מכתב אי זוגי: "בט"ו באב הבדידות שלי מתעצמת"
אני מחכה לאחד שיהיה ה"זה" שלי. איך יודעים מתי זה זה? איך יודעים שהוא הגיע? דפנה גרניט, רווקה בת 35, מתארת את קשיי הרווקות והחיפוש אחר האחד, במונולוג פתוח ומרגש
יצאנו פעם, חשבתי שזה רציני אבל פתאום, אפילו לא הבנתי בדיוק למה, זה נגמר. והנה עכשיו הוא יצא מבית הקפה וכשהסתכלתי אחריו קיוויתי שאולי החלום שלי הולך להתגשם. אולי זה סימן. הרי הוא לקח ממני את מספר הטלפון המעודכן שלי. הבטיח שיתקשר. הייתי בהיי.
אחרי חמש שעות הגיע הטלפון. פטפטנו. העלינו זכרונות. התעדכנו. ואז נזכרתי שלא בדקתי אם יש לו טבעת על האצבע, ובזהירות שאלתי כמה ילדים נולדו לו מאז. הוא ענה שבינתיים עוד אין ילדים והלב שלי צנח. הוא נשוי. סיפר שהתחתן לפני שנה, גר בדרום, עובד במקצוע שלא שמעתי עליו אבל מסתבר שהוא מכניס הרבה כסף, התרחב וחי ״נפלא״ (ציטוט שלו). אשתו צעירה ממנו בעשר שנים. שאלתי מדוע לא התקשר אלי, הרי ידע שאני פנויה. הוא ענה שפחד "להתבלבל". לא יודעת אם פספסתי אותו, אולי באמת לא היינו מתאימים.
נעים להכיר, דפנה, רווקה בת 35. ליתר דיוק גרושה. התחתנתי ונפרדתי תוך כמה חודשים, לאחר קשיים גדולים. אין לי ילדים אבל יש לי עבודה טובה, חברים אוהבים ודירה במרכז העיר, במקום קרוב להכל. אני יפה, חברותית ומצליחה. ובכל זאת, אני לבד. ואני מחפשת בו זוג. מישהו נחמד, שיאהב אותי ואני אותו. אני לא בררנית, פנויה לכל סוג של הצעה, רק מחכה לאותו אחד שיהיה ה"זה" שלי. איך יודעים מתי זה זה? איך יודעים שהוא הגיע?
בט"ו באב, חג האהבה, הבדידות שלי מתעצמת. כל חתונה שורפת קצת וכל הזמנה מעקצצת לי בלב. אני לא מסכנה, אפילו אופטימית, אבל לפעמים אני מרגישה שבעולם הזה, של תיבות הנוח הזוגיות, אף אחד לא רואה אותי.
אני מחפשת. האחד, אני יודעת, יכול להיות בכל מקום, ואם לא אתייאש, אוכל למצוא אותו ולסגור את מעגל חיי הפרטי. נרשמתי לאתר היכרויות. שילמתי לשלושה חודשים מראש מתוך הרגשה שאוטוטו אהיה בשניים, ויצאתי לתור את שאהבה נפשי.
בהתחלה הייתה לי תקווה. הנה אני כאן, נותנת הזדמנות לרשימת בחורים נאים ומשכילים, שאני עדיין לא מכירה. תוך כמה דקות כבר פנו אלי ע' וד'. אחר כך פנה גם ש', גבר בן 50. למה הוא פונה אלי? ולמה הוא עדיין רווק?
בכל מקרה, ע' הוא גרפיקאי, בעל תואר ראשון. רגיש, מזל סרטן. התכתבנו, והוא ביקש את מספר הטלפון. סיכמנו שניפגש בירושלים. הוא אמר שיתקשר כשיגיע לעיר. עד היום אני מחכה לטלפון הזה. עבר מאז חודש.
אחר כך אני פונה בעצמי באתר ל-א'. חמוד, נאה, אפילו התקשר. אני מציעה שנצא. מבקשת לממש את האופציה. חבר כלכלן פעם אמר לי פעם שאופציות הן רק אופציות, ויישארו כאלה אם לא תממש אותן. אז אני מנסה.
הוא נראה במציאות כמעט כמו בתמונה, צוחק הרבה, אומר שאני ממש משעשעת. אחרי שהפגישה הסתיימה ואחריה עוד כמה טלפונים, הוא התפוגג.
ג' פנה אליי במסר אישי באתר. נאה, חמוד, מחפש את האחת שיהיו לה חיים משלה, לא תלותי, גרוש פלוס שניים. בגילי אני לא יכולה להתפנק, הרי אין הרבה רווקים נורמליים. אם היו, הם כבר היו מתחתנים מזמן, ולכן אני מעבירה את מספר הטלפון שלי והוא מתקשר. מספר שאשתו (לשעבר, כן?) היא אשה מיוחדת במיוחד. משכמה ומעלה. נורה אדומה נדלקה. שאלתי עוד קצת והוא הסביר שהיא הייתה אחלה בחורה אבל קצת פתוחה מדי. למה הכוונה? הוא פתח בתיאורים מיניים. ברחתי.
אני גרושה. הרבה בחורים לא רוצים בכלל לצאת עם גרושה. אחד מהם בורח מהדייט כשאני מספרת לו על העבר שלי. אבל אני לא יודעת מה עדיף להיות בגילי. גרושה? רווקה? כשאת גרושה, לפחות סימנת לעצמך וי קטן. מישהו רצה לשאת אותך לאשה והלך עם זה עד הסוף, חיזר וסגר עסקה. ואת מצדך, הרגשת את הפרפרים בבטן ומצאת שמלה יפה. והחברים שלכם רקדו והיה ערב יפה עם הבורקס והעוף. מצד שני, חווית גם את האכזבות. את הדיונים בבית הדין הרבני ואת הכסף ששילמת כדי שלא להישאר מסורבת גט.
חברותיי הרווקות מתוסכלות מכך שהגיעו לגיל 30 ואף אחד לא רצה להתחתן איתן. אני עונה להן שהן לפחות יכולות להתחתן עם כהן. עבורי יש עוד סקטור שצריך לסנן.
אני כבר לא פוסלת חילונים, אני לא בררנית. אבל הם פוסלים אותי. הם לא רוצים לצאת עם מישהי ששומרת שבת. שואלים איך נטייל, ואיך נצא לים או למסעדה. אני לא מבינה את זה. כשאבא שלי התחתן עם אמא שלי, הוא היה חילוני והיא דתייה. הוא הגיע ממשפחה שחוותה שואה ותקומה, נצר לשושלת רבנים, והוא התאהב בה. כן, פעם היה דבר כזה, עוד לפני הפייסבוק ואתרי ההיכרויות. פעם הייתה מערכת בינאישית פשוטה. אנשים אהבו, ולא רק אהבו לכתוב בפייס ואז להיעלם.
אני לא מתביישת להיות לבד, אני מתביישת בכם כחברה שאתם שופטים ומיד מנסים למצוא מה לא בסדר. מאשימים שאני קולנית או חזקה מדי. הייתם איתי פעם בדייט? ניסיתם לצאת עם הבחורים שאיתם אני יוצאת? הרי בכל פעם שאני מספרת את הסיפורים שלי אנשים נבוכים ולא מאמינים. עולם החיפוש לא פשוט בכלל.
הלכתי לשדכנית. אפילו די מפורסמת. גם היא, כמו כולם, לא הבינה איך זה שאני לבד. אולי אני נחמדה מדי? לבבית מדי? זה גם לא בסדר? ונמאס לי לשמוע שאני חזקה מדי. אני לא. וכן, אני צריכה גבר שיוביל אותי, ממש כמו באגדות. אני חזקה רק כי אין לי ברירה.
אמא שלי לא ישנה בלילות. אני יודעת וזה קורע לי את הלב. היא כל כך רוצה שתהיה לי משפחה, והיא גם מאשימה את עצמה במצב. למה להאשים את עצמך, אמא? אמא דואגת זה טבעי ונורמלי, אבל עושה לי רע. אחרי כל הודעה מודאגת שהיא שולחת אלי, בא לי לבכות. אני מאבדת את הביטחון, מרגישה לחץ שהדייטים שלי מזהים מיד. ואז הם בורחים, אף אחד לא רוצה בחורה לחוצה.
אמא שלי היקרה מבטיחה שהיא מתכוונת רק לטוב ושולחת אלי אנרגיות טובות והרבה תפילות. שיהיה לך יום נפלא בתי. יום נפלא מאמא.
ב-48 השעות הבאות, אני יודעת, היא תרפה. אחר כך תשאל בזהירות ובסוף קצת תלחץ. היא אמא וזו זכותה. אני גוזלת לה שינה ונחת, אז לפחות מוטלת עלי חובה להבין.
ערב ט"ו באב, אני שולחת תפילה, אל מלא רחמים. אם לא בשבילי, אז לפחות בשביל אמי ואבי, תביא לי אותו, את הבחור שמתאים לי, שיהיו לנו חיים טובים יחד, ילדים, נכדים, בית, פרנסה ובריאות. שאפגוש אותו, את זה שיהיה נעים אליי, החבר הכי טוב שלי. אני לא נואשת, רק רוצה להתחתן כבר. די, שיבוא. ושיגיע במהירות. נמאס לי לחכות.
***
המכתב המלא התפרסם במגזין 'נשים'
לעמוד הפייסבוק של 'נשים'
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם