תגיד צ'יז: דפנה בן נון מצלמת לווייתן
היא האכילה דולפינים ורודים באמזונס, יצרה חברות עמוקה עם פינגווינים באנטרקטיקה ושחתה עם לווייתנים בקוטב. הצלמת דפנה בן נון מגיעה אל בעלי החיים הקסומים ביותר בעולם ונהנית מכל רגע
כדי לפגוש את היונקים הימיים במקומם הטבעי, יצאה בן נון למסע מפרך ברחבי רוסיה המושלגת בטמפרטורה של מינוס עשר מעלות צלזיוס, ועברה סדרה של אימונים וקורסי צלילה אינטנסיביים כדי לצלול במים הקפואים. "לבשתי שלוש שכבות של בגדים תרמיים, עליהם אוברול מפוך ומעליו חליפת צלילה. זה ביגוד מסורבל מאוד שהקשה על התנועה ויצר תחושת מחנק. בלתי אפשרי להיות מתחת למים יותר מחצי שעה. בגלל הקור, גם הצילום מורכב יותר וקשה".
היא צללה ארבע פעמים, ולדבריה זה היה שווה לגמרי. "הלווייתנים התגלו כחברותיים מאוד, סקרנים ואוהבי מגע. שחיתי עם שתי נקבות צעירות. לקראת סוף הצלילה ליטפתי אחת מהן באף, והיא משכה אותי למעלה עד פני הים. כשניסיתי לצאת מהמים ולטפס על הקרח, אחת הבלוגות דחפה את רגלי מלמטה. זו הייתה ללא ספק חוויה יוצאת דופן".
מבחינתה של בן נון, מדובר בחלק מהגשמת משימת חייה, שהיא צילום סביב העולם של בעלי חיים הנמצאים בסכנת הכחדה. "אני מרגישה שזו השליחות שלי. מקווה שזה יעלה את המודעות לנושא". בנוסף ללווייתני הבלוגה, הספיקה לצלם אריות ים באיי הגלאפגוס, להתחבק עם דובי פנדה ענקיים בסין, להאכיל דולפינים ורודים בנהר האמזונס, לצלם תנינים באזור הביצות של ברזיל, להסתחבק עם הפינגווינים הקיסריים באנטרקטיקה, וכמעט לתפוס בעדשת המצלמה את תופעת ציד הסרדינים על ידי לווייתנים בדרום אפריקה.
אחד מצילומי הפינגווינים שלה, זכה להיות הפוסטר שמייצג את התערוכה של 'נשיונל ג'יאוגרפיק' בדרום קוריאה. כדי להגיע אל הפינגווינים באנטרקטיקה היא טסה לארגנטינה, ומשם שטה באונייה שוברת קרח במשך שבועיים. "השיט נערך בים סוער מאוד ובמזג אוויר קשה. האונייה היטלטלה ורוב האנשים הרגישו רע, למרות כדורים נגד בחילה שלקחנו. מפני שבאמצע הדרך נתקענו בקרחון גדול למשך ארבעה ימים, לא הספקנו לראות את כל היעדים המתוכננים. בפועל היינו עם הפינגווינים רק יום אחד, אבל ברגע שראיתי אותם ידעתי שזה היה שווה. הם פשוט מדהימים. יש בהם משהו מאוד אנושי. הם ניסו להשוויץ בגוזלים שלהם ודחפו אותם לכיווננו".
אל הדולפינים הוורודים נסעה יחד עם בן זוגה, "שמעתי על דולפינים שחיים במים מתוקים בנהרות האמזונס, והחלטתי שאני צריכה לראות אותם. ידעתי שזו תהיה משימה לא פשוטה. אמרו לי שקשה מאוד לראות אותם משום שאין להם סנפיר גב בולט והמים שם עכורים מאוד. סיפרו לי שיש אשה אחת שמאכילה אותם. טסנו למנאוס, עיר הבירה של האמזונס, משם בנסיעה של כשבע שעות הגענו לעיירה בתוך הג'ונגלים של האמזונס.
בעזרת הידיים תקשרתי עם המקומיים שלא מדברים אנגלית, הם שלחו אותי למקום בו משכירים סירות. כשהגעתי לשם ראיתי באחד הסירות אשה, ניגשתי אליה והסברתי לה בסימני ידיים כי אני מחפשת דולפינים להאכיל. היא נכנסה לסירה ויצאה עם צלחת דגים. התיישבה על מוט במים ונפנפה עם הדגים שהיו בצלחתה. מתוך המים העכורים הופיעו שלושה דולפינים יפהפיים. נכנסתי פשוט לאקסטזה. ביקשתי ממנה שתוציא כמה צלחות שיש לה בהישג יד. הייתי מוכנה לשלם ככל שיידרש".
אין מספיק חיות לצלם בארץ, שצריך לנסוע לכל מיני מקומות מרוחקים?
"אין בארץ צילומים מאתגרים ואת החיות המעניינות כבר צילמו. דווקא לא מזמן יצא לי לצלם בירקון תנים. יצאו תמונות מאוד יפות".
למה דווקא בעלי חיים?
"אני מתחברת לצילום בעלי חיים יותר מאשר לצילום בני אדם. בכלל, קל לי יותר עם בעלי חיים, הם אמינים יותר. קשה לי לתאר את ההרגשה של לתפוס בעל חיים בפוזה מיוחדת. אני לא מרגישה בנוח להפנות את העדשה כלפי אנשים זרים".
הייתה לך נסיעה שנכשלה, שלא הצלחת לצלם מה שהגעת למענו?
"כן, לצערי חוויתי גם כישלון. רציתי לצלם את נדידת הסרדינים בדרום אפריקה, כאשר ישנה תופעה שבה הדולפינים אורבים להם ויוצרים כדור של סרדינים. כך הם לוכדים אותם ומתחילים לצוד. אליהם לארוחה מצטרפים כרישים וסולות, סוג של ציפורים. לא קל לתפוס את תופעת הטבע המופלאה הזו, וצריך הרבה זמן וסבלנות. נסעתי לשם בשנה שעברה, ומכיוון שלא היה ברשותי די כסף הקצבתי לטיול רק שבוע.
"המשימה הייתה קשה מאוד. במשך חמישה ימים ביליתי שעות ארוכות על סירת גומי בים הפתוח בניסיון לתפוס את האירוע. נאלצתי לזנק כל פעם למים עם ציוד הצילום כאשר היה נראה לי שמשהו מתחיל להתרחש. זה שחק אותי פיזית ומנטלית. ביום האחרון, כשהיינו אמורים לחזור, תפסנו קבוצה של סרדינים, אבל החומרים לא היו מספיק טובים".
את לא חשה פחד לעמוד או לשחות קרוב כל כך לבעלי חיים מסוכנים כמו כרישים או תנינים?
"הדבר העיקרי שמפחיד אותי הוא שהחיות יברחו ולא אצליח לצלם", היא צוחקת. "אני לא גיבורה גדולה. יש לי פחד גבהים ופחד גדול שהגוף יבגוד בי ולא אוכל להמשיך. אבל גם אם קיים פחד כלשהו, הוא נעלם ברגע שאני רואה סיכוי לצילום טוב".
***
הכתבה התפרסמה במגזין 'נשים'
לעמוד הפייסבוק של 'נשים'
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם