האנטומיה של גרייס; הכירו את הג'ינג'ית ממגזין ווג
"את הלב והנשמה של העיתון. את השומר בפתח שלו והמגדלור של המצוינות", כתבה אנה ווינטור לעורכת האופנה של ווג אמריקה, גרייס קודינגטון. האוטוביוגרפיה החדשה של הג'ינג'ית הכי חשובה בסצנת האופנה העולמית יכולה להסביר מדוע היא כל אלה
"פאמפקין הפכה להיות מפורסמת! וזה גורם לה להיות קצת יותר מדי מפונקת. היא מסתכלת עלי במבט תוהה: 'למה אנחנו צריכים לנסוע במכונית, לא יכלו לשלוח לנו לימוזינה!?'" צוחקת קודינגטון, שהוציאה ב-2006 את הספר THE CATWALK CATS, סיפור על חתולים שאיירה.
לקודינגטון יש חוש הומור בריטי. זה בלט כאשר לא במתכוון היא גנבה את ההצגה מהבוסית שלה, אנה ווינטור, בסרט "גיליון ספטמבר" מ-2009, שתיעד את עריכת הגיליון הגדול ביותר עד אז של ווג. קודינגטון סירבה בתחילה להשתתף בסרט, וקיללה את הבמאי בכל פעם שמצלמה הייתה בקרבתה, בכדי לאלץ אותו לחתוך אותה החוצה בעריכה.
"במשך כל שנותי בווג הבריטי (שם החלה לעבוד ב-1968, ש"מ), אני, כמו כל עורכי האופנה האחרים, הייתי די אנונימית - וזה היה בסדר. היינו תחת פיקודה של העורכת הגדולה, ביאטריס מילר. זה היה בתקופה אחרת, והיא לא אישרה פרסום מכל סוג שהוא. פשוט לא עשית את זה ולא רצית לעשות את זה - בניגוד לעכשיו, כשכולם מעוניינים להתפרסם", היא כותבת בספרה.
ספרה "גרייס: ספר זיכרונות", יצא בשבוע שעבר, ועל פי השמועה, הוצאת הספרים "רנדום האוס" שילמה לה עבורו 1.2 מיליון דולר. היא עבדה על כתיבתו למעלה משנתיים וחצי, בעזרת חבר ותיק, מייקל רוברטס, מנהל הסגנון והאופנה של מגזין "ואניטי פייר". "שום דבר בימים אלה הוא לא הצגה של איש אחד", היא אומרת, "אבל הסיפורים הם כולם שלי".
"אם ווינטור היא האפיפיור, קודינגטון היא המיכלאנג'לו - מנסה לצייר גרסה חדשה של הקפלה הסיסטינית 12 פעמים בשנה", נכתב במגזין "טיים" לאחר צאת הסרט "גיליון ספטמבר". היא בת 71 אך בעלת חזות צעירה, מרבה ללבוש שחור ומושחת שפתון אדום כהה הבולט על פניה החיוורות, עם עננת שיער אדום ובוהק (ליאונרד לואיס, ספר הצמרת הלונדוני, היה הראשון שסילסל וצבע את שיערה באדום בשנת ,1971 ומאז זה הפך לסימן ההיכר שלה), שאותו היא צובעת בחינה כל שלושה שבועות.
היא גדלה בבית מלון קטן שהיה בבעלות משפחתה באנגלסי,
"אמא שלי הייתה די בסדר", היא כותבת. "היא הייתה אשה חזקה. אני חושבת שהיא קיבלה את רוב ההחלטות גם כאשר אבי היה בסביבה. היא הצליחה, אף שכבר לא הייתה צעירה, היא ילדה אותי בגיל מאוחר, בשנות ה-40 שלה".
אמה הייתה מאוד חסכנית, ואספנית כפייתית שלא זרקה שום דבר, כולל שרוכים, חבלים, צנצנות ריבה ושקיות נייר. "בחורף היא הכניסה את כל העציצים מבחוץ פנימה, והם כיסו את כל אדני החלונות... גרניום. אני שונאת גרניום, אבל היא הכניסה אותם פנימה כדי שלא ימותו בקור". קודינגטון הייתה נבוכה בגלל העומס וגיבוב החפצים והאשפה שאמה צברה, ולא רצתה להביא חברים הביתה.
אמה, היא כותבת, תמיד סרגה. היא סרגה את הסוודרים והאפודות לילדות שלה, ואפילו בגד ים. "היא לימדה אותי לסרוג, אבל בעיני זה היה משעמם". במקום זאת, קודינגטון לימדה את עצמה לתפור. היא קנתה מגזינים ישנים של ווג, והוקסמה מצילומי האופנה - במיוחד אלו שצולמו על ידי נורמן פרקינסון. היא גם קנתה גזרות של ווג ותפרה בעצמה בגדים שראתה במגזין.
אף שקודינגטון באה ממשפחה ענייה, היא למדה בבית ספר פרטי של המנזר. הבנות בכפר חשבו שהיא קצת סנובית, ואילו היא אומרת ש"כולם היו גסים ושתלטנים ואני הייתי שונה". כשמלאו לה 18 עברה עם חברתה אנג'לה ללונדון. השנה הייתה 1959.
קודינגטון, שהייתה חטובה במיוחד והתנשאה לגובה 180 ס"מ, נרשמה לבית ספר לדוגמנות. "זה היה מורט עצבים משום שהייתי ביישנית. פגשתי הרבה אנשים שם, וזה פרץ לי את הדרך למעלה". שם היא פגשה את טינקר פטרסון, צייר שגם דגמן עבור הצלם נורמן פרקינסון. היא בילתה איתו בלילה, וכשהגיע הזמן ללכת לישון, מצאה קונדום מונח על הכרית.
פטרסון היה הרומן הראשון שלה. הוא הציג אותה בפני פרקינסון, והיא עשתה את צילומיה הראשונים כדוגמנית בחווה שלו, כשהיא רצה ביער בלי בגדים. "לא ממש חשבתי אם זה היה נכון או שגוי. ידעתי שהוא היה צלם ממש טוב בגלל שראיתי את התמונות שלו בעבר. הערצתי אותו, ולפיכך לא פחדתי שהוא יקפוץ עלי - בכל זאת, הוא היה הרבה יותר מבוגר ממני", היא כותבת.
באותה שנה זכתה קודינגטון בתחרות דוגמניות צעירות בחסות ווג, והחלה לעבוד עם צלמי אופנה נחשבים. בשנת 1963 וידאל ששון גזז את שערה בתסרוקת גיאומטרית קיצונית שקיבלה את הכינוי "חמש הנקודות", והייתה לה השפעה עצומה על הקריירה שלה. "זו הייתה תספורת רדיקלית ששינתה לחלוטין את השיער. פשוט הנדת בראשך וזה היה מושלם. לפני כן הייתי צריכה לאסוף את השיער למעלה, וזה היה מחזיק שבוע".
אך כאשר קריירת הדוגמנות שלה החלה להמריא, קרה אסון. המכונית שבה נסעה ביחד עם החבר שלה דאז, ג'יימס גילברט, טייס חובב, התרסקה. מראת הצד של המכונית נשארה תקועה בעיניה. העפעפיים בעין שמאל נקטעו והיא עברה כמה ניתוחים פלסטיים, אבל נשארה מצולקת מאוד, ונאלצה להרכיב משקפי שמש - דבר שהיא שונאת לעשות מאז. היא לא שבה לעבוד במשך שנתיים, מלבד עם חבר קרוב, הצלם טרנס דונובן, שצילם אותה בזהירות רק מזווית אחת.
היא הייתה במקרה בפריז כשאיב סן לורן פתח את בית האופנה שלו בשנת 1961, והחלה לדגמן עבורו. בעזרת איפור שפיתחה כדי להסוות את הצלקת, הפכה לדוגמנית פופולרית על סטים של אופנה אוונגרדית. היא התחילה לצאת עם סוכן צלמי האופנה אלברט קוסקי (שלעתים קרובות נחשב בטעות לוורן בייטי), התרועעה בסן טרופז עם קתרין דנב, ולא פסחה על בילוי במועדונים לונדוניים בחברתם של מייקל קיין, מריאן פייתפול, וחברי להקות האבנים המתגלגלות והביטלס.
הזוג חי על הקו לונדון ופריז. קודינגטון נכנסה להריון, אבל בחודש השביעי להריונה ילדה עובר מת, לאחר שאוהדי כדורגל אגרסיביים הפכו את מכונית המיני-מיינור שבה נסעה. ב-1967 קודינגטון וקוסקי התארסו, אך היא גילתה שהוא בגד בה עם אחותה של קתרין דנב, שנהרגה בתאונת דרכים זמן קצר לאחר מכן. מערכת היחסים שלהם הסתיימה.
בשנות ה-20 המאוחרות שלה קודינגטון הבינה שהיא רוצה יותר מדוגמנות, והחלה לעבוד בווג הבריטי כעורכת אופנה זוטרה. היא נשארה לעבוד שם במשך 19 שנים, כשהיא מטפסת במהירות בסולם התפקידים, עד שהפכה למנהלת האופנה של המגזין.
לקודינגטון תמיד היה חבר, בדרך כלל עם מכונית נוצצת. זו הייתה רולס רויס כסופה במקרה של המסעדן מייקל צ'ואו, שלו נישאה בשנת 1969, ושאותו זנחה לטובת צלם וייטנאמי חסר פרוטה, דוק (Duc), שפגשה בפריז. "אני מניחה שקוראים לזה חיים בוהמיים, אם להיות עני משמעותו בוהמי, אבל זו הייתה תקופה נחמדה", היא כותבת.
קודינגטון וצ'ואו התגרשו ב-1973, אך נשארו חברים. ב-1976 נישאה לצלם וילי כריסטי, ובמהלך נישואיהם הקצרים אימצה את אחיינה טריסטן, בעקבות מותה של אחותה, רוזמרי, ממנת יתר. בנה הצעיר של רוזמרי, פין, שהיה תינוק בן 18 חודשים במותה, נלקח לטיפולה של סבתו, בעוד טריסטן בן השבע עבר לגור עימה.
באותה שנה עזבה קודינגטון את ווג אנגליה, כי אנה ווינטור נכנסה לשם ועשתה שינויים. קודינטון החלה לעבוד כמנהלת העיצוב בקלווין קליין בניו יורק (היא מתלוצצת ששומר ראש ליווה אותה לבנק להפקיד את השכר של החודש הראשון, שהיה גבוה יותר ממשכורת שנתית בווג). היא עבדה שם זמן קצר בלבד. כשווינטור מונתה לעורכת ווג האמריקאי בשנת 1988, קודינגטון התקשרה ושאלה אם היא יכולה לעבוד איתה שוב.
ווינטור וקודינגטון התחילו לעבוד בווג האמריקאי באותו היום. קודינגטון זוכרת מה היא לבשה: חולצה לבנה וזוג מכנסיים עם סוודר הקשור סביב המותניים, כדי לגרום לה להיראות "פחות שמנה". מאז היא עובדת עם מיטב הצלמים בעולם. "האם אופנה היא אמנות?", היא שואלת בספרה. "אני חושבת שאופנה היא מאוד יצירתית, אך להגדיר אופנה כאמנות זה לדהור עם זה קצת יותר מדי רחוק.
"בצילום אופנה חייבים ליצור צילום יפה ופיוטי או פרובוקטיבי ואינטלקטואלי - אבל תמיד חייבים לזכור שהבגד הוא המרכז...! אני אוהבת לדחוף את הגבולות בהפקות שלי, אך צריך מאוד להיזהר לא לשנות את הבגד. זה לא הוגן כלפי הקוראים".
קודינגטון העבירה את כתב היד של הספר לווינטור לקריאה. "אוי, אלוהים, כמה הייתי עצבנית", סיפרה בראיון לטלגרף. "חששתי שאולי סיפרתי עליה יותר מדי, מנקודת מבטה. גם חששתי שאולי היא תחשוב שהספר לא כתוב וערוך היטב. אבל היא כתבה לי מכתב ארוך שבו אמרה שהיא אוהבת אותי והיא סומכת עלי.
"אין לי שום דבר נורא להגיד עליה, בכל מקרה, ואני יודעת שכולם שם בחוץ מחכים שאלכלך עליה, אך הם יתבדו. היא הבוסית שלי ואני מכבדת את זה שהיא הפכה את המגזין למה שהוא, וכולנו היינו שותפים לתרומה. בסופו של דבר זה המופע שלה".
על ווינטור כתבה: "כשאנה לא אוהבת סדרת צילומי אופנה, הם נעלמים באותו הרגע כאילו בלעה אותם האדמה. היא אף פעם לא מספקת הסברים או נותנת הזדמנות נוספת לצילומים מחדש. את צריכה למצוא רעיונות חדשים. היא שונאת צילומי רטרו בשחור ולבן, או צילומים אמנותיים מדי (כפי שווג איטליה אוהב לפרסם).
"היא אוהבת להיות מעורבת לחלוטין, ומאוד שמחה כאשר הצלם מסביר לה מה הוא מתכוון לעשות ומה חזונו, למרות שמעט מאוד מהצלמים מדווחים לה ישירות, רובם פשוט רועדים ממנה".
ווינטור ארגנה לכבודה מסיבה כשמלאו לקודינגטון 70. "בילדותי מעולם לא חגגו את יום הולדתי", כתבה קודינגטון, "ואנה התעקשה לארח את כל חברי ליום ההולדת השבעים שלי... בברכתה היא אמרה לי: 'גרייס, את הלב והנשמה של העיתון. את השומר בפתח שלו, והמגדלור של המצוינות. ובכל השנים שאני עורכת את ווג, את, גרייס קודינגטון, הסיבה שמלהיבה אותי להגיע לעבודה בכל יום...'.
"נשארתי פעורת פה, האשה הזאת אף פעם לא מחמיאה בפנים. הרגשתי שאני רוצה לקפוץ גבוה מאושר ולעשות היפוך באוויר".
קודינגטון הייתה בת 48 כשעברה לגור בניו יורק, ומאז היא מתגוררת שם עם החבר שלה, מעצב השיער הנודע דידייה מאליז', שאותו פגשה בצילומים בראשית שנות ה-80. הוא עבר לגור איתה, תחילה בגריניץ' וילג', עד לפני ארבע שנים, כאשר עברו לצ'לסי, לדירה עם מרפסת.
"זה נשמע כמו דירה ענקית, אך זה לא, זאת דירה קטנה. אבל אפשר לפתוח את כל החלונות עם מרפסת שמרחיבה את הדירה שלנו, איכשהו. כמו כן, החתולים אוהבים את זה". לקודינגטון יש חתול פרסי נוסף, הנקרא בארט.
לבני הזוג יש גם בית קיץ בהאמפטונס, אזור יוקרתי בניו יורק על חוף האוקיינוס, המועדף על חוג הסילון והאלפיון העליון. הם מבלים שם את סופי השבוע, מעמיסים את החתולים למכונית, למורת רוחה של פאמפקין.
"לעתים רחוקות אנו יוצאים לבלות ורק לעתים רחוקות אנחנו יוצאים מהבית. ברגע שיוצאים החוצה בהאמפטונס זה הופך לסיוט, כל כך הרבה אנשים. אי אפשר לחצות את הכביש בלי להידרס". יש להם בריכת שחייה בחצר, משהו שהיא מעולם לא חשבה שיהיה בבעלותה. אז בקיץ היא שוחה, רוכבת על אופניים, עובדת בגינה ונרגעת. "אני באמת נהנית מלא לעשות כלום", היא אומרת.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם