ראשי » סגנון » אופנה ועיצוב » אופנה

המעצבת לארה רוזנובסקי פותחת תיק

אחרי שלארה רוזנובסקי בילתה בכלא צבאי בישראל, פלשה לבתים נטושים בלונדון והקימה מפעל בהודו, היא החליטה להשתקע בארץ ולהתמסר לאהבתה הגדולה: תיקים

זהו, בקיצור, סיפור החיים של לארה רוזנובסקי: היא למדה אמנות ופלשה לסקווטים בלונדון, גרה שבע שנים בהודו, חזרה לארץ, התחתנה, התגרשה, חזרה עוד פעם ללונדון, חזרה לארץ, התחתנה שוב והביאה ילדה לעולם. זה נשמע כמו פרק בסדרה הידועה של ואניה היימן, "בקיצור", אבל אלה החיים של רוזנובסקי, ונותר רק לנחש מה יקרה בהמשך.
אבל אם יש דבר אחד שמאחד בין כל התקופות בחייה, זו האהבה לאופנה. זה התחיל בלונדון, שם רוזנובסקי הקימה מותג תכשיטים מצליח; המשיך בישראל, כאן הייתה המעצבת של המותג "פגנקה" ; ונמשך בהודו, שם הקימה מפעל משלה לתיקים. אחרי ששבה לארץ לפני שנה וחצי, ננעלה על תחום התיקים. "תיק זה סוג של משכן לפנימיות שלך", היא אומרת. "זה סוג של שריון. לא סתם נשים אוהבות תיקי אובר סייז. זה נותן לנו תחושה של הגנה. אנחנו בעצם מתכסות בתיק".

הסערות בחייה של רוזנובסקי החלו כבר בעת השירות הצבאי, במהלכו בילתה בכלא צבאי בגין עריקות. "שירתתי במודיעין, ואחרי מספר חודשים פשוט הרגשתי שאני צריכה לחשוב על כל הדבר הזה שקוראים לו צבא. אז נשארתי בבית כדי לקחת קצת ספייס, ויום גרר יום, עד שעבר חודש וקצין בכיר מהיחידה שלי דפק אצלי בדלת. ידעתי שהצבא בדרך אלי, אז ביקשתי מחברה שתאפר אותי כדי שאיראה ממש חולה, ונכנסתי למיטה. הקצין לא השתכנע, הגעתי למשפט צבאי ונשפטתי לשבוע בכלא. זו הייתה חוויה לא פשוטה".

מיד אחרי השחרור הגיעה לבצלאל, אך כעבור זמן קצר חתכה ללונדון. "הרגשתי שכולם מחפשים השראות מחו"ל. מגזינים מחו"ל, מעצבים מחו"ל, אז אמרתי לעצמי: למה לא לעבור פשוט לחו"ל? למה לא ללכת על הדבר האמיתי שכולם נאחזים בו? ".

רוזנובסקי נחתה בלונדון, "בת 22 עם 100 פאונד בכיס. התחלתי לעבוד בשוק הפשפשים, שזה אומר לאסוף עתיקות בעשרות אגורות בארבע בבוקר, ולמכור אותן כמה שעות אחר כך ב-50 פאונד ". במקביל התחילה לעצב תכשיטים, והקימה מותג בשם לריסה קיי. אחרי שנה היא פתחה חנות תכשיטים בשם "גראג'", וקיבלה הצעה להצטרף ל-Hiper Hiper, בניין ידוע שאכלס מספר מעצבים, ונחשב בזמנו למקום הכי גרובי בלונדון. באותו זמן היא גם החלה ללמוד אמנות בבית הספר הידוע סנטרל סיינט מרטינס.

"לא היה לנו כמעט כסף בזמנו", היא נזכרת. "זאת הייתה תקופת הסקווטים - הפלישה לבניינים. היינו אורבים לבתים, מוודאים שאף אחד לא גר שם, נכנסים ומחליפים את המנעול, ופשוט קובעים עובדה בשטח. זו הייתה תחילת הניינטיז. תקופה מדהימה, מעוררת".

בשלב מסוים רוזנובסקי התאהבה בבחור ישראלי וחזרה לארץ. העסקים בלונדון הידרדרו עד שנסגרו סופית. "בארץ הייתי מאוהבת אבל הייתי אבודה. התחתנתי, ובמקביל הייתי בשוק תרבותי". ב-1993 הקימה עם שותף את פגנקה, "שהיה הלייבל הכי מגניב בארץ באותה תקופה. אני עיצבתי את הבגדים, והוא היה אחראי לכל השאר. היה לזה וייב אנגלי פאנקי ומגניב. פתחנו חנות בדיזנגוף, ובנוסף שיווקנו ל-200 חנויות בארץ. אנחנו היינו הראשונים שפתחו סטודיו בגן החשמל. לקחנו לופט מטורף וצבענו אותו בוורוד ואדום. אנשים מכל הארץ ישבו על הספות בלאונג' של הסטודיו הזה. אחרי שש שנים בפגנקה מכרתי את החלק שלי. מיציתי את הסיפור, ורציתי לעבור לדבר הבא".

בדיוק אז רוזנובסקי גם התגרשה מבעלה, וחזרה לנדוד. הפעם להודו, והפעם זה נמשך שבע שנים. "אף פעם לא עשיתי טיול אחרי הצבא, והרגשתי שזה הזמן. אחרי טיול של שנה בהודו ובבורמה נגמר לי הכסף, והתחלתי לתת שירותים לכל מיני חברות מהארץ. עיצבתי וייצרתי תיקים בהודו לרונן חן ולרנואר, ודרך זה הכרתי את כל המפעלים הגדולים בהודו. אחרי תקופה מסוימת הרגשתי שאני רוצה לחזור לייצר את הדברים שלי, והזמנתי את אחי עורך הדין להגיע להודו, כדי שנקים ביחד מפעל. הוא חבר אלי, והקמנו מפעל תיקים בדלהי. שכרנו דירה גדולה, תדמיתן ושלוש תופרות, ולאטלאט הפכנו למפעל של 30 עובדים.

"בהתחלה לא מכרנו כלום. הגענו לתערוכות הלא נכונות בלונדון, לקח לנו זמן ללמוד את השוק, אבל כשהבנו לאיזה תערוכות צריך להגיע, מכרנו בכמויות עצומות. מכרנו בקליפסו בניו יורק, בבארני'ז, בליברטי' ז באנגליה ובפאנקי פיל בפריז".

איך היה לעבוד עם ההודים?
"לעבוד עם הודים זה קשה. צריך לגדל מערכת עצבים מיוחדת בשביל זה. את מבקשת שחור ואת מקבלת ירוק, והם משכנעים אותך שזה שחור. העבודה לא בדיוק בראש סדר העדיפויות שלהם. לא יכולנו לסמוך על אף מפעל, היינו חייבים לפתוח מפעל משלנו. גם מושג הזמן שלהם הוא אחר. באיזה שלב הבנתי שזה לא מתאים לכל החיים, והגיע הזמן לסיים את הלאבי דאבי הזה בהודו. החלטתי לחזור לארץ".

אחרי כמה שנים בארץ רוזנובסקי פגשה במקרה את עודד, ישראלי שהכירה בטיול בוורנאסי, והאהבה ניצתה. אבל עודד גר בלונדון. רוזנובסקי נאלצה לעזוב שוב את ישראל, ולחזור לבירה הבריטית. שם היא גם ילדה את אליה, היום בת שש.
לפני שנה וחצי עודד, לארה ואליה חזרו לארץ, ולארה חזרה לעצב תיקים. הקולקציה שלה עשויה ברובה מעור, ואפשר למצוא בה משחקים בין עור מט למבריק, עור מעובד ושערות פרווה, עור קלוע עם ניטים נוצצים, והמוצלחים ביותר - תיקי קלאץ' קלועים בצבע קאמל קיצי. המחירים נעים בין 700 ל-2,500 שקל .

רוזנובסקי בוערת מתשוקה לשנות את התנהלות המעצבים בארץ. "צריך לוותר על צרות עין, לפרגן, לפתוח חנויות ביחד, לצאת לחו"ל, לחבור לעמותות", היא מתלהבת. "ליצור פלטפורמות חדשות, אתרים, תחלופה של אינפורמציה. מעצבים צריכים לייצא לחו"ל ביחד, במקום להיעזר במשרד התיירות. ברגע שנתאחד, נהפוך לגוף חזק שיכול לעמוד בזכות עצמו". החזון שלה כולל בניין שמאגד בתוכו חנויות קטנטנות של מספר מעצבים בשילוב תחומי אמנויות שונים. "אופנה נכנסת לתוך אמנות ואמנות לתוך מוזיקה ומוזיקה לתוך תכשיטים", היא מסבירה.

אילו מעצבי תיקים נותנים לך השראה?
"מיו מיו בגלל החדשנות שלהם, הרמס בגלל הקלאסיקה והיציבות. מעבר לתיקים אני מעריצה את מיוצ'ה פראדה, ואני אוהבת את הטירוף של ויויאן ווסטווד, למרות שאת התיקים שלה אני לא אוהבת".

היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של מעריב בואו להמשיך לדבר על זה בפורום אופנה-

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...