כיווץ גלויות: שמלות כלה בהשראת תפוצות ישראל
איך נראית שמלת כלה שעוצבה בהשראת 'הדיבוק', ואיך בית כנסת מרוקאי משפיע על מראה ההינומה. בוגרי מגמת העיצוב של שנקר ביקרו בבית התפוצות ויצרו בהשראת המוצגים שמלות כלה מרהיבות. הכי לא השמלה של סינדרלה
הפרויקט כלל עיצוב שמלות כלה מעוטרות ברקמות יד בהשראת קהילות יהודיות ברחבי העולם. הסטודנטים סיירו בתצוגת הקבע של בית התפוצות ולאחר מכן התבקשו לבחור קהילה ולהציג בעקבותיה את הנרטיב האישי שלהם. התוצאה הייתה עיצובים ייחודיים של שמלות הכלה המבטאים שלל סגנונות ומסורות של קהילות יהודיות שונות, בין היתר, תימן, עיראק, טורקיה, סלוניקי, ספרד, פולין, גרמניה, מרוקו ואלג'יר. עם הדימויים החזותיים שהשפיעו על הסטודנטים נמנים דגמים של בתי כנסת, תשמישי מצווה וקדושה, כתובות, כלי מוסיקה, רקמות יהודיות ארגז נדוניה ותצלומים מאלבומי משפחה.
ביום רביעי, ערב חג סוכות (18.9.13), תיפתח בבית התפוצות התערוכה "בואי כלה – שמלות כלה רוקמות סיפור יהודי". ועד אז קבלו כמה מהשמלות המרהיבות ולצידן הסיפור שליווה את ההכנה שלהן.
"שמלת הכלה שלי עוצבה בהשראת סיפור משפחתי שלי, שהתגוררה בלודז' שבפולין עד פרוץ מלחמת העולם השנייה.
מספר חודשים לפני שפונו מביתם, החביא סבא-רבא שלי את המזוזה שהייתה קבועה בבית המשפחה בין קורות קיר הכניסה, מחשש להתנכלות ליהודים. סבי היה אחד מארבעת האחים שעלו לארץ; בני משפחה אחרים ובהם סבא רבא שלי שנשארו בפולין - לא שרדו.
לפני תשע שנים נפטר סבי ונפתחו אלבומי המשפחה. חבר של אבי זיהה את כתובת הדירה כאותה דירה שבה התגוררה משפחתו לאחר המלחמה. מסיפורו נודע למשפחתי על המזוזה שהוחבאה בין קורות הבית, שנמצאה והובאה על ידי משפחתו לארץ במטרה להתקינה בביתם. וכך שישים שנה לאחר שסבא-רבא שלי הסתיר את המזוזה, היא שבה אל חיק משפחתי.
בעיצוב השמלה התמקדתי במוטיבים יהודיים כמו הטלית, המזוזה והקלף המגולגל בתוכה ובמיוחד באמנות המיקרוגרפיה, אמנות יהודית מיוחדת המתכתבת עם כתבי יד עבריים קדומים ומתבטאת בכתב עברי זעיר היוצר אלמנטים קישוטיים מאותיות עבריות".
"שמלת הכלה שלי עוצבה בהשראת דמותה המיתולוגית של לאהל'ה, בגילומה של חנה רובינא במחזה "הדיבוק" בתאטרון "הבימה".
במחזה שנכתב ע"י ש' א-נסקי מתואר סיפור אהבה בין לאה'לה לדיבוק שנכנס בה. העלילה במחזה מייצרת ניגוד דרמטי מאוד ברור: חיים מול מוות, חומר מול רוח, גבר מול אישה ונפש מול גוף. הניגוד
הזה מייצג את הקונפליקט בין הגשמי לבין היצרי, כפי שמתבטא בדמותה חסרת האונים של לאה'לה בעת שהדיבוק משתלט על גופה, ונפשה מבקשת להמשיך להכילו.
בעיצוב השמלה קבלתי השראה מהמראה המקורי של השמלה הוויקטוריאנית והצמות השחורות שעיטרו את ראשה של חנה רובינא במחזה, כמו גם מהאקספרסיוניזם הגרמני וממסורת התיאטרון היידי. השמלה תפורה מבד שיפון משי מעוטרת בתחרות בהן שזורים חוטים רקומים וקלועים בטכניקה של צמות ובד שיפון משי".
"שמלת הכלה שלי עוצבה בהשראת כלי נגינה - העוּד והקאנון.
את השראתה שאבתי מבית אבי ומהמוסיקה שליוותה את קהילת יהודי עיראק בשמחות ובחתונות. התזמורת של סלאח ודאוד אל כווייתי, כמו גם תזמורת קול ישראל בערבית, היו מיזוג בין מזרח למערב. הנגנים לבשו חליפות טוקסידו מערביות ונגנו בכלי נגינה מזרחיים אותנטיים.
בעיצוב השמלה התמקדתי בעבודת האמנות המאפיינת את בנייתם של כלי הנגינה, דוגמת חיתוכי העץ העדינים בסגנון מזרחי עם מיתרי הכסף הדקים. אלמנטים דקורטיביים דומים מצאתי גם בקמעות וב"חמסות" שהיו נפוצים בבגדד, כנגד עין הרע. השמלה תפורה מבד קרפ, אורגנזה רקומה בחרוזים ועור בחיתוך ידני".
"בפרויקט שלנו בחרנו לעסוק במעגל החיים שתחילתו בטקס הברית, המשכו בטקס הבר/בת-מצווה, ושיאו בטקס החתונה.שמלת הכלה, שמלת החינה ובגד החתן שלנו עוצבו בהשראת טקס הנישואין הנהוג בקהילת מרוקו.
במהלך התחקיר גילינו בגד אותנטי שנהוג היה להלביש בו את התינוק בטקס ברית המילה ששייך למשפחת דהן. הבגד, בצבע לבן שזור ברקמה עשירה, היה המקור לבחירת הצבעוניות של הבגדים.
בעיצוב השמלות ובגד החתן החלטנו כי את הצבעוניות העזה המאפיינת את האורנומנטיקה המרוקאית המושפעת משטיחים ובגדים מסורתיים, יחליפו גוונים מעודנים של לבן עם נגיעות קלות של זהב.
שמלת הכלה המסורתית המכונה "השמלה הגדולה", כמו גם הגלביות המסורתיות המשמשות לטקס החינה, שמשו לנו השראה ביצירת הצלליות (נפח וגזרות) וביצירת הרקמות והבדים העשירים.
השמלות תפורות מבדי משי קלילים. שמלת הכלה שזורה אפליקציית תחרה המעוטרות בחוטי זהב עם חרוזים. שמלת החינה מעוטרת ברקמת סרטי סטן בתוספת פנינים ואבנים.בגד החתן עשוי בד פשתן וכותנה, מעוטר ברקמת תחרה. העיצוב הינו הכלאה בין הבגדים שנהגו היהודים ללבוש בערים לבין אלו שנהגו ללבוש בכפרים".
"שמלת הכלה שלי עוצבה בהשראת "עץ החיים" - מונח ביהדות המסמל את התורה ואת מעגל החיים.
במהלך המחקר שעשיתי על משפחתי שמוצאה מסלוניקי (שאלוניקי), גיליתי כי מוטיב "עץ החיים", כשם בית הכנסת הראשון שהוקם בעיר, מלווה את חיי הקהילה בתחומים רבים.
כמו כן, גיליתי כי הנשים בסלוניקי נהגו לעטר את ראשיהן בתכשיט הנקרא "יידק", שהיה רקום פניני בארוק למזל ולברכה, וגם הוא מעוצב בצורת "עץ החיים".
את אירועי השמחה בעיר, ליוו נשים מתופפות על תוף "פנדירו", ובפיהן שירים מסורתיים.
בשמלת הכלה שילבתי בד שיפון קמוט עם רקמת פניני בארוק, תחרה וחרוזים, פייטים מעור וחבלים מלופפים בחוטי רקמה, המזכירים בצורתם את הציצית היהודית, והכל בשפה 'טבעית ואורגנית'.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם