ד"ר רות: בשביל יהודים, מין אף פעם לא היה בעיה
זיכרונות הילדות מתקופת ליל הבדולח בגרמניה, הפציעה מפגז במלחמת העצמאות, ההחלטה לעזוב את הארץ בעקבות בעלה השלישי וכמובן הסוד לסקס טוב, גם כששני בני הזוג בודקים במהלכו מיילים באייפון. ד"ר רות וסטהיימר חוגגת 85, והעונג כולו שלכם
מלאת סקרנות ואחוזת התרגשות ד"ר רות פותחת את המעטפה ופניה קורנות מאושר. היא מרימה את העיתון ומציגה אותו בפניי בגאווה. מהדורה עדכנית של ה-ddeutsche zeitung.s הגרמני, ובעמוד השער שלו ראיון מיוחד עם הדוקטור. "תראה איזה יופי", היא מתענגת על הראיון שתופס כמעט עמוד שלם, ממששת את הכותרת השחורה.
הכותרת, באופן לא מפתיע, פרובוקטיבית, מינית ומלאת הומור, בדיוק כמו האישה קטנת המידות, שגם בגיל 85 ממשיכה להוות מקור עלייה לרגל לכלי תקשורת מכל העולם: "כשהדאו ג'ונס נופל, איבר המין נופל", נכתב שם. "אין לי שום דרך לקבוע את זה. לא עשו מחקר בנושא. זו סתם אמירה כללית", מודה וסטהיימר ומחווה בידה בביטול. אלא שמי שזה מכבר התרגלה למעמדה האייקוני כחצי דוקטור וחצי אושיית בידור, יודעת היטב את כוחה של הכותרת ולא מפסיקה להתמוגג. "מה שטוב בכותרת הזאת הוא שכולם הולכים לדבר עליה בגרמניה. מי שקורא את העיתון ומי שלא. אין מי שלא ידבר על זה".
הרומן בין ד"ר רות לגרמניה, שם היא נהנית ממעמד השמור בדרך כלל לכוכבי בידור מהדרגה הגבוהה ביותר, אינו עניין של מה בכך. "שבוע אחרי ליל הבדולח, בלילה שבין 9 ל-10 בנובמבר 1938, הגרמנים לקחו את אבא שלי למחנה עבודה, וזאת הייתה הפעם האחרונה שראיתי אותו", היא נזכרת בילדותה בפרנקפורט. וסטהיימר, בשמה המקורי קרולה רות סיגל, הייתה אז בת תשע וחצי, וכמו מיליוני ילדים יהודים ביבשת גם היא לא שיערה שבאותו יום הסתיימה ילדותה באחת. "אני זוכרת את אבא שלי נלקח בידי חיילים נאצים במגפיים שחורות בוהקות. לא היו צעקות או משהו בסגנון, אבל אני זוכרת את סבתא שלי נותנת לנאצים כסף ואומרת להם: 'תשמרו טוב על הבן שלי'. הסתכלתי מבעד לחלון וראיתי את אבי מועמס על משאית, מסיט את הראש לעבר החלון, מנופף לי לשלום ומחייך".
הכסף לא עזר. לא לאביה של וסטהיימר ולא לשאר בני משפחתה שנספו בשואה. חייה, לעומת זאת, ניצלו בזכות החלטה אמיצה שקיבלו אמה וסבתה לשלוח אותה חודשיים לאחר לקיחת אביה לבית יתומים בשווייץ. "הן ליוו אותי לתחנת הרכבת בדרכי לשווייץ, ואני זוכרת את סבתי רצה לאורך הרציף", היא נזכרת. "יכולתי לראות אותן עד שהרכבת התרחקה. זו הפעם האחרונה שראיתי אותן".
אין לך בעיה לחזור לגרמניה?
"מה זאת אומרת, אני מגיעה לגרמניה בכל שנה, ליריד ספרים מקומי. אני חותמת על ספרים, ולא מזמן אפילו הוזמנתי לשאת הרצאה בנושא מיניות. אין לי שום בעיה. אני תמיד אומרת שכל מי שצעיר ממני, אין לי בעיה איתו. לגבי אנשים בגילי או יותר מבוגרים ממני, אני לא רוצה לדעת איפה הם היו בזמן המלחמה. אבל כשהעיתון הגרמני פנה אליי מיד אמרתי כן. איזו שאלה".
תעודת החנינה שהעניקה ד"ר רות לכל מי שצעיר ממנה מעניינת במיוחד לא רק כי היא תחגוג השבוע יום הולדת 85, אלא גם כי היא יכולה ללמד משהו על מי שגם בגילה המבוגר מנהלת אורח חיים שמעטים הצעירים שהיו יכולים לעמוד בו. היא מתראיינת לכל העולם, לא מפסיקה להרצות, משלימה את כתיבת ספרה ה-39 ובעיקר ממשיכה לטוס בקצב שלא היה מבייש את שמעון פרס.
"בעוד פחות משבוע אני טסה להרצות על מיניות בג'מייקה", היא משתפת בהתרגשות ומציגה בפניי את לוח הזמנים הצפוף שלה. "כמה ימים אחרי שאני חוזרת אני טסה לתת הרצאה ביוסטון שבטקסס, וארבעה ימים לאחר מכן אשתתף בהצגת הבכורה של 'להיות דוקטור רות', שמבוססת על סיפור חיי ושתרוץ במשך ארבעה שבועות בתאטרון הרטפורד בקונטיקט. כמה ימים לאחר מכן אני טסה לישראל לוועידת הנשיא ולמסיבת יום ההולדת של שמעון פרס. בתחילת יולי אני טסה להרצאה בציריך, ואחריה אשאר לטיול בשווייץ עם המשפחה", היא חותמת בחיוך.
בכלל, לא צריך לשהות יותר מחמש דקות במחיצתה כדי להבין שווסטהיימר היא מטר וארבעים של היפראקטיביות; אישה תזזיתית שמתקשה להתרכז באותו נושא שיחה יותר מכמה דקות, שעיניה לא מפסיקות לרצד בחלל החדר, ושעוברת מהמשרד לשולחן הקבלה בצעדי ריצה קלים. "יש היום הרבה מאוד יועצי מין בארצות הברית. רק תפתח טלוויזיה ותראה", היא אומרת במהלך הראיון במשרדה. "אבל עדיין כולם מקשיבים לדוקטור רות".
אז מה הפך דווקא אותך לכוהנת הגדולה?
"יש לי חוצפה ישראלית ויהודית. כשאני מדברת על ענייני מין אני מדברת דוגרי. בנוסף, בשבילנו היהודים מין אף פעם לא היה בעיה. זה לא פשע. הרבנים אצלנו היו אנשים פיקחים מאוד, הם ידעו עד כמה חשוב לחנך את האנשים כדי שיהיו יחסי מין טובים. זאת הרי מצווה לקיים יחסי מין ביום שישי, אבל לא רק בימי שישי. קח לדוגמה את השיר 'אשת חיל', שכל גבר יהודי צריך לשיר לאשתו בערב שבת. יש שם משפט אחד שמעורר תשוקה מינית אצל נשים יותר מכל משפט אחר בעולם. 'רבות בנות עשו חיל, ואת עלית על כולנה'. ברגע שאישה שומעת את בעלה אומר לה את זה, ואם היא יודעת שהוא מתכוון לזה ולא אומר לה את זה רק כדי לקיים יחסי מין, אז מצבו של הגבר אצלה טוב מאוד".
היהדות, כפי שהיא מדגישה, מהווה חלק מרכזי בחייה עוד מילדותה בגרמניה. "ההורים שלי הלכו בכל יום שישי לבית הכנסת. בתור ילדה יחידה אבי לקח אותי בכל בוקר לבית ספר יהודי אורתודוכסי, למרות שבאופן מסורתי הוא היה מיועד רק לבנים ולמרות שהוא לא היה קרוב לבית. הם היו לוקחים אותי בכל בוקר באופניים עד שהייתי בת תשע וחצי ורכבתי לשם בעצמי".
עד כמה היהדות חשבה לך היום?
"מה זאת אומרת, אני מאוד יהודייה. רק ביום שבת שעבר הייתי בבית כנסת. אני שייכת לשני בתי כנסת בניו יורק. בתיקון ליל שבועות הייתי בשיעורים בבית הכנסת עד 12 בלילה. אני יהודייה טובה מאוד. כבר עשרים שנה שאני משתתפת במצעד השנתי לישראל בשדרה החמישית. אני מדליקה נרות שבת כשאני עם הבת בריוורדייל. אני עושה הרבה מאוד".
היו לך נסיבות חיים קשות מאוד. איבדת את כל משפחתך בשואה. עד כמה זה השפיע על הקריירה שלך?
"זה השפיע בעיקר על האופטימיות הגדולה שלי. אני חיה, ומיליון וחצי ילדים אחרים נספו בשואה. לכן ידעתי כבר מגיל צעיר שמוטלת עליי החובה לעשות משהו עם החיים שלי. לא ידעתי שאדבר על מין כל היום, אבל ידעתי שאני צריכה להטביע חותם בעולם. לא ידעתי שאהיה 'דוקטור רות'. עבדתי בייעוץ למשפחות, דיברתי על בעיות מין בארצות הברית ובישראל. הייתי הראשונה שדיברה על בעיות מין בפני קהל דתי בבית חולים שערי צדק. לא ידעתי אז שזו תהיה ההשפעה שלי בעולם, אבל כן ידעתי שאני חייבת לעשות משהו".
יש לה תואר ראשון בפסיכולוגיה מאוניברסיטת סורבון בפריז, תואר שני בסוציולוגיה מהניו-סקול שבניו יורק, דוקטורט בחינוך מאוניברסיטת קולומביה ופוסט-דוקטורט בלימודי מיניות. ב-1980 הוזמנה לדבר כמה דקות על מין בתחנת רדיו מקומית בניו יורק: מנהלי התחנה הבינו מיד שיש להם כוכבת ביד והחליטו לתת לה תוכנית קבועה בת רבע שעה מדי יום ראשון בלילה. בחסות הרייטינג הגבוה הפכו 15 הדקות לשעה, וכמה חודשים לאחר מכן יצאה התוכנית מגבולות ניו יורק ועברה לשידור בפריסה כלל ארצית. בראשית 1982 קיבלה וסטהיימר תוכנית טלוויזיה משלה, והפכה לשם דבר בארצות הברית.
יותר משלושים שנה לאחר מכן, בעידן של מאות כוכבות ריאליטי דקות גזרה, מגזיני רכילות פרובוקטיביים, קלטות מין לוהטות, אלפי אתרי סקס ואינספור מומחים ומומחיות לנושא, דוקטור רות עדיין נחשבת לכוהנת המין הגדולה בארצות הברית. לראיה, שלל האירועים שהופקו לרגל יום הולדתה הקרוב: כתבה חגיגית בUSA Today, העיתון השני בתפוצתו בארצות הברית, ההצגה הביוגרפית על אודות חייה שעולה בקונטיקט, ופגישה עם "שם גדול בעולם המו"לות האמריקני", כפי שהיא מגדירה זאת, כמה דקות לפני תחילת הראיון. ואם זה לא מספיק, בחודש שעבר עלתה ד"ר רות לכותרות בעקבות יציאתו מהארון של שחקן ה-NBA ג' ייסון קולינס, שבגיל 34 עשה היסטוריה כשהפך לשחקן הספורט הקבוצתי הראשון בארצות הברית שחושף שהוא הומו. בארצות הברית התייחסו להצהרה של קולינס במונחים של יום חג לאומי, ציון דרך היסטורי במאבק לשוויון זכויות לחברי הקהילה הגאה ועוד סימן לדרך שעשתה ארצות הברית בתחום בעשרים השנה האחרונות. אלא שדווקא ד"ר רות, כוהנת המין הליברלית שמטיפה לזוגות נשואים לקיים יחסי מין ברכב המשפחתי, הפתיעה כשיצאה נגד קולינס. "אני חושבת שזה עצוב", אמרה בראיון להפינגטון פוסט. "לדעתי, זה עניין אישי שאנחנו בכלל לא צריכים לדבר עליו".
הפתיע שדווקא את ציפית ממנו להסתיר את המיניות שלו.
"תראה, מגיעים אליי לטיפול לא מעט זוגות חד-מיניים, ואני מקבלת אותם ומתייחסת אליהם באותם כבוד והערכה כמו לכולם. הסיבה שאמרתי שאני חצויה בנוגע להצהרה שלו היא כי אני לא רוצה שמפני שהוא יצא מהארון יהיה עכשיו בחור צעיר באיידהו שירגיש שגם הוא עכשיו צריך לצאת מהארון, כשאולי במקרה של הבחור מאיידהו יש מצב שבו ההורים, לדוגמה, לא יכולים להתמודד עם זה. לכן אמרתי שאני חצויה".
אי אפשר להאשים את ד"ר רות בשמרנות בנושא הזה. הסקסולוגית מספר אחת בארה"ב החלה לדבר על מין כבר בשנות ה-70 באופן ישיר וחסר מעצורים, הרבה לפני עידן האינטרנט ולפני שכל צעיר הסתובב עם מחשב נייד בתיק.
בפרספקטיבה של 40 שנה, כמה האינטרנט משפיע היום על יחסי המין?
"האינטרנט הוא אסון. בני זוג צריכים קודם כל לקיים יחסי מין, אם זה מה שהם רוצים, ואחר כך ללכת למחשב ולאינטרנט, ולא להפך. בכלל, האימייל הוא אסון, אנשים לא יודעים יותר איך לדבר זה עם זה, הם יודעים איך לשלוח אימייל. אני רואה צעירים שהולכים ברחוב בידיים שלובות, וכל אחד בודק מיילים בסלולרי. זה פשוט אסון. אבל אני אומרת שזה לא יימשך הרבה זמן. יום אחד הם יבינו מה הם מפסידים, יכבו את הסלולרי ויתחילו לדבר זה עם זה. אני גם חושבת שעוד מוקדם לקבוע מה ההשפעה המדויקת של האינטרנט על מערכות היחסים. תסביר לי למה צריך להיות חברים של האקס בפייסבוק? אם מערכת היחסים בין בני הזוג היא טובה, אז אל תהיה חבר של האקס שלך בפייסבוק. אני לא הייתי רוצה שבן הזוג שלי ישמור על קשר עם אשתו לשעבר. יש לזה השפעה ישירה על הקשר הנוכחי. תודה לאל שביהדות מותר להתגרש. אם המצב בין בני הזוג לא טוב, אפשר להתגרש. אבל אל תשב כל היום בפייסבוק עם נשים אחרות".
מה לגבי סרטי פורנו באינטרנט?
"בשבילי אין דבר כזה, פורנו. בשבילי פורנו זה רק אם מדובר בילדים או בסרטים עם אלימות קשה. כל דבר אחר, ששייך לחיי המין המקובלים, יפה מאוד בעיניי. אני אפילו אומרת שמומלץ להשתמש בזה לגירוי. זה לא פוגע בשום אופן בקשר בין בני הזוג. אפשר לצפות ביחד ואפשר לבד. אחד ישכיב את הילדים לישון והאחר יסתכל, ואחר כך הם יתחלפו. אין עם זה שום בעיה".
מה לגבי המהפכה הפמיניסטית? יותר נשים יוצאות לעבוד, יותר נשים רוצות קריירה, הן חוזרות הביתה מאוחר, לא פעם בשבע או בשמונה בערב, מותשות מהעבודה. למי יש כוח לסקס במצב כזה?
"הנשים היום הרבה יותר חזקות מבעבר. הן יודעות שהן יכולות ללכת לאוניברסיטה, ללמוד, להרוויח כסף. הן שוות לגברים. אני מקווה שגם אישה שחוזרת מהעבודה בשמונה בערב תרצה לשכב עם בעלה. אם היא אוהבת את מה שהיא עושה והיחס של הבעל טוב, היא תרצה לעשות סקס".
גם אם היא חוזרת מותשת אחרי 12 שעות בעבודה?
"אם הוא מאהב טוב - תרשום את זה באותיות גדולות בבקשה - אם הוא מאהב טוב היא תרצה לקיים יחסי מין בדיוק כמוהו. אם הוא יודע להביא אותה לסיפוק. בנוסף, אני תמיד אומרת שאם אישה עייפה ולא רוצה לקיים יחסי מין, היא יכולה לספק את הגבר שלה גם בלי להגיע לסיפוק מיני. או להפך, הוא יכול לספק אותה בלי יחסי מין מלאים. הם לא תאומים סיאמים. אם היא רוצה יותר, אני אומרת לו, תספק אותה. אם הוא רוצה יותר, אני אומרת לה, זה לוקח שתי דקות, תני לו מה שהוא רוצה".
ההנחה הרווחת היא שגברים רוצים את זה יותר מנשים.
"שניהם רוצים את זה במידה שווה. פעם חשבו שרק הגבר צריך מין. זה לא נכון. קח לדוגמה את הספר '50גוונים של אפור'. הוא יצא לאחרונה בישראל, וביום אחד כל העותקים נחטפו. מה זה מראה לך? זה מראה לך שגם נשים צריכות פנטזיות, גם הן צריכות לדבר על מין, לראות סרטים, לקרוא ספרים. נכון שלא הכל מעניין בספר, ויש קטעים שהם לא קריאת חובה, אבל במקומות שאני מדברת בהם כל הנשים קראו את '50 גוונים של אפור'. בסופו של דבר כולם עסוקים. כולם עובדים, ויש כביסה, וצריך לבשל. אבל מוכרחים לקחת את הזמן בשביל חיי מין מעניינים. עם זאת, אני תמיד אומרת לשני הצדדים: לא צריך להגיד לבן הזוג מה הפנטזיה שלכם. אני אומרת לנשים: אם אתן מפנטזות על שחקן פוטבול או על קבוצה של שחקני פוטבול, עדיף שתשתקו. אם הוא חושב על בחורה מהצבא, לא צריך להגיד".
אחרי ארבעים שנה של הרצאות וטיפולים זוגיים, ולנוכח הנתונים שמצביעים על כך שחצי מהזוגות בארצות הברית מתגרשים ומי יודע כמה מאלו שלא מתגרשים בוגדים זה בזה, את עדיין מאמינה במוסד הנישואים?
"איזו שאלה. אני רוצה שאנשים יתחתנו. אני גם רוצה שהם יתייחסו טוב זה לזה, כי רק כשיש יחסים טובים יש מין טוב. אני גם יודעת שביהדות מותר להתגרש אם היחסים בין בני הזוג לא טובים, אם דברים לא עובדים. אבל אני בהחלט מאמינה בנישואים. יחסי מין חשובים מאוד לנישואים. אם המין משעמם, זה אסון.
למשל, כשיש ילדים קטנים צריך לצאת, אפילו כדי לקיים יחסי מין באיזה מלון או מלון דרכים. לא צריך להישאר שם כל הלילה, אפשר גם רק שעתיים. ואם לא מלון דרכים אז אפשר לנסות באוטו. חשוב שתהיה מנוחה ושתהיה אפשרות להיות ביחד. צריך להמשיך לקיים את יחסי המין כדי שהקשר לא יהפוך למשעמם. אין דבר כזה, נישואים טובים בלי יחסי מין טובים".
בראיון ד"ר רות מדברת בעברית, למעט פעם או פעמיים שהיא נתקעת עם מילה ועוברת לאנגלית. העברית שלה חלקה ונטולת מבטא. גם לישראל, היא מספרת, היא מקפידה להגיע לפחות פעם בשנה.
כשהגיעה לישראל הייתה מהגרת צעירה, שריד אחרון למשפחה שלמה שנספתה בשואה, שבגיל 17 הצטרפה לשורות ההגנה. "במהלך האימונים השגרתיים הם גילו לגמרי במקרה שאני צלפית קטלנית", היא נזכרת. "יכולתי לפגוע במרכז המטרה ממרחקים שאף אחד לא האמין. לא רק זה, אלא שלמרות שהייתי קטנה ולא יותר מדי גמישה יכולתי לזרוק רימונים ברמת דיוק גבוהה מאוד".
שלוש שנים אחר כך, עשרים ימים לאחר תחילתה של מלחמת העצמאות ובדיוק ביום הולדתה העשרים, ניצלה בנס. "הרגליים שלי כמעט נתלשו מהגוף כתוצאה מפגיעת פגז רסס שפגע במעונות הסטודנטים בירושלים", היא נזכרת. "שלושה אנשים נהרגו במקום ועוד רבים אחרים נפגעו. המתכת חדרה לשתי הרגליים שלי והדם ניגר בכל מקום. הפגז שוגר מירדן, ומעוצמת הפגיעה עפתי שבעה מטרים". בתום חודשי שיקום ארוכים שבמהלכם היה חשש כי לא תוכל לחזור וללכת, עברה לפריז והחלה את לימודיה בסורבון. ב-1956 היגרה לארצות הברית, שם גם פגשה את בעלה השלישי, מנפרד וסטהיימר, שלו הייתה נשואה מ-1961 ועד ליום מותו בשנת 1997.
"אף פעם לא חשבתי שארד מהארץ", היא מדגישה. "כשהגעתי לארצות הברית, לפני שהתחתנתי עם בעלי האמריקני, חשבתי שאחזור לארץ. הייתי בטוחה שאני עושה עלייה חזרה לארץ. אבל בעלי היה מהנדס יקה, הוא לא היה משתלב בארץ. הוא היה יקה שאוהב לעשות סקי. אבל אני לא מתלוננת לרגע. מה שקרה לי הוא שהפכתי לדוקטור רות, שאתה תשב ותראיין אותי, זה היה יכול לקרות רק בארצות הברית. למרות שמכירים אותי גם בארץ ואני מופיעה שם, אבל מה שקרה לי לא היה יכול לקרות לי בשום מקום אחר בעולם חוץ מארצות הברית".
מה את מרגישה כשאת מגיעה לישראל?
"אני מרגישה שזה פנטסטי, מה שהם עשו בישראל. צריך רק להסתובב בחוץ, לראות את הבתים, את הגנים. מי היה חושב בשנת 1945 שהנגב יפרח. אם רק היה שלום זה היה גן עדן".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם