברחוב יש הרבה פחות אנשים ולרוב הם גם הרבה יותר נחמדים. אלה שפגשתי במקרה התחלקו לשש קטגוריות:
שוטרים . השעות שתחילתן זמן מה לפני עלות השחר והמשכן לאחר הזריחה הן הפריים טיים של שוטרים המשוטטים ברחובות הכרך, מכוונים את התנועה והרבה יותר נחמדים מעמיתיהם שעובדים מתשע עד חמש. בעודי מחכה באור אדום כדי להיכנס לשביל האופניים על גשר ברוקלין, השוטר שניצב באמצע הצומת חייך אליי ונופף בידו כדי שאתקדם למרות פקודת הרמזור. בפעם האחרונה שעברתי באור אדום לעיני שוטר קיבלתי מבטים סרקסטיים וקנס של 190 דולר. השוטר הזה נראה כמו עולם הפוך של NYPD.
רצים . "לרצי הבוקר של מנהטן יש אינטימיות חסרת תחרות עם המקום לו הם קוראים בית", כותב גידארי, "והם לא אוהבים כשהאינטימיות הזאת מופרעת על ידי זרים". אחד האנשים הראשונים שראיתי על גשר ברוקלין היה אצן חמוד שרץ לכיוון מנהטן. הורדתי את הקסדה שלי והחלקתי את שערי תוך שאני שם את הקסדה על הכידון של האופניים. האופניים נפלו מיד. בעודי מנסה להרים אותם, האצן חלף על פניי ואפילו לא הסתכל לכיווני. גם הרצים שפגשתי בהיי ליין נקטו אותה טקטיקה של התעלמות מתנשאת מכל דבר מסביב. שלא כמו השוטרים, נראה שהרצים של הבוקר מאוד דומים לרצים של שאר היום.
טינאייג'רים . בעודי צופה בזריחה מעל גשר ברוקלין, ניגשו אליי 7-6 צעירים וביקשו שאצלם אותם. הם סיפרו לי שהיו ערים כל הלילה והסתכלו עליי באורח מוזר כשסיפרתי להם שקמתי רק בשביל לראות את הזריחה. קרוב לצד של מנהטן על הגשר, קבוצה אחרת של צעירים צחקקה כלפי העוברים ושבים (לגידארי יש חוויה דומה: הוא מדווח על מעבר על פני "קבוצה של טינאייג'רים צוחקים ורודפים אחד אחרי השני" על גשר ברוקלין). אם אתם רוצים להרגיש מאוד-מאוד זקנים, גשר ברוקלין בשעת השחר ביום שבת הוא המקום להיות בו.
עובדי מחלקת התברואה (אוספי זבל) . רחובות ברוקלין ומנהטן היו ריקים בצורה מענגת לפני שמונה בבוקר, למעט משאיות זבל מזדמנות. עברתי על פני ארבע או חמש מהן בדרכי מהבית לקפה. "החל מהיי ליין", כותב גידארי, "מעטים המקומות בעולם שמריחים כל כך טוב" - וזה די נכון, מכיוון שההיי ליין, שהיה בעבר מסילת רכבת מוגבהת מעל פני הקרקע, הוא אחד המקומות היחידים שאליהם משאיות הזבל לא יכולות להגיע.
אף שהמשאיות פוגעות בחוש הריח, הן דווקא נחמדות: במעלה רחוב אלן, הנהג של משאית הזבל הפסיק לרגע לשיר לעצמו כדי להגיד לי שלום. זאת הייתה הפעם הראשונה שבה חוויתי נהג רכב ממונע אומר משהו נחמד לנוסע על אופניים בניו יורק.
כלבים . כשהגעתי לסוף ההיי ליין, הייתי על סף בכי. השמש הכאיבה לי בעיניים. היה חם ודביק. הייתי עייף, ראשי היה סחרחר והרגשתי תחילתה של בחילה. כשהגעתי ל"הו קיטשן" גיליתי שהוא נפתח רק בעוד רבע שעה, אז התיישבתי על מדרגות בית הספר הסמוך ותפסתי את ראשי בשתי ידיי. הקלדתי רשמים מהבוקר לתוך האייפון שלי, והם מהר מאוד נטו לכיוון המלודרמטי ("הקסם נשבר. אני רוצה הביתה. אני תוהה למה אני עושה את זה בכלל"). נקודת האור היחידה היתה כלב רועים גרמני זקן וחמוד שרבץ על המדרכה בסמוך כשבעליו היה עסוק בשיחה. הבטתי למעלה וראיתי עוד הרבה כלבים, קטנים וגדולים, מולכים ברצועה לאורך השדרה החמישית.
ב"מנהטן לפני 8" גידארי מזכיר את ההולכים על ארבע רק בחטף, אבל בפרק שבא ממש במקום. "מנהטן של שעות הבוקר המוקדמות שייכת בלעדית לרצים, למוליכי הכלבים ולאנשים שמחפשים קצת שקט ושלווה בעיר של רעש תמידי", הוא כותב. בהרפתקת הבוקר המוקדמת שלי מצאתי יותר שקט ושלווה מאשר אי פעם חוויתי ברחובות ניו יורק. אבל זה לא התקרב לשקט ולשלווה שאני יודע שתמיד אוכל למצוא במיטתי.
בעריכת מאיר בלייך
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם