מכתב מסבתא: "אתם לא אוהבים אותי, לא סופרים אותי"
ממרומי גילי אני מתבוננת בכם, שקועים בסמארטפונים ובקצב החיים המהיר. ואני לא מקנאה. מכתב מסבתא
אוהבים אותך, יוד.
בטח.
אתם לא אוהבים אותי, אתם לא שונאים. אתם סתם לא סופרים, כי אתם צעירים. זחוחים. מעודכנים. עסוקים בטירוף. העיניים שלכם מתרוצצות באלף אפליקציות של סמארטפונים חכמים מאוד, היצוקים אל כפות ידיכם כמו קרומי שחייה בברווזים.
הנה כמה דוגמאות: במפלגה אחת קטנה אבל קרובה מאוד ללבי, נערכו לאחרונה פריימריז סוערים. בזירה נחת כוכב-על מבריק, קצין וג'נטלמן, ממולח בעסקי ממון והיי טק. יחד עם תומכיו הוא הפציץ בלי הרף בכל החזיתות ובכולם היה לו מסר אחד צלול, פסקני ונחרץ: תראו אותי, אני צעיר.
היריב שלו אומנם היה פרלמנטר מעולה ונמרץ, שנלחם שנים ארוכות למען נושאים חברתיים, אבל הוא כבר התבגר. לא היה לו סיכוי.
בתחנת רדיו מואזנת משודרת מדי בוקר תוכנית חביבה, שבה מביאים שדרן ושדרנית חכמים ומצחיקים את העולם מבעד לעיניהם הפרטיות. השדרן, צעיר משלנו, מצליח במילתא דבדיחותא להפיק שנינויות הרבה, להנות בהן בני אדם. הבעיה היא שבאופן עקבי למדי, הבחור משוכנע לגמרי כי כל מי שחצה את שנת ה-50, שלא לומר 60, רחמנא, הרי הוא בטל ומבוטל כעפרא דארעא, כציץ נובל, כעלה יבש וכרוח נושבת, ואין שומעין לו. הכול כשרים חוץ מחרש, שוטה וזקן.
הבוקר מצאתי על קיר הפייסבוק שלי: "אמא שלך רוצה להיות חברה שלך בפייס? פחחחחחחחחחחחחחחחח"...
וענה לו חברו: "כל עוד היא לא שואלת אותך איך זה שחור בקיר נותן כסף, אתה מסודר".
חור בקיר? הרי ברגע זה ממש, כשאתם מתקשקשים פה על הקיר, הקשישות שלכם עובדות ומשתכרות, ודואגות שבקיר ההוא יהיה מספיק כסף. גם בשבילכם.
במשרד מרוהט היטב, אל מול יזם צעיר וממולח, ישבתי עם אחד מבניי כדי ללבן עניין ששנינו קשורים בו. תוך דקה מצאתי את עצמי במרכזו של משחק מטקות מילולי שהתנהל במהירות בין שניהם, טיק-טיק. הכדור התעופף בקצב מסחרר מעל לראשי. אפילו ניצבת לא הייתי. הם פשוט לא ראו אותי.
לא שתקתי, אבל המילים שלי לא הצליחו להבקיע את מעטפת הזכוכית המהודקת שנוצקה סביבי. חיוך מנומס, אפילו הנהון, אבל לא באמת הייתי שם. הייתי שקופה.
מזל שעול-הימים הפרטי שלי הביט בי פתאום, קרא בי מה שקרא, נרמז סופסוף, אמר תודה וקם לצאת.
במובן מסוים אני קצת כמו הרשות הפלסטינית, רק בלי אבו מאזן. משקיפה.
כן. אני מקננת לי בנוחות רבה בקן-המשקיפה המרופד שלי, אי שם גבוה במרומי גילי,
מביטה על העולם מתוך אוצרות של זמן פנוי שמעולם בעבר לא עמדו לרשותי, בפייסנות ובשלווה שלא אפיינו אותי אף פעם, והעולם יפה-יפה, ממש כמו מחזה.
מתוך בועת השקיפות הזאת שלי, אני שומעת אתכם מדברים. בשפה משלכם, שהמון מילים בה לא ממש נהירות לי. גם התחביר. גמני-ערה, בצפר-מגניביישן, בעעעעעע-פחחחחחחח, אחותיייייי, מושלמתתתתת. השפה הזאת לא מעוררת אצלי גם קמצוץ של קנאה. היא מצחיקה אותי.
יש משהו קצת מבדר בעילגות הזאת, שממטירה סביבה המוני מילים והברות באנגלית, אבל מדבררת ברננה עברית של אני-ילך, אני-יעשה. ולמה, למה אתם לא מצליחים להבדיל בין וו חיבור שרוקה לשוואית.
דווקא נחמד לי להיות משקיפה. מרוצה. משועשעת במידה. הרי אני עצמי הייתי במקום הזה שלכם לא מזמן. ובעצם אולי כאן נמצא העניין כולו, דור צעיר נהדר שלי.
אני, במקום שלכם כבר הייתי. אתם במקומי, עוד לא. אז זהו, שמגיעים לכאן יותר מהר ממה שאתם חושבים. איך אמרה לי אמי החכמה, כשעוד הייתי סוג-של-צעירה-בטוחה-כל -יודעת? חבל שאנחנו נעשים מבוגרים מוקדם מדי, וחכמים מאוחר מדי.
ובינתיים, הכול סבבה.
יוד. (ועוד לא אמרתי שום דבר על נכדים. גם לא על וואטס-אפ.)
***
המכתב התפרסם במגזין 'נשים'
לעמוד הפייסבוק של 'נשים'
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם