אחותי כלה: הסיפור העצוב שמאחורי השמלה שעיצב רונן לוין
לפני עשור איבד המעצב רונן לוין את אחותו האהובה, מירב, שנפטרה מסרטן. אחרי שנות אבל וכעס, הוא משלים כעת את הקדיש שלו: עיצוב שמלת כלולותיה, שמעולם לא הספיקה ללבוש
- עשו לייק לעמוד הפייסבוק של סגנון
השמלה עשויה בד גולמי שמתחתיו בד טאפט, שמרשרש באופן הקוטוריסטי המענג והממכר. טטיאנה, שעוזרת ללוין להלביש את השמלה על הבובה, חותכת ברגע מתוזמן היטב את הבד באזור רחם הבובה. לוין דוחף אל תוך החלל שנפער בד שזור חרוזים ואבני סוורובסקי באדום דם. בדיוק באותו הרגע, הטלוויזיה שדולקת בחדר משדרת תרשים מדויק של רחם נשי, שלידו פרופסור משופם המרצה בלהט על חשיבות הגילוי המוקדם של סרטן צוואר הרחם. לוין עוצר לרגע ואומר: "אף אחד לא יאמין לנו אם נספר שזה קרה".
לפני חודש התקשרה ללוין יערה קידר (כתבת האופנה של "מעריב"), סטודנטית שלו לשעבר, האוצרת תערוכה בנושא שמלות כלה. התערוכה - "Happily Ever After עד עצם היום הזה", נפתחה אמש בגלריית החווה בחולון (עד 31.10) בהשתתפות 14 מעצבי אופנה, אביזרים ותכשיטים. מרבית הדגמים עוצבו במיוחד לתערוכה. כשקידר הזמינה את לוין להציג שם, הוא לא תיאר לעצמו שהפרויקט יעלה ויציף אצלו כל כך הרבה תחושות. "כשקיבלתי את הבריף על התערוכה נזכרתי בטקסט שכתבתי לאזכרה של מירב, שלוש שנים אחרי שהיא נפטרה. מצאתי אותו בתוך ארגז מכוסה בפיסת עור מאובקת. הוא פשוט נח שם במשך שבע שנים, כאילו מחכה שישתמשו בו. שלחתי אותו ליערה, ולא שמעתי ממנה. רק אחרי יומיים היא חזרה אלי, ואמרה שלקח לה זמן להתאושש מהטקסט ומהרעיון שעומד מאחורי השמלה לתערוכה, ושאני פשוט חייב ללכת על זה. זהו. נפל דבר. אני הולך לעצב למירב את שמלת החתונה שלעולם לא תהיה לה".
הזמן שעבר מאז מותה
במה זה התבטא?
"אם הגעתי לבית החולים והיא ישנה, הייתי משאיר לה פתקים קטנים. הלכתי איתה לבני ברק לעשות לה פיאה כשנשר לה השיער. יום לפני שהיא נפטרה הרופא שלה קרא לי לחדר, ואמר לי שאם עדיין לא הבנתי, היא בקושי עברה את סוף השבוע. היא לא החזיקה מעמד יותר. בט"ו באב, לפני עשר שנים, מירב נפטרה, רק בת 30, ואני לא הפסקתי לכעוס. 15 פעמים הלכתי לראות את 'אשכבה' של חנוך לוין. כל פעם הייתי הולך עם מישהו שקרוב ללבי ומתפרק. זה היה סוג של תרפיה בשבילי".
איך התמודדתם עם האבל והאובדן המשולש כמשפחה?
"בשנים הראשונות כל אחד מאיתנו - אבא שלי, אחי הגדול ואני - ליקקנו את הפצעים לבד, כל אחד לחוד, היינו חייבים להתרחק קצת, להתייחד עם הצער. עם הכעס".
בהספד למירב הוא כתב: "בחמש עשרה השנים האחרונות הלבשתי כלות רבות לאין ספור ליום חתונתן. כלות כלות עד אין כלות. חלקן קלות, חלקן פחות. כלות קלאסיות מאוד אלגנטיות, כלות רומנטיות, כלות כפריות, כלות סקסיות פרובוקטיביות, כלות חסודות, כלות צנועות, כלות אוונגרדיות, מרדניות, אקסטרווגנטיות, כלות חדשניות, כלות מתוחכמות ועוד ועוד ועוד... חוץ מכלה אחת".
אמר ועשה. ההשראה לשמלה הקרויה "רחם המדממת", היא הפסל "הוא הלך בשדות" של יגאל תומרקין, שמציג דמות חסרת זרועות, שפיה פעור ומבטנה הקרועה מגיחים קני רובים וכדור פגז עגול. לוין ערבב את תומרקין עם ג'ון גליאנו. בין הסקיצות שמונחות על הספה מציצה תמונה של נועם, בנו בן השלוש של לוין, כמו סוג של אתנחתא קומית, קרן אור שמבליחה לתוך הרגע הטעון. לוין חי עם בן זוגו אמנון, אב לעומר בת ה-14, שבחדרה תלויות על הקיר נעלי הלבבות האדומים של ויויאן ווסטווד. בחדרו של נועם מתנוססת כרזה ענקית עם המלח השרירי של גוטייה ושני דובונים קטנים יושבים על כיסא מלכותי עם ראשי התיבות RL (רונן לוין) רקומים בחוט של זהב.
את אמא של נועם, אריאלה, לוין הכיר בקבוצת "הורות אחרת". היא הייתה בת 42, סטרייטית, לא בזוגיות. "עשינו הפריה חוץ גופית והצליח לנו כבר בניסיון הראשון", הוא מספר. "הכנו את עצמנו לכמה ניסיונות, אבל כבר אחרי הניסיון הראשון היא התקשרה אלי, הייתי באמצע שיעור בשנקר, היא אמרה לי שהיא בהריון ואני פשוט לא האמנתי. כשנועם נולד ישנתי אצלה בבית במשך חודשיים. האבהות מאוד ריככה אותי, זה הפך אותי לאדם הרבה יותר מפויס. היום אני חושב פעמיים לפני שאני מבקר באגרסיביות סטודנטים בשנקר. אני מסתכל על מי שעומד מולי ואני חושב שיום אחד זה יכול להיות הילד שלי שעומד שם ורועד".
איך אתם מתנהלים ברמה הפרקטית, היומיומית?
"לפני הלידה עברנו כולנו לגור אחד ליד השני, האבות והאמהות. אריאלה שכרה מבן זוגי את הדירה שלו, ואני והוא עברנו לגור ביחד ליד אמא של עומר, ועכשיו כולנו גרים במרחק של כמה דקות הליכה אחד מהשני".
אתה רוצה עוד ילדים?
"יש לי חברה שמתמודדת עם מחלה מאוד קשה של הבן שלה, ובאמת שאני לא רוצה יותר. אני אומר תודה על מה שיש לי ומקווה ומייחל שתהיה לנו בריאות ואושר ואהבה ושמחה. גם יש איזון מאוד נכון עכשיו בין כולנו. זה כל כך מדויק שאני לא רוצה להפר את זה".
לוין נחשב לאחד מהמרצים הוותיקים והמוערכים בשנקר ואחראי לשיתופי פעולה חשובים של המכללה, כמו הביקור בארץ של דונה קארן, פרויקט ענק עם חברת סוורובסקי העולמית ושיתוף פעולה עם בית התפוצות. הוא מעיד ש"לפני הכל אני מורה". בין מאות הבוגרים שעברו תחת ידו בשנקר הוא מציין לטובה את ליאורה טרגן, לי גרבנאו, שרון טל (מי שהייתה בזמנה אחראית על מחלקת הרקמה האמנותית של בית אלכסנדר מקווין ומנסה לחדש כעת את "משכית" המיתולוגית - ג.ז), אניה פליט, ליהי הוד (אחותו של האמן ניר הוד) ויערה קידר.
הדרך שבה התגלגל בזמנו לעצב שמלות כלה, קשורה לאחת הנשים שאיבד, באופן כמעט קפקאי. "אני זוכר את עצמי בתור ילד, יושב במשרד של סבתא שלי ומסתכל עליה מנפקת תעודות פטירה. היא עבדה באותה תקופה במשרד הפנים. אני זוכר שאנשים שבורים היו נכנסים למשרד, אבל היו גם אנשים מאושרים שחצו את החדר של תעודות הפטירה כדי להגיע לחדר השני, החדר של הנפקת תעודות הלידה. באותו רגע החלטתי שאני רוצה לעבוד בצד השמח של החיים, וכשאתה מעצב שמלות כלה אתה פוגש המון נשים מאושרות. אתה שותף לאחד מהרגעים המרגשים בחייהן".
מה דעתך על שוק הכלות המקומי?
"הוא מאוד השתנה. נגמרה התקופה שליד החנויות של גלית לוי, פנינה טורנה או דני מזרחי בדיזנגוף, היו חמש או שש מכוניות מפוארות ומקושטות שממתינות על המדרכה. הסתיימה חגיגת הכלות הגדולה. אני חושב שבמידה מסוימת אחראית לזה המהפכה החברתית ובמקביל גם הסגנון מאוד השתנה. הכל הרבה יותר צנוע. הגלאם ההוליוודי התעדן והתרכך. לפני עשר שנים שמלות כלה לא נחשבו לאופנה, היום כן. היום זה הרבה יותר סקסי, יותר פאשן. ויוי בלאיש עשה מהפכה עם השמלה של מלאני פרס, שהזכירה קצת את השמלה ב'הדיבוק'. פתאום הסגור הפך למשהו הכי סקסי ונשי. היו עשרות חיקויים אחר כך לשמלת הווינטג' הזאת. זה פתח פתח לסגנון שונה לחלוטין בתחום של שמלות הכלה".
מי אייקון האופנה שלך?
"ורה וונג. למרות שבמהותי אני אירופאי ואולד סקול ואני מאוהב ב'שאנל', גוטייה ולקרואה, כשזה מגיע לשמלות כלה - היא האייקון שלי".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם