תופעה: מתחתנים ולא גרים יחד
אחרי שהתאלמנו או התגרשו, בוחרים זוגות להינשא בשנית, אך להמשיך לגור בבתים נפרדים. הקהילה לא תמיד תומכת והילדים לפעמים כועסים, אך הזוגות שעשו זאת, דווקא מרוצים. תופעה
ליבוביץ, פסיכולוגית בהכשרתה ובעבר מנהלת השירות הפסיכולוגי בירושלים, החליטה שלא ליפול. היא המשיכה לבנות את הבית שחלמו היא ובעלה להקים באפרת וגידלה לבד את הילדים. הגדולה הייתה אז בת 14. הקטן בן שמונה. "למדתי להסתדר בעצמי ופיתחתי במהלך השנים עצמאות", היא מספרת. "התרגלתי להחליט לבד ולהנהיג משפחה לבד, אבל הבדידות הייתה קשה. חסרה לי החברות הטוטאלית שקיימת בזוגיות טובה וחסרה לי השותפות ההורית. חברים וחברות מהווים השלמה, אבל זה לא תמיד מספיק. מצד שני, היה לי ברור שלילדים לא יהיה אבא אחר".
תשע שנים לאחר שהתאלמנה, ולאחר שילדיה בגרו, הכירה בדרך מעניינת את בעלה השני, הרב יוסף ליבוביץ. בתה ובתו חלקו דירה במדרשת ברוריה והעלו את רעיון השידוך. בסופו של דבר הכירו ההורים דרך חבר משותף. "הייתה כימיה טובה ונבנה קשר טוב, אבל לא מיהרנו להתחתן", היא ממשיכה. "שנינו הבנו שזה מורכב, כי החיים שלנו התנהלו בשני מקומות שונים. הוא היה אז רב קהילה בכפר סבא ולי הייתה קריירה בירושלים. עלתה השאלה איפה נגור. בנוסף, הילדים שלי עוד לא נישאו אז והתגוררו בבית. היינו צריכים להתבשל עם ההחלטה". בסופו של דבר החליטו בני הזוג ליבוביץ להתחתן, אך לא לוותר על אף בית ולגור בשניהם.
מתברר שהמקרה של בני הזוג ליבוביץ אינו יחיד או שונה. אומנם ברוב המקרים, כאשר בני זוג מחליטים להינשא, גם אם מדובר בפרק ב' בחיי שניהם, עוזב אחד מהשניים את ביתו הקודם ומצטרף לאחר. לעיתים נפרדים שניהם מהבית הקודם ועוברים לגור בבית חדש ומשותף. אבל מתברר שבשוליים, קיימת בחברה הדתית תופעה ששוברת את התבנית המסורתית: בני הזוג מתחתנים, אבל נשארים לגור בבתים נפרדים. "מדובר בפתרון מלא חוכמה", אומרת הרבנית והיועצת הזוגית יהודית שילת. "הנישואים השניים שונים מהראשונים וגם הציפיות צריכות להיות מותאמות למצב, במיוחד כשיש ברקע ילדים בוגרים. בנישואים השניים כבר קיימים שני בתים ושתי משפחות שונות, שכל אחת מהן זקוקה לרגעים הפרטיים שלה, לצרכים השונים ולרגישויות שלה".
שילת עובדת בייעוץ והדרכת זוגות, ובמסגרת זו היא פוגשת לא מעט זוגות שבחרו לפתוח פרק ב', אך להמשיך לגור בנפרד. "כשמדובר בילדים קטנים, התמונה בוודאי שונה", היא מדגישה. "המצב הזה מתאים למשפחות עם ילדים בוגרים, שצריכים להתמודד עם נישואי ההורה".
ובכל זאת, לא מדובר במהלך נורמטיבי בחברה הדתית. התפיסה היא שזוג נשוי צריך לחיות יחד.
"אולי זה לא נורמטיבי, אבל בהחלט לגיטימי. כל מקרה צריך לדון לגופו, וחייבים להיות פתוחים גם לפתרונות שאינם שגרתיים. ככל שיהיה יותר גיוון בפתרונות, כך הפתרונות יהפכו ליותר נורמטיביים ומקובלים גם בקהילות השונות".
הרב יוסף וחנה ליבוביץ חשבו מחוץ לקופסה וגיבשו החלטות משותפות לימי חול, אך גם לשבתות וחגים. "הילדים שלי למדו במהלך השבוע במוסדות מרוחקים והיה לי חשוב שיהיה להם גם זמן בבית", אומרת חנה. "לכן החלטנו שפעם בארבעה שבועות נהיה באפרת יחד עם בעלי, וילדיו יגיעו אלינו לפי בחירתם".
"לפעמים זה באמת מבלבל. אתן לך דוגמה, בכפר סבא קנינו עשרה בקבוקי קטשופ והתחושה הייתה שיש בבית מספיק, ואז פתחנו את הארון באפרת ואין קטשופ. כשהיו היו שואלים את בעלי איך זה הולך, הוא היה אומר: 'זה מאוד קל, חוץ מהקטשופ'. יש גם שאלות איפה מנקים בפסח. אם לא ננקה באחד הבית זה אומר שכל פסח אי אפשר יהיה להיכנס אליו".
אבל למרות הקשיים הטכניים, חנה רואה את החשיבות בשמירת שני הבתים. "אני חושבת שהבית הוא רק תירוץ לצורך שקיים בנישואים שניים לשמור על מרחב וגמישות. מבחינתי, החיים הקודמים לא נמחקו. הם לא רק העבר שלי, הם גם בתוכי, בגעגועים, בחלק מהחלומות, בסנטימנטים ובנוסטלגיות. הם שם, ויש להם נוכחות. הם קיימים, וחשוב שהם יתקיימו ותהיה להם המשכיות בצד החיים הנוכחיים".
גם יונינה פלנברג (50) מכפר הרא"ה וישראל אפשטיין (57) מרעות, בנו פרק ב' עם שני בתים. יונינה היא רכזת המגזר הדתי במרכז הסיוע לנפגעי ונפגעות תקיפה מינית בתל אביב ומנחת קבוצות, ישראל הוא מבקר הפנים של בית החולים 'שערי צדק' בירושלים. רוב השבוע הם נמצאים יחד ברעות. לילה אחד בשבוע יונינה ישנה בכפר הרא"ה משיקולי עבודה. "כשאני ישנה יותר מלילה אחד בכפר", היא אומרת. "ישראל מגיע אליי. השאיפה שלנו היא שלא נהיה בנפרד יותר מלילה בשבוע".
את השבתות הם מחלקים לסירוגין מאז שנישאו לפני שנתיים וחצי. היא הייתה אז חמש שנים לאחר הגירושין והוא היה אלמן. לקח שנה עד שהחליטו להינשא. "לקחנו את הזמן לאט", מסבירה יונינה. "כשאנשים מגיעים באמצע החיים לפרק ב'", משלים אותה ישראל. "צריך להקדיש תשומת לב רבה יותר לפרטים. צריך לאזן ולהגדיר מהם החיים המשותפים, ועד כמה הם משותפים, גם מבחינת הזמן והמעורבות ההדדית אחד בחיי השני".
ומגורים בשני בתים מקלים על יצירת האיזונים האלו?
"ללא ספק. זו אומנם לא הדרך להימנע מנקודות חיכוך, אך זו הדרך הנכונה לבנות פרק ב'. כל אחד בא ממערכת חיים שונה, עם קשרים בקהילה ועם עוד אלף ואחד גוונים של החיים. אין סיבה לדעתי שאחד מבני הזוג יתבטל בפני האחר ויסגור את כל מה שבנה לאורך כמה עשרות שנים. המצב של שני בתים הוא דרך לכבד את המטען שכל אחד נושא איתו".
איפה זה לא פשוט?
"בעיקר בחלקים הטכניים. צריך לנהל שני בתים וזה מאתגר ביותר. לפעמים בגדים שאני חושבת שהם בבית בכפר הרא"ה נשארו דווקא ברעות או ההפך. או שחשבתי שיש דג בפריזר ולפני שבת אני מגלה שהוא בבית השני. אבל לומדים ברמה הטכנית להתגבר על זה".
אפשר היה לסגור את שני הבתים ולהקים בית שלישי שבו לכל הילדים יהיה מקום.
"יש זוגות שעושים את זה", אומר ישראל. "אבל אנחנו הרגשנו שזה כמו להגיד לילדים: סגרנו את הפרק הקודם והוא לא קיים יותר. במצב שיצרנו, לכל אחד יש המקום להתרפק ולהיזכר. זאת גם הסביבה שלהם וכאן החברים שלהם. יתרון נוסף הוא שכל אחד שומר על המשפחה הגרעינית שלו חזקה, עם רצף והמשכיות של העבר".
***
הכתבה המלאה התפרסמה במגזין 'נשים'
לעמוד הפייסבק של 'נשים'
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם