פארק הז'ורה: יינות צרפתים ששונים מכל מה שאתם מכירים
זה הזמן האידיאלי לנסוע למחוז הז'ורה בצרפת, שמקושט בכפרים אותנטיים, במאכלים זולים ומשובחים וביינות אקזוטיים ולא מוכרים
גיחה לאירופה אמנם אינה מחייבת את שבירת תוכניות החיסכון, אלא שהמצפון לא מרשה לבזבז את כספנו בימים אלה על מסע נוסף לטוסקנה, לפרובנס או לאלזס. הנה הצעה לטיול קצר במחוז לא מוכר, מלא הפתעות תרבותיות וקולינריות - מחוז הז'ורה (Jura) בצרפת. גם הוא, כמובן, עשיר בנופים מדהימים. מרחק שעה מבאזל, שעתיים מז'נבה או חמש שעות מפריז ואתם בלב אזור המשופע בנופים שוויצריים ובמעלות התרבות הצרפתית.
תיהנו מהמוזיאונים של גיבורי התרבות שנולדו באזור, ומהטירות של שליטי הגבול, וגם תלמדו על דוכסי סבואה ובורגון ששלטו כאן במשך מאות שנים. ובין כל אלה משתרעת דרך היין של הז'ורה. 80 ק"מ מסנט אמור בדרום ועד לעיר המרחצאות סאלין לה באן בצפון. זוהי דרך עמוסה בכפרים קטנים וציוריים, המציעה במסעדותיה את המאכלים הטעימים של ז'ורה ואת שפע יינותיה המעניינים והלא מוכרים.
מחירי המלונות והמסעדות בכפרי הז'ורה נמוכים מאוד. גם הצרפתים, ששבויים בדעה שבימי חופשתם הם חייבים להיצלות בשמש הים תיכונית של פרובנס או לשבור את רגלם בסקי של סבואה פוסחים, בדרך כלל, על המחוז המקסים הזה.
מכיוון שלא שותים על בטן ריקה כדאי להכיר את התפריט המקומי. גבינותיה של הז'ורה מככבות בכל מעדנייה בפריז. קומטה, מורבייה או מונט ד'אור מגיעות ממש מכאן. כך גם הנקניק העסיסי מורטו. היערות עמוסים בפטריות מכל הסוגים, והחורף האלפיני מפיק את תפוחי האדמה הטעימים ביותר בצרפת. פרוסות נקניק או תפוחי אדמה שניצלו בתנור מתחת לגבינה מקומית מותכת הם מעדן שהרופא שלכם לא היה ממליץ עליו. אבל מי לוקח את הרופא שלו למסע שנועד להיות טעים ונעים?
מאכלי המחוז מאוששים את הפרדוקס הצרפתי - איך בני העם הזה לא נעלמים מעל פני האדמה בגלל עודף כולסטרול? יהודי בריא שיאכל במשך שנה אחת את המנות הצרפתיות יוכרז על ידי רופאיו כמת. מנגד, אולי התענוג מאוכל טוב הוא התרופה לכולסטרול הרע? שכן מי יכול לסרב למנת עוף שבושל ארוכות ביין ה"צהוב" של הז'ורה וקושט בפטריות מורי שלוקטו ביער הסמוך למסעדה?
היינות של הז'ורה שונים מכל מה שאתם מכירים. אמנם מזג האוויר הקר מאפשר לזנים כמו השרדונה והפינו נואר לקצור כאן הצלחה, אבל עיקר הכבוד המקומי ניתן לזן הלבן סביניאן ולאדומים פולסאר וטרוסו.
שני לבנים ייחודים מופקים מסביניאן: הראשון הוא וין ז'ון, יין צהוב שענביו נבצרים ממש בסוף הסתיו כשהם עמוסי סוכר. היין מתיישן אחרי תסיסתו במשך יותר משש שנים בחביות עץ. על פי חוקי הז'ורה חל איסור לנקוט את שיטת ה"טופינג", מילוי מחדש של היין שמתאדה מהחבית. ליין הנעלם בעת ההתיישנות קוראים "הלגימות של המלאכים". הנוזל שנותר הוא צהבהב, מתקתק ובטעם שקדים בניחוח מתובל. הלבן השני נקרא וין דה פאי (יין הקש). הדורות הקודמים נהגו לייבש את הענבים הלבנים על מחצלות קש עד שהפכו למעין צימוקים חיים. היום מרכזים את לשד הפרי בשיטות מודרניות ומיישנים את היין במשך שלוש שנים בחביות.
שני היינות הלבנים האלה נועדו להתיישנות ארוכת שנים. כוס יין קש בן 20 שנה אמנם יקרה, אבל את הגרסאות הצעירות יותר תוכלו לטעום בכמה יורו בודדים לגביע, או שתקבלו אותם ברוטב מנת הדג או הבשר שלכם וגם עם הגלידה או העוגה בסוף הארוחה. את היינות הלבנים האלה לא כדאי לשתות כשהם קרים מדי, ולפעמים אפילו לחדרר אותם כמו שנוהגים עם אדומים כבדים.
האדומים של החבל קלים. אותם, בניגוד ללבנים, כדאי אפילו לקרר מעט לפני השתייה. צבעו של הפולסאר כה בהיר עד שלפעמים טועים וחושבים שהוא רוזה. יש לו טעמי תות יער וצבעו מטעה את הפה. הפולסאר, כמו כל אדום יבש, מתאים למנות בשר. הטרוסו כהה יותר וגם בעל גוף עתיר טעמים. הוא יכול להתיישן ולהשתפר במשך עשרות שנים. וזו עוד תכונה מדהימה של יינות הז'ורה - אדומיה מתחילים את דרכם כיינות קלים לכאורה ומלאי טעם פרי, והם מפנים בהכנעה את מקומם ליינות הלבנים שהתיישנו בחביות עץ ומתאימים ללוות את כל הארוחה. בגלגולם השני חוזרים יינות טרוסו המתיישנים אל השולחן כמוצרי יוקרה.
בגבעה שמשקיפה על הדרך המובילה לכפר פופיאין יש אנדרטה שעל פי הכתוב בשלט שעליה "בעומק שלושה מטרים מתחת לרגליכם קברו בני הכפר בשנת 2000 את יינות היקבים המקומיים. בשנת 2010 הוצא הסרקופג מקבורתו (כך במקור) וחלק מהיינות נטעמו. אז הוחלט לחזור ולהטמינם באדמת הכפר כדי שתושביו יוכלו לשתות אותם בעוד עשר שנים". כך נוהגים באומה שנותנת כבוד ליינותיה הקבורים מתוך דאגה לעתיד אזרחיה.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם