אודטה: רעיון מצוין להרזיה
וגם: איך להיות האוטוריטה של עצמנו, איך חיים בתרבות שפע ואיך להפסיק לאכול 'סתם'
לכבוד ראש השנה, בואו נדבר על המילה "אוטוריטה". לפי המילון זו "סמכות", "שלטון", "רשות", "תוקף", "כוח", "בר סמכא". אלא שהרבה מדי אנשים ניגפים מפני הערך הזה, מכיוון שמאלפים אותנו מילדות לכבד אוטוריטות. זה נכון, אחרת אין חברה מסודרת, וכבודן של כל האוטוריטות במקומן.
אז איפה הבעיה? הבעיה היא בכך שלא בטובתנו, התרגלנו לחפש ולהמליך עלינו אוטוריטות גם כשלא צריך, ולכבד אותן יותר מדי (דגש על המילים "יותר מדי") גם כשהן לא ראויות לשום כיבוד. וכשאנחנו עושים זאת גם כמבוגרים, כשכבר מזמן היינו אמורים להיות האוטוריטות של עצמנו - ואנחנו עדיין לא, בגלל שלטון הפחד בחיינו. אז לכל "הפורחים מאוחר", הרי מבזק החדשות: רק אנחנו האוטוריטה של עצמנו, שזו מילה אחרת לחשיבה עצמאית ואותנטית.
כדאי שיהיה דבוק לנו למצח פתק וירטואלי לאמור: "עצור סיסמה", לפני כל דבר, כל בנאדם וכל רעיון.
מעייף? אולי, בהתחלה, למי שלא רגיל להתנהל ככה. אבל בטוח שזה מעייף פחות מאשר לחיות כמו שור עם יצול. שהאחר נוהג בו.
לעוד טורים של אודטה:
חוויה של כמעט מוות ואז חיים
מנות רזות וטעימות
שניצלים אליפות
אחותי כלה, כעס ורגשות שליליים מפרישים לנו בגוף הורמון בשם “קורטיזול", שבסופה של שרשרת הפיקוד הביוכימית, פשוט גורם לנו להשמנה. תגידי: “איך לא אכעס על עצמי? מי אשם במשקלי, לא אני?" אז זהו, שגם אשמה לא עוזרת, וזה סופי. אז מה כן? הטיפ המצוין של עדי שביב ונחמה סבר, שמעבירות סדנאות ליצירת מציאות:
“הגיע הזמן להבין", הן אומרות, “שירידה במשקל במלחמה לא עובדת, וכל מה שצריך לעשות, זה רק לעודד את עצמנו כדי שנמשיך לרדת במשקל. איך עושים את זה? מנהלים 'פנקס הצלחות' עם הדברים הטובים שעשינו כל היום לטובת הנושא. אם לא סיימנו את פרוסת הלחם, רושמים הצלחה. ואם הלכנו שעה בקניון עם הילדים, רושמים הצלחה. גם ביום שבו אכלנו פיל, רושמים הצלחה. כי בקלות יכולנו לאכול גם שני פילים. כדאי לאמן את הראש לחשוב רק חיובי, ולמצוא 'סיבות לרשום'.
"כל כך התרגלנו לרדת על עצמנו, שכבר שכחנו איך לתת לעצמנו מילה טובה. והרי אם נרד על הילד שלנו כל הזמן, אין סיכוי שיצא ממנו משהו טוב ובטח שלא שיתוף פעולה. אז למה כשמדובר בנו, בכלל לא ברור לנו העיקרון הכל כך ברור הזה?
"הרעיון הגדול הוא להתחיל להיות מעודדי ההצלחות שלנו - בהרגלי האכילה, בספורט ובאנרגיות החיוביות. תת־המודע שלנו ישתף איתנו פעולה, במקום להתנגח בנו כל הזמן ולקלקל לנו את ההרזיה".
רוצים עוד טיפים שעובדים? גגלו “גולדמיינד" לסדנאות שוות לאללה של “מחשבה יוצרת מציאות רזה".
"אחד הדברים הגדולים שאני הולכת לחשוף עכשיו בפנייך", כתבתי מייל לחברה, "זה איך לחיות בתרבות של שפע ולא בתרבות של פחד ממחסור: 'מהר־מהר פן תאחר', ו'אוי ואבוי, אני צריכה אספקה קבועה של זה ועוד רגע זה נגמר'. כי כל ההבדל באיכות חיינו הוא בצורת החשיבה שלנו.
“כשאנחנו לא רגילים לחשוב על עצמנו בתור מקור אנרגיות ענק, ואז, כנגזרת של נתון זה, לפנות אל עצמנו - גם בשביל עצמנו. אישית, מהיום שבו התחלתי לחשוב על עצמי בצורה כזו, הפכתי למקור עוצמה אדיר עבור עצמי. ברור שאני מדברת עם חברים כשאני במצוקה, אבל רק כשזה באמת 'סוף המוח שלי'. הם מוצא אחרון בשבילי ולא עזרה ראשונה. ולמה? כי ככה לומדים להכיל, והכלה (לא הדחקה!) מגדלת עוצמה.
'בדיחה ידועה מספרת על בחור שביקש מכל שכניו אקונומיקה ואף אחד לא הסכים לתת לו. 'טוב', הוא סיכם לעצמו את המצב, 'אין מה לעשות, אשתמש בשלי'. את מבינה? קודם כל עלינו להשתמש ב'אקונומיקה' שלנו.
"ואיך בדיוק תהיי מקור העוצמה של עצמך? בכך שתפתחי לעצמך הרגלים טובים. כשמתחיל בתוכך איזה אי שקט, שאלי את עצמך: 'מה אני לא מדווחת לעצמי?' באחת עשרה מתוך עשר, המחשבה הראשונה 'האידיוטית' שתחלוף בראשך, תרמז לך על מקור הבעיה ומשם תתחילי בשליפת החוט. וגם, שאלי את עצמך בכל הזדמנות: 'מה אני רוצה עכשיו?' בקטנה, והעניקי את זה לעצמך. לא 'מחר־כך' כמו כרגיל, אלא עכשיו, במיידי. ותכנני איך להוציא את זה לפועל. כי גם אלף צעדים מתחילים בצעד אחד קטן. אז בצעי אותו. חלקי מטרה עדיפים על הכלום הגדול.
"כי אם לא תלמדי את עצמך למלא את הצרכים שלך במו ידייך, את תדוני את עצמך להיות תלויה תמיד בגורמים חיצוניים ולשלם מחירים מופרזים כדי שהם יהיו בתוך חייך, ויתנו לך את מה שאת חפצה.
אל תעוללי לך את זה. עשי לך רשימה של כל הערכים שאת מקבלת מהבחוץ (צומי, כבוד, הכרה בסקסיותך/בחוכמתך וכו') ואת כל הדברים האלה (כן!) העניקי לעצמך, בעצמך. תמיד תוכלי (אם תעדיפי זאת) לקבל אותם מהבחוץ, אבל כבר לא תהיי נזקקת. וכשהבחוץ ימשוך ממך החוצה את הפלאג שלו, את תפעילי את הגנרטור שלך וכך תהיי נמל הבית של עצמך. והמהפכה תתחיל עם הסיפור הפנימי החדש. במקום: 'אני לא מספיקה לעצמי', הוא יהיה: 'אז זהו, שדווקא כן!'".
חקשמח!
אם בא לנו לאכול ולא מרעב, קודם כל כדאי שנשאל את עצמנו את שאלת מיליון הדולר, שתעזור לנו לא לאכול כשלא צריך:
“איזה רגש אני לא רוצה לפגוש, או להרגיש עכשיו?"
וכששואלים את השאלות הנכונות, מתחילות להגיע גם התשובות. כי אנחנו "אוכלים" את הרגשות המודחקים שלנו, בדיוק כדי לשמר אותם במעמקים. שחס ושלום הם לא יצוצו לנו כמו חמסה בפרצוף, ואז, אנה אנו באים? ורק כשנעז להסתכל לרגשות האסורים (ועל כן המוכחשים) שלנו בלבן של העיניים, הם יתפוגגו, ולא נצטרך לדחוף אותם לתהומות בעזרת אוכל.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם