קול באישה: נשים שרות בציבור
זה התחיל מתל-אביב, והתפרש לכל קצות הארץ: נשים מתכנסות ביחד פעם בחודש, ופשוט שרות. בתוך הצחוק, הבכי והאינטימיות, הן מוצאות ביטוי שאין להן בשום מקום אחר. קבלו את התופעה שהיא הכי לא עינת שרוף שיש
ניזונה משמועות על מעצבת אופנה (שהתבררה בהמשך כתמר פרימק המוערכת) שהשתפכה על ערב של נשים שרות בפייסבוק, ודרך טיפ מרמת שרונית שעקרה לפרדס חנה והשתתפה שם בערב דומה, חיפשתי אחר "הגן של בברלי" ברחוב רנ"ק בתל-אביב, בערב יום א' שרבי. רצו אלוהי החניה שמצאתי באיחור של 40 דקות, וזכיתי לחוויה כמעט מזככת, כשאת הכתובת איתרתי בזכות קולות נשיים הרמוניים שנישאו ברחוב, וליוו את הטיפוס בחדר המדרגות החשוך לאור נרות קטנים, שהונחו על כל מדרגה. ההרגשה הייתה כמעט כמו כניסה למקדש. הגעתי לדלת הפתוחה ונכנסתי לעולם מקביל.
יותר מ-30 בנות מתוקתקות ישבו בחצי גורן על מזרנים וכיסאות קטנטנים של גן ילדים, ופשוט שרו. באמצע מנצחת על ה"מקהלה" ופורטת על גיטרה בחורה עם שיער מתנפנף וקול עוצמתי שמצליח להתגבר ולתת כיוון. תכירו את ללי ברגר, ההוגה, היוזמת והרוח החיה מאחורי הערב. כשהשיר נגמר וברגר התחילה לדבר, היה גם ברור מנין מגיעה כל האנרגיה המשוחררת והמוטרפת ששמעתי עליה. ואז עלתה בחורה ביישנית למראה. ברגר אמרה שיש לה השבוע יום הולדת, והיא שרה בקול עדין את "תפילת יום הולדת" של חוה אלברשטיין. הן באו מוכנות. כולן מסביב קשובות, מחייכות בעיניים נוצצות, ובסיום מחיאות כפיים סוערות וברגר צועקת "לא צימררת אותי בכלל".
מסתבר שמתחת לרדאר הטרנדים, נפגשת בתל-אביב כבר שבע שנים ביום א' הראשון בכל חודש קבוצת נשים העונה לשם "פשוט באות. פשוט שרות", וזה בדיוק מה שקורה שם. "התל-אביביות באות, משקיעות בעצמן, מתאפרות ומתלבשות, וזה לערב שהן פוגשות בו רק בנות, הן יכולות לבוא בפיג'מה", מספרת ברגר, מוזיקאית, זמרת ופצצת אנרגיה, בת 42 בגוף ונפש של טינאייג'רית, על אף שילדה את בתה השנייה לפני תשעה חודשים.
בשנתיים האחרונות צצו קבוצות תואמות ברחבי הארץ, בין השאר בהרצליה, בפרדס חנה, בעמק חפר, במודיעין, בצור יגאל, ובקרוב גם בגבעתיים ובתל מונד. זה קרה כשברגר התגברה על פחד הנהיגה, והעזה לצאת עם הגיטרה והשירונים החודשיים שלה אל מחוץ לתל-אביב, בחסות ה-GPS, עדיין לא ב-Waze. ברגר הלואו-טקיסטית, שהגוגל לא ממש מכיר לעומק, גייסה רק לאחרונה את נפלאות הפייסבוק כדי להפיץ את דבר הערב ("אני דגה אותן אחת-אחת").
לא מדובר בחוויה שדומה לפיזוז על שולחנות ה"גנקי" בחסות המיקרופון של עינת שרוף. "היית בערב? כי נורא קשה להסביר", מנסה לתאר את התופעה אליאור שניר (38) ממושב חיבת ציון, שמארחת את אחד הערבים שבעמק חפר. "גם כשאני מנסה להביא בנות חדשות ולהסביר מה בדיוק קורה פה, מאוד קשה לי להעביר את האנרגיה והתחושה. יש איזה קסם. כשאומרים 'נשים שרות' חושבים שירה בציבור, וזה כל כך לא קרוב לזה. זו גם לא 'שירה מקודשת' רוחניקית, זה משהו אחר. בשביל להבין מה זה באמת צריך לבוא ולנסות. זה משהו שמזיז אותך מבפנים".
הכל התחיל ב-2006 ב "סלון סלומה" הכמעט מיתולוגי, החנות ברחוב גורדון בתל-אביב, שהציעה בגדי מעצבות, רהיטים, חפצים וחוגים, שברגר הקימה עם חברתה מיטל ביילי, כיום בעלת מותג הסריגה Why Knot.
"נפגשנו כמלצריות, אני זמרת והיא כל כולה הייתה בעיצובים", מספרת ברגר. "היה לנו חיבור מדהים, ויצרנו את 'סלון סלומה' מתוך הרבה אהבה ואמונה, אבל בלי שום ידע עסקי, שזה עניין חשוב", היא צוחקת. "העסק התרומם מבחינת מוניטין, אבל מבחינה עסקית ממש לא. היו לנו כל מיני חוגים, והערב הזה התחיל לחלוטין מעוד דרך לפרנס את החנות. כל הזמן חיפשתי מה אני עושה עם המוזיקה שלי, כי לא באמת עניין אותי למכור בגדים. ואז נוצר'ערב בנות שרות', מתוך מחשבה שאני אזמין את החברות שלי ואת החברות של החברות שלי, ששרות מדליק, ופשוט נשיר כמו ילדות. ושרנו".
למה רק בנות?
"זה לא מתוך מחשבה עמוקה. פשוט חשבתי שעידו, בעלי, בחיים לא היה רוצה להיות בערב כזה, וגם אני לא הייתי רוצה שהוא יהיה. וכך נוצר ערב שהוא פרויקט חיי".
כשנתיים מאוחר יותר, לאחר שברגר ילדה את נינה, בתה הבכורה, ועזבה בכאב רב את הסלון, הערב עבר לגג ביתה בבן יהודה בתל-אביב, ומאז הוא רץ כל חודש עד היום, למעט חופשת לידה קצרה עם סופי הקטנה. בדרך באו והלכו שותפות, עד שברגר החליטה להחזיר את המושכות בלעדית לידיה, "ומאז הערב הזה קורה כמו שאני רוצה שהוא יקרה", היא מספרת. "ובאמת הוא גדל ונדד מחוץ לתל-אביב, ואין מה לעשות, הוא בייבי שלי כמו שתי הבנות שלי, לא פחות. מי שנוגע בו בצורה שאני מרגישה שמאיימת באיזשהו אופן על מה שאני רוצה שהוא יהיה, אני לא יכולה להתמודד עם זה".
ומה קורה היום?
"זו ההגשמה שלי. מגיל אפס ידעתי שזה לא משנה מה ואיפה, כל מה שאני רוצה זה את המקום הקטן הזה שאני אוכל לשיר בו כל הזמן. וואלה, הוא נוצר, הוא נוצר מהחיים".
איזה כיף לך.
"נכון, אבל הדרך ארוכה ולא פשוטה, עם הרבה סטירות לחי. אלף פעמים בשבע השנים האלו יכולתי להרים ידיים. בארבע השנים הראשונות של הערב בתל-אביב, היו כל כך הרבה פעמים שבאו כל כך מעט בנות, ועידו היה שואל אותי למה אני ממשיכה, וגם לי עצמי היו רגעים של מה את עושה ולמי את עושה. אבל אני עדיין מאמינה, יודעת שיש בנות בדלת".
אז מה בדיוק קורה בערב הזה?
"את שרה בלי מעצורים. זה נפתח לאט-לאט. גם אלו שנבוכות בהתחלה, לאט-לאט מתמסרות לרעיון. זה כדברי הסלוגן, פשוט באות, פשוט שרות".
ברגר , ירושלמית במקור ("יש משהו מאוד ירושלמי בדבר הזה") ותל-אביבית בהווה, הספיקה להופיע עוד בבירה עם ההרכב "פאזל", ומאוחר יותר בהרכב רוק עם כמה מהנגנים של "אטרף". היא למדה ב"רימון" והופיעה במועדוני הופעות. בגיל 30 לקחה שיעורי גיטרה, והמורה שלה, עידו ברגר, הפך לבעלה. מאז הם יוצרים יחד, "אבל יש לי פחות זמן לזה עכשיו", היא אומרת.
בכל חודש ברגר עורכת שירון חדש. היא מגיעה לכל תחנה עם שני בקבוקי למברוסקו, תותים, עוגיות מפטיסרי תל-אביבי משובח ועותקים של שירון החודש קשורים בסרט. מעבר לזה זרוקים במרכז שלושה-ארבעה שרוולי ניילון עם ערימות של דפי מילים ואקורדים, חלקם בכתב יד חפוז, והם השירים שמוצעים למי שתרצה לשיר סולו. האמנים והשירים שמככבים בשירונים של ברגר ממקמים את הערבים שלה הרחק מעינת שרוף ושרה'לה שרון. לא פשוט לשיר את הלחנים של יוני רכטר, מתי כספי, שם טוב לוי ושלמה גרוניך, או את השירים של שלום חנוך, אריק איינשטיין, חוה אלברשטיין, יהודה פוליקר וברי סחרוף. "אלו הכוכבים שלי", היא מעידה.
אחרי שתים-שלוש תחנות בכל חודש, ברגר כבר שוקדת על השירון של החודש הבא. "הכל מתוך הלב ומהנשמה", היא מנסה להסביר את עבודת בניית השירונים, "זה מוזה, לנבור בערימות השירים שיש לי, ביוטיוב, בשירונט, ולשים בצד. אני רוקחת, זה כמו יצירה, ואני טיפוס מאוד אמוציונלי".
יש שירים שחוזרים על עצמם?
"מלא, כל שנה והשירים שלה. יש להיטי ערב לאורך השנים, כמו'שוב' של שמוליק וג'וזי (קראוס וכץ, ע.ד.ק), שאני מתאפקת לא לשים אותו כי אסור לי להמאיס דברים.'ערב עירוני' להיט רציני,'שמור לך חלום קטן', ' זמר אהבה לים', והשנה ,'האיש ההוא' של אהובה עוזרי ויהודית רביץ, שאנחנו תמיד חוגגות אותו. הרבה פעמים אנחנו נפרדות עם 'היה כדאי' של שלום חנוך. אחרי כל כך הרבה שנים אי אפשר שלא לחזור על שירים. כשאני קולטת איזה שיר עובד ממש טוב, אז ברור שאני אשים אותו בשירון".
מה זה עובד טוב?
"עובד טוב זה כשאני חשה את הצמרמורת הזאתי".
נועה לביא, בת 44 מתל-אביב, ד"ר לסוציולוגיה של התקשורת ומרצה במכללה האקדמית תל-אביב יפו, אם לשניים, מגיחה בשנתיים האחרונות לערב התל-אביבי, ושרה את הסולו הראשון שלה במרס האחרון.
השיר שבו בחרה לביא הוא "היה או לא היה" של אביה, אריק לביא. גם אמה של לביא, שושיק שני, הייתה זמרת ושחקנית, והיא עצמה כיכבה בשנות ה-90 כחברתה הטובה של יעל בר זוהר ב"רמת אביב ג'", אך מאז נעלמה מאור הזרקורים ועשתה סוויץ' מקצועי לאקדמיה, וזו בדיוק הסיבה שלברגר לקח כמה חודשים כדי לשכנע אותה לשיר. "בגלל ההיסטוריה המשפחתית שלי והעבר שלי כשחקנית, זה פשוט משהו אצלי שהוא כנראה פחות פתור, ודווקא ללי החמודה אמרה - את תראי, זה יעשה לך טוב, זה יבריא".
ואיך היה?
"נהניתי מאוד. הרגשתי כמה זה רחוק מהמקומות שהייתי בהם לפני 14 שנה, מהשואו ביזנס והלחצים. באתי גם מהמקום שלי - אוהב, מקבל, וגם בגלל שיום קודם היה יום ההולדת של אבא שלי אם הוא היה בחיים. זה כמו סרט הוליוודי מרגש וקיטשי".
בהתחלה לביא הייתה סקפטית. "בפעם הראשונה שהגעתי סימסתי בציניות באמצע הערב לבן הזוג שלי, שלמד בעברו בסן פרנסיסקו, שזה ערב סן פרינסיסקואי שכזה, אבל אחר כך מאוד נהניתי. אי אפשר להישאר אדיש לאהבה הגדולה שללי באה איתה, שעוטפת את כל הנוכחות בחדר. מישהי תמיד מתחילה למחוא כפיים ולרקוד, ונוצרת שרשרת אנושית נשית נעימה".
איך את מסבירה את התופעה הזאת?
"זו מעין קבוצת תמיכה. אולי זה קשור לאיזה משבר גיל. מין חתך של 40-30 עם קצת רצון לנוסטלגיה ונעורים. זה גם חופשי, את משאירה את המשפחה והילדים בבית ועושה משהו שהוא נורא שונה ממה שאת עושה ביומיום, באווירה שהיא מוגנת. תשמעי, זה ציפרלקס".
מור ארם, בת 31 מתל-אביב, עובדת סוציאלית, היא בעלת ותק של כמעט חמש שנים בערב התל-אביבי, ובשנתיים האחרונות היא עוזרת לברגר לערוך את השירונים. "זה מעגל נשי. אם זה עצוב-אפשר לבכות, ואם זה משמח - לשמוח", היא אומרת. "פעם בחודש יש לך את המקום שלך. את יכולה להגיע, להתבטא ולקבל חיזוק, ולהיות עם נשים אחרות באינטימיות מאוד חזקה".
מה משותף לבנות שמגיעות?
"הן בנות 25 עד 50 פלוס, וחוץ מזה רק אהבת השירה. בעיני מי שבאה ומתמידה - היא מגניבה".
איריס בן דוד, בת 47 מכרכור, כלכלנית ואם לשניים, מגיעה כבר שנה באדיקות לערב שנפתח בפרדס חנה. "חברה שלי ישבה אצלי לקפה ואמרה לי -'בואי הערב'. אמרתי לה'אני? לשיר? נראה לך?', אבל באתי והיה כיף. זה בשביל הנשמה, הכיף ואחוות הנשים. אין שום שואו אוף. אנחנו בין נשים, תרצי - תבואי בטרנינג. נשים מגיעות נטו מעמל היום והשגרה, ופותחות את הלב. הייתה פעם איתנו חברה שהייתה קצת בדאון, וישבנו והקדשנו לה שיר. לא הייתי הולכת לשיר במסגרת אחרת".
בכל ערב עולות כמה בנות לשיר סולו, ולא רק בספונטניות. הבנות יכולות לתאם עם ברגר את השיר מראש בטלפון, ואפילו לתאם סולם, והתלאביביות נהנות מהיתרון הלוקאלי ומחזרה בביתה של ברגר. כך מישהי שביקשה לשיר סולו את "אני מוכן לאהבה" של שלומי שבן, בישרה לבנות שהיא מאורסת; אחרת בישרה על הפרידה מבן הזוג תוך כדי שירת "הללויה" של ליאונרד כהן. ברגר עצמה בישרה את דבר ההריון השני לבנות כששרה את "עטוף ברחמים" של ריטה. "אנחנו חוות רגעים של עונג שאני לא יכולה לתאר", אומרת ברגר.
צמרמורת נרשמת בכל פעם שברגר מתבקשת על ידי הבנות לבצע את "יא מאמא", השיר במרוקאית של שמעון בוסקילה. את השיר גילתה כשהתבקשה לבצע אותו באירוע פרטי. ברגר, שאמה נפטרה מסרטן זמן קצר אחרי שהערב נולד, אפילו לא הכירה אותו. "בשנה הראשונה של הערב היא עוד הייתה פה, רצתה נורא להגיע אבל לא הצליחה, כי היא התחילה להרגיש ממש לא טוב", היא מספרת. "חודש אחרי שהיא חלתה, אני נכנסתי להריון הראשון. הכל קרה ביחד. זה סרט שעד היום אני לא מאמינה שהוא של החיים שלי. רגע לפני שהגשמתי את עצמי במוזיקה וגם נהייתי אמא, והיא לא זכתה.
"אמא שלי נפטרה ב-2 בנובמבר , ובערבי נובמבר יש תמיד אלמנט של לזכור אותה. הבנות מבקשות את השיר שוב ושוב, ולעונג הוא לי, כי כל פעם שאני שרה את השיר הזה אני איתה. אנחנו לא מתעסקות רק בשמחה אלא בהכל - להרגיש, יש הרבה שמשתחרר, כיף וצחוק וגם בכי, כי שירים הם זיכרונות".
לעמוד הפייסבוק של ערב בנות שרות
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם