ראשי » סגנון » אופנה ועיצוב » אופנה

וידוי בלי סטייל: "גם אני הייתי קורבן אופנה"

מי ויתרה על חוש הראייה כדי להישאר אופנתית? מה קרה לזו שגילתה בטעות באמצע דייט את גובהה האמיתי? ומה עשתה זו שנשבר לה עקב במגף וחשף חורים בגרביונים? כותבות 'נשים' נזכרות ברגע שבו צו האופנה הביך אותן מול כל העולם

נפילה חופשית

רננית פרשני נפלה מהפלטפורמה באמצע דייט. אבוי לבושה, גובהה האמיתי התגלה לבחור ההמום

היו אלה ימי ראשית שנות ה-90 וראשית המסע הארוך שלי לחיפוש חתן. לו הייתי יודעת שייקח לי עשור של דייטים למצוא את זה שאהבה נפשי, סביר להניח שהייתי באה עם נעלי ספורט שטוחות,  אבל לפגישה הראשונה ההיא באתי עם נעלי פלטפורמה.

כולן הלכו אז עם פלטפורמות, דידו יותר נכון. מתחת לחצאיות הרחבות והנשרכות היו מופיעות הבלחות של קש, החומר המועדף לעקבים הבלתי אפשריים והכעורים להחריד. אז חשבנו משום מה שזה מהמם.

גם אני, כמו כל בנות דורי, דידיתי על צמות הקש האלה שביום טוב הגביהו אותי ביותר מעשרה סנטימטרים. זו הייתה תוספת מבורכת והיום ההוא היה באמת יום טוב. הבחור היה יפה תואר, מגניב, מנגן בגיטרה, מצחיק, ולפגישה הראשונה שלנו הוא לקח אותי לים. הלכנו, כלומר הוא הלך ואני דידיתי, לאורך הטיילת המרוצפת. השמש שקעה, אדומה וגדולה אל תוך הים, היו לבחור עיני דבש יפהפיות ולא עברו חמש דקות מתחילת הפגישה ואני כבר טבעתי בתוכן ובתוך מחשבות על צבע המפיות בחתונה שלנו.

כשהוא הציע שנרד לחול, הסכמתי. אבל כשירדתי מעדתי, מעידה אצילית, לא מהזן הנמרח. הוא הציע בתגובה שאוריד נעליים וארגיש את החול. העולם עמד מלכת. בלית ברירה הורדתי את שתי קופסאות שימורי הקש הענקיות שהלכתי עליהן.

ברגע אחד הפסקנו לראות עין בעין והתחלנו לראות מצח בגרגרת. נכון יותר יהיה לומר שאני ראיתי את הגרגרת שלו, והוא ראה את הים. הנוף המרהיב נפתח ממש מעל לראש שלי. הרמתי עיניים וחייכתי אל הבחור, חיוך מסנוור לדעתי, לא שהוא היה יכול לראות אותו.

"את נמוכה", הוא אמר, לא בעלבון, בהפתעה. הוא צדק כמובן, 21 שנים לפני הפלטפורמות, וכל השנים שאחרי הדייט ההוא הייתי ונשארתי נמוכה.

הדייט הסתיים איכשהו וביום למחרת, כשהוא אמר לי ש'זה לא זה' הייתי בלי הפלטפורמות. מזל, נפילה ממטר וחצי כואבת פחות.

הודיה כריש-חזוני חשבה שלוק בית האצולה יושב עליה בול. הבעיה היא, שבמזרח התיכון לא יודעים להעריך

אי אז, לפני שנות דור, כאשר הייתי נשואה טרייה וחסרת חוש מידה (או בעברית עכשווית: קצת סתומה), נראה לי לגיטימי לפזר מאות שקלים על כובע שהולם את ההופעה. לא נכחיד. בהחלט לא הייתי לבד במערכה.

אז, לפני כמה וכמה שנים מביכות, שלטה ביד רמה אופנת כובעי הענק ככיסוי ראש. המצב היה חמור למדי. אם הגעת באותם ימים קשים עם כובע קטן וצמוד לאירוע דוגמת חתונה משפחתית, חזקה עלייך שלא טרחת להתלבש לכבודה כלל, והבושה כולה עלייך.

בכל מקרה, הייתה אז, באותם ימים תמוהים, חנות חביבה עליי במיוחד, ששכנה במגדל במרכז ירושלים, ומחירי הכובעים בה נפתחו בערך ב-400 שקל ונסקו משם מעלה מעלה. בראשית ימי זוגיותי הפורחת, רכשתי באותה חנות כובע שחור ואלגנטי כדבעי, בעל שוליים גדולים המשתפלים כלפי מטה, שתיתורתו מוקפת בסרט לבן ועבה. לא רק זאת, אלא שכראוי לחורף הירושלמי הסגרירי, היה עשוי הכובע המושקע בד לבד מחמם וטוב. אני זוכרת עד היום איך בחנתי את צדודיתי מול המראה כשלראשי מתנוסס הכובע המפואר, והייתי (קצת סתומה, כבר אמרנו) מרוצה ממנו ומעצמי לחלוטין. שלא לומר, נדמיתי לעצמי לבושה כראוי, משל הייתי בדרכי לאירוע תה ארבע אחר הצהריים אצל המלכה.

הצרה החלה כשיצאתי אל הלבנט. במהירות התברר לי כי אם הנסיכה דיאנה חובשת את כובעה לזמן מדוד ואז מניחה אותו בעדינות בצד מבלי לקלקל את הפן המדוקדק, הרי שהחובשת הדוסית תקועה עם כובע הפאר (המחמם היטב) שלה לכל אורך הערב. גם אם למשל, היא מוזמנת עם בן-זוגה שיחיה לארוחת שבת חברותית ונעימה שנמשכת ונמשכת ונמשכת. אז ככה: לא רק שטווח הראייה מצטמצם פתאום בצורה מחרידה, ולא רק שנגזר עלייך במשך כל הערב להטות את ראשך מעלה או לצדדים בתנוחות ראש בלתי טבעיות בעליל רק כדי לראות את מי שיושב לצדך או אפילו את מה שנמצא אצלך בצלחת, אלא שהזיעה שמתחילה להצטבר בצדי הראש, היא הכי לא נסיכה דיאנית שיש.

בקיצור, לאחר ארוחת ערב אחת בלתי מוצלחת בעליל, הונח כובע 400 השקל בפינה נידחת, ועד היום, הוא ממתין למעצבת פנים בעלת תעוזה החפצה לקשט את חלל המגורים בעציץ שחור גדול המוקף סרט לבן ומבריק.

דנה יופה קבעה עם חברה לגלידה. קבוצת צעירים שעברה במקום לא הפסיקה לצחוק 

ההתחלה דווקא הייתה מבטיחה. אחרי אינספור שיחות טלפון, סופסוף מצאנו חברתי הוותיקה הילה ואני, זמן להיפגש. היו לנו הרבה עניינים לדבר עליהם וכמה עדכונים להשלים.

נפגשנו בקניון, ומפני שהיינו שתינו אחרי ארוחת צהריים מלאה, הציעה הילה שנקפוץ לאכול גלידה. מה יכול להיות רע בגלידה? גלידה זה טעים. אז הלכנו. בדרכנו לשם, בין ריכול אחד למשנהו, הרגשתי שהבחירה שלי בחצאית חדשה ביום שטוף רוחות לא הייתה אפעס הבחירה המוצלחת ביותר. יד אחת הייתה פנויה באופן תדיר להוריד את החצאית כשהיא התנופפה קלות ויד שנייה ניסתה לשמור על אחיזה בתיק. 

מדיבור לריכול הגענו אל הגלידרייה הנחשקת. המרכז היה הומה ילדים נשים וטף, ואנחנו המתנו בטור. סופסוף הגיע תורנו ובחרנו בגלידה עמוסת קלוריות. שיהיה לבריאות כמובן. הבעיה התגלתה כמה שניות מאוחר יותר עם משב הרוח הרציני שהגיע והרים לי את החצאית אל על. כשאני כותבת 'אל על' אני מתכוונת לגובה מטוס הבואינג שעבר זה עתה בשמיים. לרגע מביך אחד הרגשתי שכל החיים חולפים לי מול העיניים. הכול עבר להילוך איטי כמו בסרטים: המבטים ננעצו בתחתונים שהתגלו באופן כל כך לא צפוי, שתיקת התדהמה של הילדים ואחר כך הצחוק המתגלגל וההורים ההמומים. היחידה שלא שמה לב להצגה הטובה ביותר במרכז הייתה חברתי הילה, שכל אותו זמן המשיכה לדבר.

לא ידעתי מה לעשות קודם. האינסטינקט הראשוני היה כמובן לזרוק במהירות את הגלידה ולפנות את היד הנדרשת לחצאית הסוררת. אך לא. באינסטינקט נצמדתי להילה, שתכסה את הבושה. היא נסיתה להתחמק. לא הבינה מה אני רוצה, והילדים מצִדם המשיכו להסתכל על הפדיחה ולהתגלגל מצחוק.
כך, כשאני דבוקה אליה, לחשתי לה מה קרה והודעתי שאת הגלידה נאכל על שפת המדרכה בחנייה. הגלידה באמת הייתה טעימה, אבל מאז לא חזרתי לגלידרייה ההיא. אולי פעם, אם אלבש מתחת לחצאית מכנסיים פלוס גרבונים עבים, עוד אשוב בחזרה.

לימור גריזים-מגן רק רצתה להחליף חולצה לילד. זה נגמר בעמידה על פי תהום

היה זה יום עבודה ארוך במיוחד, שבסיומו היינו אמורים להוריד לדפוס את המגזין החמוד והמוצלח 'נשים'. בימי סגירה ארוכים ועמוסים כגון אלה, אם נגלה סודות מאחורי הקלעים, קורים לאנשי המערכת דברים משונים. קודם כול, אנחנו מפסיקים לאכול ירקות פירות ואוכל מאוזן ובריא אחר, ועוברים לאכול ביסלי, שוקולד ושאר ממתקים. כמה שיותר, יותר טוב. שנית, במקום להתרכז ברצינות בעבודה, לסיים אותה וללכת הביתה, אנחנו מתדרדרים לבדיחות, ושיחות סרק עם עובדים ממחלקות אחרות בעיתון, רצוי אנשי חדשות שמצבם תמיד גרוע יותר משלנו.

באחד מהערבים האלו מתרחש סיפורי. הימים ההם היו ימי חורף, וכדי לנער את ראשי העייף ממחשבות, פסיקים, ומריבות עם אנשי הפרסום שתמיד נזכרים ברגע האחרון שיש להם עוד מודעה, החלטתי לקפוץ לקניון כדי להחליף חולצה שקניתי לילד, ולהביא על הדרך מנת פלאפל מ'פלאפל ג'ינה' הזכור לטוב.

ירדתי לקניון, מרחק של חמש דקות הליכה, צעדתי מעדנות עד לחנות בקצה, ורגע אחרי שהשלמתי את המשימה, זה קרה. העקב של המגף הימני שנעלתי, משהו כמו 12 סנטימטרים גובה, ניתק ממקומו לבלי שוב. נעמדתי במקום וניסיתי לחשוב. השעה תשע בערב. אני בקצה הקניון, יש לי נעל אחת סבירה ושנייה באוויר. אני עומדת על כריות האצבע. יש לי חורים בגרבונים. אף אחד לא יבוא לעזור לי. מצדדיי הלכו אנשים שחייכו לעצמם. הם צוחקים עליי, הבנתי בבעתה. מה זה, לא ראיתם אף פעם אשה הולכת על עקב אחד?

החלטה קשה נדרשה. לא היה זמן לדיוני סרק או לרחמים עצמיים. החלטתי לצעוד קדימה, אל הצד השני של הקניון, שם ידעתי שנמצאות שתי חנויות נעליים שמוכרות מגפיים במחירים סבירים. וכך היה. צעדתי בראש מורם ובכריות אצבע יעילות עד לחנות הראשונה, נכנסתי והודעתי למוכרת העייפה שרק רצתה לסיים את יום העבודה וללכת לישון: מגפיים, עכשיו. ולא להסתכל עליי כשאני חולצת את הנעליים כי יש לי חורים בגרבונים. כן, זה מה שיש, תתבעי אותי.

600 שקל עלה לי התענוג המפוקפק, לא כולל הגיחוכים הרמים מסביב. אנשים אפילו לא התאמצו להסתיר את העובדה שהם צוחקים על ההיא שאין לה עקב בנעל אחת. חצי שעה אחרי, שוב במערכת, סיפרתי בסוד על מה שקרה לי. כמה מוזר, תוך כמה דקות הגיעו כתבים ועורכים עסוקים רק כדי לשמוע עוד פרטים ולצחוק עליי בקול. אנשי החדשות סיכמו בגיחוך שסופסוף בנות 'נשים' לומדות קצת על קשיי החיים האמיתיים. אולי בסוף אפילו נעבור לתזונה בריאה. 

***
הכתבה המלאה התפרסמה במגזין 'נשים'
לעמוד הפייסבוק של 'נשים'

היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...