יומן אימוץ: מחכים לו שיבוא
אביה גד ובעלה מחליטים לאמץ ילד. העובדת הסוציאלית מציעה להם ילד מתוק בן ארבע הסובל מקשיים רגשיים קשים. עכשיו הם מחכים לצו שופטת שיעביר אליהם את הילד. איך מעבירים תקופת המתנה? כל אחד בדרכו. אני בעיקר מתפללת שלא ייגרם לילד נזק נוסף
בעולם הביטוח מוגדרת ההמתנה: "פרק זמן העובר מקרות המקרה ועד למועד בו מתחילה זכאותו לקבלת פיצוי בגין מקרה זה". אך כשמדובר בילד שכבר נקשרת אליו, אף שמעולם לא פגשת בו במציאות, זה כבר סיפור אחר.
***
איך מעבירים תקופת המתנה? כל אחד בדרכו. הילדים שואלים מדי יום אם ה"אח אימוץ" יגיע. מחשבים את ימי החופש הגדול ובודקים באלו מהתוכניות המשפחתיות הוא כבר יהיה. הגדולה שואלת אם ניתן הצו, ולמה בעצם מחכים.
בעלי מתקשר מדי יום מהעבודה כדי לברר אם "אימוץ גלית" התקשרה. "אל תתקשרי אליה, שלא תחשוב שאנחנו לחוצים", הוא מוסיף. ואחר כך שולח גם מסרונים עם שמות קוד. כאילו שהילדים לא מבינים על מה אנחנו מדברים.
אני עסוקה במחשבות ובפרפורי לב. מה היינו מספיקים אם השופטת הייתה מזדרזת, ומה הפרשנות? האם יינתן הצו רק אחרי החזרה מהפגרה, ואולי לא?
אני מתפללת בכוונה גדולה ומבקשת מהקב"ה שכל אדם במערכת יעשה את שמוטל עליו. אני גם מחזקת את עצמי באמונה גדולה, שכל מה שיקרה, יתרחש לטובה. במקביל, אני משוחחת עם אמהות מאמצות אחרות, אותן הכרתי בקורס שעברנו יחד בשירות למען הילד. הן כבר קיבלו לידן את הילד. השיחות מנחמות, מפחידות, מאירות עיניים, ומרגשות כאחד.
ואז מתרחשת תפנית בעלילה. אחרי חודשיים של המתנה קשה ומייסרת, מהבהבת "אימוץ גלית" על צג הטלפון. היא מודיעה שנקבע מועד לדיון המשפטי בעניין שלנו ולאחריו נוכל לפגוש לראשונה את הילד. אחר כך, היא מסבירה, בתוך פרק זמן קצר נוכל להביא אותו הביתה.
דקות ארוכות אחרי השיחה אני עוד מהורהרת. חודשיים חולפים ללא כל התקדמות, וברגע אחד, כהרף עין, יש מועד וזמן מוגדר למפגש המיוחל. הבטן מתהפכת והדאגות מתחדשות. אני מתקשרת לבעלי היקר, ומעדכנת באופן ענייני על פרטי השיחה. הוא מבקש שאנמיך ציפיות.
אך בקשות לחוד ומעשים לחוד. התוכניות שוב יוצאות מהמגירה, וממשיכות מהנקודה בה עצרנו. הבגדים מתמיינים ועוברים למקומות נגישים, מנסים לנחש מידת חולצה, מכנסיים או נעליים. גם הילדים מתחילים לארגן ולהתארגן מחדש. הקטן כבר מתכנן אילו משחקים מתאימים לאח הצעיר שלו, האמצעית מוטרדת מה יקרה אם יפריע בתפילה בבית הכנסת וכיצד תעסיק אותו, והגדולה שואלת שאלות של ודאות. מתי? איפה ואיך? וכמובן שאלת ההיתכנות: יקרה או לא יקרה?
כמה בירוקרטיה יש בתהליך הזה? ומה משקלה של הבירוקרטיה כשעוסקים בדיני נפשות? כאן, ממש לא הרחק, ממתין ילד שעבר דבר או שניים בחייו הקצרים, ממתין מבלי דעת להחלטה של השופט שחזר מחופשה. עולם מוטרף.
אני עוצמת את עיניי חזק ומבקשת על כל אחד מילדיי חוכמת לב ונפש, שמחה, נחת רוח, חסד ואהבת אינקץ. אני מבקשת גם על ילדי הרביעי את אותן התפילות ומוסיפה בקשה לבורא עולם. בבקשה הבא את הילד הביתה.
***
טלפון מ"אימוץ גלית". השופט הוציא את הצו המיוחל. הספירה לאחור החלה. עדכונים בקרוב. ממש בקרוב.
***
הכתבה התפרסמה במגזין 'נשים'
לעמוד הפייסבוק של 'נשים'
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם