שנתיים אחרי הטבח באיתמר: "ממשיכים קדימה, בשביל הילדים"
שנתיים בדיוק לאחר טבח בני משפחת פוגל באיתמר, סבתא טלי בן ישי שמגדלת את הילדים שנותרו, מספרת למגזין 'נשים' איך חיים בצל הכאב ולצד האמונה והתקווה
שגרה משפחתית נעימה ורגועה עוטפת את בית משפחת בן ישי. סבתא הרבנית טלי, שמגדלת יחד עם בעלה הרב יהודה בן ישי את שלושת נכדיה, יתומי משפחת פוגל מאיתמר, מסבירה שהשקט הנעים אינו מקרי. "הרבה פעמים שואלים אותי מאיפה יש לנו כוחות לעמוד על הרגליים ולהמשיך בחיים ובשגרה, לאחר הירצחם של אודי ורותי ושלושת ילדיהם. אני עונה שמדובר באמונה גדולה", מסבירה טלי. "יש דברים שאנחנו לא מבינים, כי אנחנו בורג קטן במערכת של הבריאה".
השבוע יעמדו משפחות פוגל ובן ישי בבית העלמין, ויציינו את יום השנה השני לטבח חמשת בני משפחת פוגל באיתמר. את סיפור המקרה כמעט ואין צורך להזכיר לציבור הישראלי. בערב שבת, ו' באדר ב' תשע"א, 11 במרץ 2011, חדרו שני מחבלים, חכאם ואמג'ד עוואד מהכפר עוורתא, ליישוב איתמר. הם פרצו לבית משפחת פוגל בזמן שבני המשפחה ישנו ורצחו בדקירות סכין ובירי את אב המשפחה אודי, את אשתו רותי לבית בן ישי ושלושה מילדיהם: יואב בן ה-11, אלעד בן הארבע והדס בת השלושה חודשים. תמר הבכורה הייתה באותו הזמן בפעולה בבני עקיבא וכששבה הביתה לאחר חצות גילתה את הזוועה. שני אחיה הקטנים ניצלו בדרך נס. המחבלים ככל הנראה לא ראו אותם ודילגו עליהם במסע ההרג.
מדינת ישראל הוכתה בתדהמה ובכאב על הטרגדיה הבלתי נתפסת ועל המשפחה שנרצחה רק בשל היותם יהודים. שנתיים אחרי, ומבחינת משפחת בן ישי, הרצח הנורא נמצא כבר מאחוריהם. "אנחנו לא מדברים על מה שהיה", היא מסבירה טלי. "אנחנו לא חוזרים לימים ההם אלא מתמקדים בהווה ובעתיד. לכולנו קשה נפשית לחזור לימים הראשונים ולדבר על מה שחווינו אז".
הילדים מדברים על ההורים שלהם ועל האחים?
"הזיכרון עולה מדי פעם, והילדים מדברים באופן חופשי, אך אנחנו משתדלים לא לחזור לרגעי הכאב באירוע עצמו. אנחנו מזכירים להם שלכל דבר בעולם יש משמעות ושהקב"ה מדבר איתנו דרך הכאב.
"חשוב לנו לגדל ילדים שיאמינו בחיים למרות החושך הגדול שהם חוו. שיצליחו לראות את האור מאחורי החושך. אני מקווה שבסופו של דבר הראייה שלנו תקנה אצלם אחיזה, ויש לי הרגשה מאוד ברורה שהילדים יהיו בסדר. יש מי ששומר עליהם מלמעלה וזה לא דבר של מה בכך".
אין לכם טרוניה כלפי הקב"ה? שאלות כמו מדוע הבאת את האסון הזה עלינו?
"אנחנו מבינים שאנחנו לא מבינים את דרכיו של הקב"ה, ומאמינים שבהרבה אהבה ואמונה אפשר להתגבר על הקשיים. זה אומנם תהליך ארוך ולא קל, אבל אפשרי. יש לי לא מעט רגעים של בכי או שלא בא לי לראות אף אחד, אבל אלו לא רגעים של שבירה. אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו להישבר כי יש לנו מטרה בחיים, אנחנו צריכים להיות חזקים בשביל הנכדים. הרי אם אני אתפרק, מאיפה הם ישאבו כוחות או אמון בחיים?"
עברו שנתיים בדיוק מאז הלילה ההוא. איך מוצאים כוחות שלא להתפרק?
"אנחנו חיים כל הזמן בסוג של דואליות. המעברים מצחוק ועוצמה לדמע וקושי מתערבבים בכל רגע נתון, אבל אלו הם חיינו בשנתיים האחרונות".
ובכל זאת, קשה לברוח מהכאב. הרבנית בן ישי נזכרת בדמעות בילדים יואב, אלעד והדס הי"ד. "יואב היה ילד עדין מאוד, למד כל הזמן תורה, שינן משניות בעל פה. זכה בחידון בית ספרי על ידיעותיו במשנה, ויחד עם זאת היה מאוד צנוע ועניו.
"אלעד היה ילד מאוד שובב, דמה לרותי באש שהייתה לו, וגם במראה החיצוני. היו לו העיניים הכחולות שלה. אלעד אהב מאוד את השיר 'כי הרבית טובות אליי', שמדבר על חסדי ה' ועל כך שהכול בעולם הזה שייך לבורא, הוא כל הזמן שר אותו. פעם אפילו ביקשתי ממנו שילמד אותי את המילים. אחרי האסון, השיר הזה קיבל אצלנו משמעות חזקה. הכול שייך לקב"ה, שום דבר לא באמת שלנו".
אחרי הרצח, עברו הילדים להתגורר בבית משפחת בן ישי והסבא והסבתא נאלצו לחזור ולהיות הורים צעירים לשלושה ילדים קטנים. "מההתחלה אמרנו לעצמנו שאנחנו לא אודי ורותי, ושעלינו לחיות ולהיות מי שאנחנו. אנחנו משתדלים להיות נאמנים לחינוך שלהם ולהמשיך את אותה חממה של קודש שבה הם גדלו, אבל בסופו של דבר אנחנו רק סבא וסבתא".
היה קשה לחזור ולטפל בתינוקות?
"ההתחלה לא הייתה פשוטה. הייתי בת 56, אבל מצד שני היה לי מאוד ברור שאני אעשה את התפקיד הזה. מהר מאוד הרגשתי שזה גם נותן לי המון כוח, שהילדים נותנים לי כוח".
איך מתקיים הקשר עם הוריו של אודי?
"הילדים רואים את סבא וסבתא פוגל באופן קבוע. דודיהם, האחים של אודי, מבלים עם הילדים רבות".
מה החלק הכי קשה מבחינתך בגידול הילדים?
"אסיפות ההורים הראשונות היו מבחינתנו עניין קשה ביותר. הרי הורים צריכים ללכת לאסיפות האלו ולא סבא וסבתא. אז הבנו עד כמה אנחנו נמצאים בסיטואציה לא טבעית".
הרבנית בן ישי התלבטה רבות אם להיחשף ולהתראיין. בסוף החליטה לדבר כדי להעביר מסר. "אנחנו יודעים שאי אפשר להשאיר את הכאב רק ברמה הפרטית שלנו כי מה שקרה גרם לכאב גדול של כל עם ישראל", היא מסבירה. "קיבלנו כל כך הרבה חיזוקים ותמיכה מהעם, מימי השבעה ועד הימים האלו, ולכן הרגשנו שיש מקום לשתף את הציבור במה שעובר עלינו".
תמר, בתם הבכורה של אודי ורותי פוגל, החלה ללמוד השנה באולפנה. היא נוסעת ללימודים ביום ראשון וחוזרת לבית סבה וסבתה בחמישי. אחת לחודש היא נשארת לשבת אולפנה. "היא חיה את הכאב ולא מוותרת על המקום שלו, אך יחד עם זאת היא גם מאוד מתקדמת", מספרת הסבתא בגאווה. "יש לה חברות טובות שתומכות בה מאוד".
רועי בן העשר לומד בירושלים. "רועי הוא ילד אופטימי, עם הרבה שמחת חיים. הוא חי את ההווה ועוסק לא מעט בעתיד, מה יעשה כשיהיה גדול".
ישי הקטן הולך לגן הנמצא בסמוך למקום מגוריהם. "ישי הוא ילד עם הרבה שמחת חיים, וככל הנראה הוא לא זוכר את הוריו", אומרת טלי. "בהתחלה הוא חיפש אותם, אבל אמרנו לו שאבא ואמא נפטרו והלכו יחד לבנות את בית המקדש השלישי".
הילדים שומרים על קשר חם עם היישוב איתמר, מרבים לנסוע לשם לבקר את חבריהם. רועי הולך לבני עקיבא שביישוב ועד לשנת הלימודים הנוכחית גם תמר עוד למדה בבית הספר שבאיתמר.
הזמן מקהה את הכאב?
"לא ממש. לאורך הזמן הכאב הופך להיות עמוק יותר וגורם לך להסתכל על החיים בצורה אחרת. מתוך האינסוף של הכאב, כשהחוסר שלהם רק הולך וגדל, אנחנו פוגשים את האינסוף האלוקי. אני עדיין מתקשה לצאת למקומות של שמחה, לאירועים ומשתדלת לעשות רק מה שמתאים לי. כיום הכי טוב לי להיות בבית עם הילדים, כי הטיפול בהם עוזר לי מאוד".
***
הכתבה המלאה התפרסמה במגזין 'נשים'
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם