אחד מכל חמישה היריונות נגמר בהפלה טבעית
אחד מכל חמישה היריונות מסתיים בהפלה טבעית בשבועות הראשונים להיריון. זה אומר שכמעט כל אשה תעבור הפלה במהלך חייה. ובכל זאת, על אף שמדובר בתופעה כל כך נפוצה, לא מדברים על זה. נשים שעוברות הפלות מתמודדות לבד עם האובדן והכאב. למה בעצם? ממה אנחנו חוששות?
"ובאמת, אפשר לומר שכלום לא קרה. היה שקט. היה לי בבטן עובר קטן שהתאים לשבוע 6.4, ולא היה לו דופק. הייתי בשוק. הרופאה ביקשה שאחכה ואכנס בין תורים לאולטרסאונד המשוכלל יותר. ישבתי שם במסדרון, בין כל הנשים עם הבטן הגדולה שחיכו לרופא. חיכיתי וחיכיתי והרגשתי פשוט נורא. לא ידעתי מאיפה זה נפל עליי.
"הבדיקה השנייה אישרה שאין דופק. גרידה נקבעה כמה ימים אחר-כך. בימים האלו הרגשתי שאני הולכת עם הראש באדמה. לא רציתי להסתכל לאף אחד בעיניים כדי שאיש לא יידע מה קורה איתי. הייתי עצבנית על כולם. כעסתי על מי שהתנהל מולי רגיל לגמרי ולא שם לב שמשהו לא בסדר, וכעסתי על מי ששם לב וניסה לשאול אם הכול כשורה. כשפניתי ל'גוגל' לברר קצת מה צפוי לי בגרידה, התברר לי שאחד מכל חמישה הריונות מסתיימים בהפלה", היא אומרת. "זאת אומרת שבעצם זה קורה המון. כמעט לכולן. אני מרגישה שאם הייתי יודעת מראש שאלו הנתונים, היה לי קצת יותר קל. אולי לא הייתי נכנסת לכזה הלם. אבל התחושה היא שאף אחת לא מדברת על זה".
הסיפור של א' הוא הסיפור של רוב הנשים בגיל הפריון. אשה מתחתנת, משוכנעת שהריונות ולידות הם כמו בסרטים – מהירים ופשוטים, וכשהמציאות טופחת על פניה, היא מגלה שאין לה עם מי לדבר. אף אחת לא מספרת בזמן אמת על ההירונות שנפלו ועל הנתונים: 20% מניסיונותיה של כל אשה להרות עלולים להסתיים במפח נפש בשבועות הראשונים להיריון, מסיבות שאינן תלויות באם או בעובר. רק אחרי אובדן, כאב, הלם והתמודדות, מתברר שזה קרה לרוב הנשים שנמצאות סביבן. ולמה לא אמרו מראש? למה לא הקלו את הנטל? שתיקה.
מלכה גנזר, מנהלת פורום 'תמיכה לאחר אובדן' באתר 'כיפה' כבר למעלה מארבע שנים. לפורום מגיעות בנות שחוו אובדן כואב של הריון. "חוסר הדיבור הפומבי על הפלות הוא נושא שעולה המון בפורום", אומרת גנזר. "בשמירה על סודיות, הנשים נמצאות על סקאלה: יש את אלו שלא יספרו לאף אחד, ויש את אלו שלא רוצות באופן ספציפי שחמותן או גיסתן יידעו", היא אומרת. "יש אצלנו נשים שהחליפו כמה פעמים 'ניקים' כי הן הרגישו שבני משפחה שהן לא רוצות שיידעו מה קורה, עוקבים אחרי הפעילות שלהן בפורום. ויש גם נשים שעבורן ההסתרה חשובה דווקא במעגלים החיצוניים יותר. הן לא רוצות שהחברה תדע, לא רוצות שבמקום העבודה יידעו".
הן היו רוצות שזה יהיה אחרת?
"משתתפות רבות אומרות שאם השיח היה פתוח יותר בנושא, זה בהחלט היה מקל עליהן. האנרגיות שנדרשות כדי להסתיר ולהחביא, הן מיותרות וגוזלות כוח. כשנשים שומעות לראשונה על הסטטיסטיקה הן אומרות פתאום 'וואו, מסתבר שאני לא לבד בצרה הזו'. את מרגישה יותר נורמלית ופחות 'דפוקה' במרכאות. הרבה פעמים נשים מגיעות אל הפורום בשביל מידע קונקרטי, שאלות שיש להן על מה שעומד לקרות, ונשארות בגלל התמיכה שיש בו מנשים שעברו את זה.
"אם מדובר במישהי שהפילה את ההיריון הראשון שלה והיא שומעת בפורום על נשים שזה קרה להן ואחר כך הן ילדו ילדים, זה מעודד במובן הכי פשוט של העניין. יש לא מעט נשים שכותבות שהן נכנסו ללחץ שאולי הגוף שלהן לא בסדר, וכשפתאום מגלים שגם לזו זה קרה וגם להיא, הן נרגעות קצת". עם זאת, ישנה גם התחושה ההפוכה: "יש גם נשים שכשאומרים להן 'לא נורא, זה קורה לכולן', זה גורם להן לתחושה לא טובה, כי זה לכאורה מפחית מהתחושות הקשות שלהן, מהכאב האישי שהן חשות".
"כשאנחנו מקבלים תגובות פסיכוטיות במבחני 'רורשך' מאשה שלחלוטין לחלוטין לא היינו מצפים לקבל ממנה תגובה כזו, אנחנו לא נבהלים אלא שואלים אותה אם עברה הפלה בחצי השנה האחרונה", מתארת הפסיכולוגית נחמה קירשנבאום-אבינר, "ולרוב התשובה תהיה חיובית. זאת אומרת, שעבור אשה שחוותה הפלה, לעיתים החוויה היא כל כך טראומתית, שבמקום שבו יש הצפה של תכנים, כמו שהרורשך עושה, אנחנו מאשרים להם להיות פסיכוטיים, או 'משוגעים' במרכאות.
מדובר באשה שמצמיחה בתוכה חיים, ואז בצורה מאוד לא צפויה, והרבה פעמים גם בצורה טראומתית של דימום או אפילו של יצור קטנטן שנופל לשירותים, הגוף שלה כמו לא הצליח להחזיק את החיים שצמחו בו. בשפה הפסיכולוגית, יצר טוב ורע נקראים כוח בונה וכוח הורס, וכאן, כוח הבנייה לכאורה לא הצליח לגבור על כוח ההרס. ברמה הפנימית של האשה, קרה לה משהו נורא ואיום. משהו בה דחה את כוח החיים וברמה פנימית מאוד וחסרת הגיון, משהו בה הרס. עכשיו, לכי דברי על התחושות הכול כך קשות האלו עם החברה שלך בגינה", היא אומרת. "זו תחושה קשה מאוד".
יש כאן עניין של בושה?
"אשה שהפילה לא תיתן את התרגום הזה, אבל כשאת שואלת על בושה, בושה היא תוצר של אשמה", מוסיפה אבינר. "אנחנו מרגישים אשמים כשאנחנו מרגישים שעשינו משהו לא בסדר, ואנחנו מתביישים בו. אבל מבחינה הרבה יותר פנימית, אלו תחושות האשמה שיש בי כוח הרס שגבר על כוח החיים. הפלה היא באמת משהו שקשה מאוד לחוות אותו. אלו נשים שהגיעו לבדיקת הריון רגילה, ופתאום לא היה לעובר דופק. זה הלם. ואז הן מסתובבות כמה ימים טובים עם עובר מת בתוכן. כמה אושר, איזו תחושת גאווה וסיפוק יש בלדעת שאני נושאת בתוכי משהו חי, ומשם הנפילה הקשה ל'אני נושאת בתוכי משהו מת'. זה מקום נוראי להיות בו. אז נכון שכולם עוברים את זה, אבל החוויה האישית נוראית, ואין על מה לדבר. בעיניי זה השורש של העניין, והוא מאוד אמיתי ונכון".
את ממליצה לפנות לטיפול אחרי הפלה?
"במערך ההדחקות הרגיל שלנו, אנחנו מדחיקים את העובדה שיש בנו כוח הרס. שיש בנו משאלות לסלק בצורה אלימה ביותר אנשים שמפריעים לנו. אם מישהו תפס לנו את החניה או עקף אותנו בתור, החוויה הגולמית שלנו היא לירות לו בין העיניים. אבל אנחנו מדחיקים את הדברים האלו ונהיים אנשים נחמדים ונורמטיביים עם מערך הגנות יציב וטוב. גורם כמו הפלה עלול להעלות את התחושות הללו. המטרה היא שאשה תחזור למערך ההגנות הרגיל שלה, ותחושות ההרס שהיא חוותה יחזרו לתהום הנשייה. אם זה לא מצליח, פונים לטיפול. זה כמו שלא כל מי, להבדיל, שנכח בפיגוע צריך טיפול פסיכולוגי. צריך סביבה תומכת, צריך ליווי, ואם שבועיים אחרי האירוע לא מצליחים לחזור לחיים הרגילים, אז צריך טיפול. כך גם כאן. מי שחוותה הפלה צריכה אהבה, תמיכה ומנוחה פיזית, כדי שכל המחשבות המטרידות הללו יחזרו למקום הרגיל שלהן. אם זה לא הולך, ואחרי שבועיים-שלושה עוד שקועים מאוד במקום לא טוב, בוודאי שכדאי לפנות לטיפול".
***
הכתבה המלאה התפרסמה במגזין 'נשים'
לעמוד הפייסבוק של 'נשים'
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם