אחוות אחיות ברחוב החלונות האדומים
הסופרת הניגרית צ'יקה אוניגווה בילתה שנתיים עם בנות ארצה ברחוב החלונות האדומים באנטוורפן
בשבילן הייתי עוד בחורה שמנסה את מזלה", צ'יקה אוניגווה יחצ
היית צריכה להציב גבולות, בשביל לשמור על עצמך?
"קשה להיות במרחק רגשי מהדבר הזה, מהנשים האלה, אבל כשביקשתי מאחת מהן את מספר הטלפון שלה כי רציתי לשמור איתה על קשר, היא סירבה. הן היו מוכנות להיפתח בפני כ'בחורה חדשה' אך לא להיכנס לחייהן כחברה".
לשבח הספר ייאמר כי הוא לא שוקע לתוך מנגנוני הרחמים המתבקשים על החלום ושברו. הכתיבה האמינה, המשרטטת את החוויות הטראגיות בריחוק אך גם בחום אנושי ונשי, מעלה תהייה אם העלילה קשורה לביוגרפיה של הסופרת. היא, מצדה, מבקשת להבהיר ש"אין בספר הזה שום פרט ביוגרפי. החיים שלי משעממים".
נראה שמאוד הזדהית איתן.
"כשהתחלתי לשמוע את הסיפורים שלהן, הבנתי שהן בדיוק נשים כמוני, מנסות להרוויח כסף בדרך היחידה שהן חושבות שיש להן. שהן בסך הכל רוצות עצמאות כלכלית, שיש להן חלומות".
אוניגווה, אם לארבעה, עזבה את ניגריה לבלגיה בעקבות בעלה. "הדבר הכי קשה במעבר למקום חדש", היא אומרת, "היה ללמוד שפה חדשה, קודים חברתיים חדשים. אני זוכרת שבשנה הראשונה הרגשתי בדידות עמוקה".
מה עשית כדי להתגבר על הבדידות הזאת?
"ללמוד את השפה היה הצעד הראשון במאבק בבדידות. הרגשתי יותר נוח ברגע שידעתי מספיק הולנדית, ואז התחלתי לחקור את המדינה הזאת בעצמי".
בעבר אמרת שמטרתך כסופרת היא שהקוראים ירגישו שחוויית הקריאה הייתה שווה את הזמן והכסף שהם השקיעו. האם לא חשוב לך גם להביע אמירה פוליטית, חברתית או פמיניסטית?
"ספרים מעוררים דיון, אבל לא בהכרח את הדיון שהסופר רוצה לעורר. רק לדוגמה, לאחרונה הקראתי חלקים מהספר בלאגוס, והקהל ניהל דיון ער על אלימות ופטריארכליה בחברה הניגרית. גילויים כאלה, של דברים שלא תכננתי ולמרות זאת מצאו את דרכם לדיון בספר שלי, הם תמיד מענגים".
לא ביוגרפי. כריכת הספר 'ברחוב האחיות השחורות'
יחצ
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם